משהו קטן ולא כל כך טוב

"רומנטיקה עתידנית" של "משינה"

גידי אביבי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גידי אביבי

קשה לדעת מתי בדיוק נהפכו חמשת חברי "משינה" לעקרות בית נואשות, אבל "רומנטיקה עתידנית", תקליטה החדש והמאכזב של אחת הלהקות הישראליות החשובות והאהובות ביותר של כל הזמנים, מעיד על חומרת המצב. הוא מספק הרבה יותר מדי עדויות מטיפול קבוצתי מדכדך וקצת פחות מדי גיטרות או להיטים ושירים מוצלחים ממש.

הדחף הבסיסי מול "רומנטיקה עתידנית" הוא כמובן לגונן על החברים: להיות אסירי תודה על שהעטיפה איננה סגולה או שתריסר השירים כאן הם יותר מעוד מועמדים לרינגטונים. אבל יש משהו מעצבן בעצם הנכונות של חברי "משינה", שהוכיחה במשך שנים ארוכות שהיא איננה להקה שזקוקה לחסות, להיהפך לחיית מחמד סלולרית או להשפיל ראש כמי שראויים למקום נמוך יחסית בשרשרת המזון הדיגיטלית.

חמשת הפנים חמורי הסבר - שלא לומר דיכאוניים ממש - של חברי הלהקה, שפרושים בתצלומי פוטורצח קטנים על גבי העטיפה, מעידים אולי על מודעות למצב. גם שמו של התקליט עשוי להיקרא באור אירוני: יש בתקליט הזה מעט מאוד רומנטיקה ותחושה לא ממש מעודדת לגבי העתיד.

שיר הנושא של "רומנטיקה עתידנית" מאיר היטב את הדילמה של "משינה" מודל 2005. "יש כוכב זוהר הלילה", שר יובל בנאי, אבל קשה לדעת עם מי הוא מתכתב - עם הלילות של ואן גוך או עם הלוגו של נותנת החסות. ההקשר מעניק לשיר ארומה של תוכן שיווקי.

"הכוכבים דולקים על אש קטנה", שרה "משינה" באחד מלהיטיה הגדולים, בלדה קטנה שמספרת על מפגש בלתי צפוי עם זונה. הפעם נדמה שהגיעה תורה של "משינה" לבקש את התשלום במזומן: הם מציעים תקליט שפוף, שבו חמשת החברים דולקים בעצמם על אש קטנה - וזה בשירים הטובים יותר, שבהם הם מצליחים להתניע איכשהו את המכונה הישנה.

יש כמה רגעים שמזכירים את רגעי התהילה של המפלצות. "בלש דטקטיב" פורש אמנם סיפור לא ממש מצחיק עם חרוזים צולעים, מוסיקה שמתכתבת עם צליל הסינתסייזרים המוקדמים נוסח "פופקורן" ופזמון שאיננו מצליח להציע תובנה משעשעת. אבל שורות הסיום של השיר - שאולי היו נקודות המוצא לכל העניין - נשמעות כנות וישירות לחלוטין. "כמה כמה צריך לעשן, כמה כמה צריך לנגן, כמה כמה צריך לדמיין כדי לברוח מהמציאות", שר בנאי. היופי של המלודיה, המודעות העצמית של המלים והבגרות של ההגשה רומזים פתאום על ימים אחרים - משיתוף פעולה מוקדם יחסית עם שלומי ברכה נוסח "למה לי פוליטיקה עכשיו" ועד לעדות אישית כמו "לא יכול לעצור את זה" מתקליט הסולו הראשון של בנאי.

התמות של חזרה אל הילדות ומבט אל הביוגרפיה האישית קיימות גם בשירים אחרים. "בסיפור שלא נגמר" מדבר עליהם ישירות, "ילדתי" ו"קויפק מויאק קפוט" רומזים עליהם - בליריות או בהומור. אלה רגעים (או לפחות שברי רגעים) שבהם קשה שלא להתרפק על הכוכב של "משינה", גם אם נדמה שהאור שבוקע ממנו יצא לדרכו לפני שנים.

הפער בין ניסיון העבר ובין תמונת המציאות ניכר כמובן בתקליט הזה לכל אורכו. הצורך למצוא עתיד מתוק הוא שוב תמה בולטת, מ"התשובה" המעט בנאלי שפותח את התקליט דרך שיר הנושא "אני עף" ו"חלומות נעימים". אבל "משינה" של "להתראות נעורים, שלום אהבה" ידעה להציע יותר מהתחבטויות רופסות בשאלות של התבגרות, והגלויות התלאביביות של התקליטים הראשונים העידו פעם אחר פעם על כוחו של ההווה.

האנרגיה נוסח "משינה" של לפני המבול חסרה ב"רומנטיקה עתידנית", ונדמה שהיא נעלמה יחד עם כוח הנשיכה של הגיטרות. התוצאה היא משהו קטן ולא ממש טוב. אולי זאת נקמה בספונסרים, אבל זה בעיקר גול עצמי: "משינה" היתה כבר מתחילת הדרך סיפור גדול ברוק הישראלי; בניגוד לחשבונות הבנק של החברים, היא שייכת למעריצים לא פחות מאשר לעצמה. האזנות חוזרות ל"רומנטיקה עתידנית" מוליכות למסקנה אחת ברורה: כדאי מאוד שסבב המופעים הקרוב יהיה מוצלח במיוחד. נדמה שהגיע הזמן של "משינה" להתאחד כמו שצריך.

"רומנטיקה עתידנית" - "משינה". יובל בנאי: שירה, גיטרה אקוסטית; שלומי ברכה: גיטרה חשמלית, קולות; מייקל בנסון: בס, קולות; איגי דיין: תופים, קולות, שירה ב"הייתי אתמול"; אבנר חודורוב: קלידים, סקסופון, אקורדיון, קולות. עיבודים והפקה: "משינה". זברה; הליקון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ