בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם אנחנו היינו שם

עד היום כמעט שלא נשמע קולם של ניצולי השואה יוצאי צפון אפריקה: היהודים הלובים שרוכזו במחנה ג'אדו וחלקם נשלחו לברגן בלזן, התוניסאים שהועסקו בעבודות כפייה. שלושה סרטי תעודה שישודרו הערב מגוללים את הסיפור שרוב הישראלים לא מכירים

2תגובות

עם בוא חג הפסח הוציאה אמו של אלפונסו רג'יניאנו שתי ביצים ששמרה שלושה חודשים, מאז בואם למחנה ברגן בלזן, וחתכה אותן ל-21 פלחים, אחד לכל מבני המשפחה שהיו שם. רג'יניאנו, יליד לוב, שניצל ממחנה הריכוז הנאצי, מספר על תחושת ההשפלה והרעב שחווה, בסרט התעודה "השואה הלאנודעת של יהודי צפון אפריקה" שישודר הערב בערוץ 1. שלום ארביב, יליד לוב, שניצל ממחנה סידי עזז, מספר באותו סרט על ההעברה למחנה, ששכן 100 קילומטר מטריפולי. "ירו בבןאדם כמו בזבובים", הוא מעיד, "הרביצו עם מקל ולא אכפת להם".

בסיפורה של יהדות לוב עוסק גם הסרט "מטריפולי לברגן בלזן", שישודר אף הוא הערב, בערוצי יס. הוא נפתח בתמונות מתוך משפט אייכמן, אבל בניגוד לסרטי שואה רבים שהופקו ושודרו במשך השנים, תמונות אלו מוצגות כדי לספר את סיפורם של אלה שעדויותיהם היו מיותרות במשפטו של הפושע הנאצי. סיפורם של ניצולי שואה שאת דבריהם איש לא רצה לשמוע. סיפורם של אלה, שבפעם הראשונה זה 60 שנה מעידים על קורותיהם בעת הכיבוש הנאצי. "כשיהודי צפון אפריקה רצו לספר את סיפורם במשפט אייכמן", מסבירה הד"ר עירית אברמסקיבליי מיד ושם, "אמרו להם: 'אתם לא שייכים לסיפור'".

מה כבר קרה לנו

"מטריפולי לברגן בלזן", בבימויו של מרקו כרמל, הוא סרט התעודה הראשון מבין שניים, שאוחדו תחת השם "שאלה של זמן". שני הסרטים, שאורכו של כל אחד מהם כשעה, עוסקים יחד ולחוד בגורלה של יהדות צפון אפריקה בשנות מלחמת העולם השנייה. הסרט השני, "גורל משותף" בבימוי סרז' אנקרי, עוסק בגורלם של יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. הצפייה בצמד הסרטים מעוררת שאלות רבות, ובראשן, כיצד ייתכן שרבים מהישראלים אינם מודעים לעובדה שזרועם של הנאצים הגיעה עד מדינות ערב בצפון אפריקה.

בשל השאלה הזאת, חשיבותם של שני הסרטים היא בראשוניותם. שני הבמאים התמודדו עם בעיה שאינה מנת חלקם של יוצרי תעודה העוסקים בסיפורי השואה שאירעו ליהודי אירופה. בשעה שסרטים על השואה האירופית - שהם חלק מהקשר היסטורי מוכר - יכולים להתמקד בסיפורים אישיים, בעדויות, בחוויות ובסיפורי הזוועה, אנקרי וכרמל היו חייבים ליצור סרט תיעודי שחלקו הגדול יהיה היסטורי - להעמידו בהקשר כללי ובשל כך להתמקד פחות בעדויות אישיות.

שמו של הסרט - "שאלה של זמן" - ממחיש, שאילו עלה בידי הנאצים להמשיך בכיבושיהם, היתה יהדות צפון אפריקה סובלת מגורל דומה לזה של יהדות אירופה. בסרט אומר בעניין זה הסופר והעיתונאי קלוד סיטבון: "מה כבר קרה לנו, מול שישה מיליון יהודים ובהם מיליון ילדים; איך אתה מעז להשוות בין המספרים האלה למאות ההרוגים שלך. בעיני, וכאן החשיבות, זה צורך עליון לחברה הישראלית להגיד: הבעיה של הנאצים היא בעיה של העם היהודי. אילו דיברו על זה בשנות ה-50, לא היינו מגיעים לניכור בישראל. יהודי תוניסיה אולי ניצלו, אבל אין לשכוח את התוכנית הכללית של הנאצים".

לא לכמת את המוות

סרטו של מרקו כרמל מציג את קורותיהם של היהודים הלובים שרוכזו במחנה ג'אדו שבמדינה. עם הפלישה האיטלקית ללוב נשללה אזרחותם של היהודים והם חויבו לכללים חדשים שבמרכזם שלילת זכויותיהם הבסיסיות. לאחר ניצחונן של בעלות הברית בלוב נדמה היה שהיהודים ניצלו - אף כי רבים מהם מתו בהפצצות של הכוחות הבריטיים - אבל האיטלקים שבו וכבשו את לוב והעבירו את היהודים למחנה ג'אדו.

ג'אדו לא היה מחנה ריכוז, אומרת הד"ר עירית אברמסקיבליי, אבל רבים מהשבויים, בעיקר בעלי הנתינות הבריטית, נשלחו לברגן בלזן. רבים מאלה שנותרו בג'אדו מתו, רובם ממחלת הטיפוס שהשתוללה במחנה. בסרט מוסבר, כי אחת הסיבות שלא כולם הועברו למחנות ההשמדה באירופה היתה שהנאצים חששו שיביאו אתם את המחלות.

"התמקדתי בלוב", אומר מרקו כרמל, "מכיוון שהיתה שם השתלטות נאצית של ממש, עם מחנות ריכוז ורבים שנשלחו לברגן בלזן. אמנם מדובר במספרים אחרים, קטנים בהרבה מהמספרים שאנחנו מכירים בשואה האירופית, אבל זו עדיין שואה. בסרט אני לא מדבר במספרים, לא עוסק במניין המתים, הפצועים ועוד, כדי שלא לכמת את המוות. היה חשוב לי לציין מה קרה שם ולתת תמונה רחבה יותר של שואת העם היהודי. לא נגעתי בכלל בזיכרון השואה האירופית, אני רק מוסיף שגם אנחנו היינו שם".

חייל אוסטרי נתן מעיל

ב"גורל משותף", בבימוי סרז' אנקרי, מסופר על גורלם של יהודי מרוקו, אלג'יריה ובעיקר תוניסיה. יהדות מרוקו לא נפגעה, כך על פי הסרט, אבל באלג'יריה, עם חקיקת חוקי וישי ב-1940, נשללה אזרחותם של כל היהודים. 120 אלף יהודים, שעד אז חשבו עצמם לצרפתים, דוכאו. "באותו יום שזה נודע", מעידה בסרט רות שחר, ילידת אלג'יריה, "הלכתי מבית הספר הביתה וחשבתי, 'אנחנו לא צרפתים? יש לי רק ברירה אחת, להתאבד'".

באותה תקופה התגייסו יהודים אלג'יראים רבים למחתרת האנטינאצית. היהודים ראו בדהגול את מנהיגם, בשעה שהמתנחלים הצרפתים באלג'יריה הזדהו עם פטן. גם הערבים שמחו ברובם על בואם של הגרמנים. "גרמניה הצטיירה כמעצמה אנטי קולוניאליסטית, אנטי צרפתית, אנטי בריטית", מסביר ההיסטוריון מישל אביטבול, "זה הספיק לאוכלוסייה הערבית לגלות אהדה כלפי גרמניה".

גורל מר יותר פקד את יהודי תוניסיה. הם שוכנו בכעשרה מחנות עבודה והועסקו בעבודות כפייה: חפרו תעלות בשביל הכוחות הגרמניים, בנו גשרים וסבלו מנחת זרועם של הנאצים. הקהילה היהודית אולצה לספק תשתית, מזון, חימום וכדומה לגרמנים ולשבוייהם. "היהודים העניים נשלחו למחנות ועבדו, והיהודים העשירים נתנו כסף והתחמקו מהגורל", אומר אחד העדים.

"למה לא ברחתם", שואל המראיין את אחד העדים, כפי שנשאלו הניצולים שוב ושוב במשך השנים, גם במשפט אייכמן. "חששנו לחיינו", משיב העד.

בסרט מוסבר כי הריחוק מאירופה, מעינם הפקוחה של אייכמן והימלר, ריכך את הגרמנים. עד מספר על חייל אוסטרי שנתן לו מעיל כשסיפר לו על הקור ועל הרעב. יש גם עדות של איווט סעדון, שגדלה בתוניסיה וחוותה את המאורעות כילדה קטנה: "זו היתה חוויה נעימה", היא אומרת, "היינו מתחבאים והיו מחפשים אותנו. בבריחה ראינו חיות ועזים ותרנגולים ובשבילנו זה היה חוויה".

בנו או לא בנו תאי גזים

הסרט גם מתמקד בשאלה בדבר המידע כאילו בפרוורי תוניס כבר התחילו להיבנות תאי גזים. "אני לא ראיתי", אומר אחד העדים, "אבל סיפרו לי שבנו תאים לשריפת יהודים". לעומתו אומר ההיסטוריון חיים סעדון מאוניברסיטת תל אביב: "לא היה ניסיון להקים מחנות השמדה. לא מצאנו שום מסמך המעיד על כך".

"הרבה ביקרו אותי, כאילו אני מביע עמדה וקובע שלא היו תאי גזים בתוניסיה", אומר סרז' אנקרי. "אני לא אומר זאת. אני מביא שלושה עדים שטוענים שכן והיסטוריון שטוען שלא. אפילו נסענו לצלם בתוניסיה, במקום שלכאורה התחילו להקים שם את התאים".

התעניינותו של אנקרי בסיפורה של יהדות צפון אפריקה בשואה ניעורה כאשר תוניסאי זקן שפגש סיפר לו, שבאזור בית סבו בתוניסיה היה מחנה ריכוז. "רק אז גיליתי שבכלל היו מחנות ריכוז שם", אומר אנקרי, "ומכאן חשיבותו של הסרט. ברור שלא היתה בצפון אפריקה שואה כמו השואה באירופה, אין מה להשוות בכלל. אבל חשוב שיידעו שהגרמנים הגיעו לצפון אפריקה. גם מי שיודע על רומל ומונטגומרי, לא יודע שהגסטפו הגיע לשם ולא יודע שהיו מחנות ריכוז".

זריקת מוות לתינוקת

צפייה בשלושת הסרטים - זה שישודר בערוץ 1, בבימויה של יפעת קידר, והשניים שיוקרנו בערוצי יס - מספקת תמונה המשלבת בין עובדות היסטוריות, המופיעות אצל כרמל ואנקרי, לבין סיפורים אישיים כואבים המופיעים אצל קידר.

גם קידר, כשהתחילה לעבוד על סרטה, הופתעה מהעובדות ההיסטוריות, שכלל לא היתה מודעת להן. "הייתי בשופק", היא אומרת, "התעסקתי בעבר הרבה בשואה, גם בתיכון למדתי במגמה היסטורית, ולא הבנתי איך אני לא יודעת את הסיפור הזה. אפילו המחקר המעמיק הראשוני שהתקיים ביד ושם על יהדות צפון אפריקה בשואה נעשה רק ב-1996. היתה לי תחושה של שליחות, להוסיף עוד פיסת מידע, לתרום משהו לדיון על השואה, ואולי זה ייכנס לתוכנית הלימודים ואולי יכתבו על זה".

נוסף על סיפוריהם של אלפונסו רג'יניאנו ושלום ארביב, מופיעה בסרט של קידר עדותה של ברוריה דדוש, ניצולת מחנה ג'אדו, המספרת על ירח הדבש שעשתה במחנה עם בעלה ועל ילדתם בת החודשיים שמתה. "היא מתה מיד אחרי זריקה שרופא המחנה נתן לה", מספרת דדוש כשדמעות בעיניה ומוסיפה, "אני כל הזמן חושבת על הילדה".

העדות המזעזעת ביותר בסרט מובאת מפי דמות לא מזוהה, מטושטשת מאוד, של גבר המספר על גרמני שאנס אותו. "הוא תפס לי את הגרון", הוא אומר, "היה לי כאבים. בשבילי, אני לא גבר. הייתי חכם. היום לא. אני אפס. אני מקווה שאף אחד לא יכיר אותי. אף אחד לא צריך לדעת מזה, עד המוות". "בעריכה", מספרת קידר, "ניקינו את העדות שלו כי היו בה תיאורים קשים ופורנוגרפיים. זו פעם ראשונה שהוא מספר את הסיפור ובסוף העדות הוא אמר לבמאי הראיון, אמנון בנימין, אני מקווה שבחיים אני לא אראה אותך יותר כי אתה יודע את הסיפור הכי אינטימי שלי".

שילומים מאוחרים

אף אחד מהיוצרים בשלושת הסרטים אינו מצביע על אשמים בכך שסיפור גורלם של יהודי צפון אפריקה בשואה נשאר חסוי. "יכולתי לעשות סרט שלם על למה לקח לאנשים עשרות שנים כדי לקבל את הכספים שהגיעו להם ולמה לא נתנו להם לדבר", אומר מרקו כרמל, "אבל לא רציתי לעשות סרט בסגנון 'אכלו לי, שתו לי'. לי היה חשוב לעשות סרט ראשון שמעלה את הפיסה ההיסטורית הזאת. אחריו יכולים, וצריכים, להיעשות סרטים נוספים בעניין".

באחת העדויות בסרטה של קידר קובל אחד הניצולים על שנדרשו לו 30 שנה לקבל את השילומים שהגיעו לו. "אם הישראלים היו מכירים במה שקרה ליהודי צפון אפריקה בשואה", אומרת קידר, "והיו רואים בזה חלק מסיפור השואה של העם היהודי, גם הוא היה מקבל את השילומים שלו בזמן, כמו שכולם קיבלו".

קידר מספרת כי רבים מהעדים שריאיינה העידו אצלה בפעם הראשונה. ב"שאלה של זמן" ניתנת תשובה חלקית לשאלה מדוע העדים לא דיברו עד היום. המאמץ להשתלב בחברה הישראלית היה גדול מדי, מוסבר בסרט; האפליה ומדיניות "כור ההיתוך" פגעו במיוחד בקהילות צפון אפריקה. למעשה, הצרות החדשות משכיחות את הישנות. עד שנות ה-70 אף אחד לא חשב על מה שקרה "שם".

הניצולים לא העידו גם בביתם פנימה. "מה אני אלמד אותם, תהיו כבשים כמונו?" עונה אחד הניצולים על השאלה מדוע לא סיפרו לבני המשפחה, "אני צריך לתת להם את האמונה שיש להם כוח והם יכולים לשנות". "מה יש לי לספר", אומר עד אחר, "לעשות להם רע? שיחיו את החיים שלהם צעירים ויפים". ואחת מבנות הדור השני, שאמה ניצולת שואה מלוב, מספרת: "כשאני אומרת שאמא שלי היתה בשואה, אף אחד לא מאמין לי".



תומכי היטלר ומוסוליני בלוב, מארס 1943



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו