שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניקולאס, רו
ניקולאס, רו

כל מי שמכיר, ולו היכרות שטחית, את יצירתו של אנטוני גורמלי, ייהנה במיוחד מהפגישה עם האמן. לאורך כל הקריירה שלו עסקה יצירתו בגוף האדם באופן כללי, ובעיקר בגופו שלו. הוא אדם צנום שגובהו כ-1.90 מ', ובסטודיו החדש שנבנה בקינגס קרוס הוא מוקף בתריסרי גרסאות שלו בגודל טבעי: יציקות של גופו בתנוחות שונות, מאות קוביות מתכת ומוטות פלדה מכופפים שבמרכזם חלל ריק שצורתו כצורת גוף אנושי.

מרתק לראות את גורמלי בשר ודם משתקף כבתמונת מראה בעבודותיו. הוא מקפיד להסביר שיצירותיו אינן פסלים במובן המקובל. "מעולם לא התעניינתי ביצירת פסלים, אלא במרחב שתופס גוף האדם". במרוצת השנים התחיל גורמלי גם ליצור פסלים של אנשים אחרים וכן מיזמים קהילתיים גדולים. ב-1993, כשהחל לשתף פעולה עם גלריה "וייט קיוב" יכול היה להרשות לעצמו לחדול מדאגה למצבו הכלכלי. ב-1994 קיבל את פרס טרנר היוקרתי ואת אות האימפריה הבריטית בזכות יצירות מפורסמות כמו "מלאך הצפון" ו"שדה" - עשרות אלפי צלמיות חומר זעירות הלוטשות עיניים במתבונן.

כעת מוצגת בבריטניה היצירה "מקום אחר", המתבססת שוב על גופו שלו שבדמותו יצר 100 דמויות ברזל יצוק הניצבות ושפניהן אל הים הפתוח לאורך שלושה קילומטרים על קו הגאות בחוף קרוסבי במרסייסייד שבקרבת ליוורפול.

נושא היצירה הוא נדידה, והדמויות מתבוננות כולן לעבר אופק חדש, אבל בעת הסידורים האדמיניסטרטיוויים המסובכים להפליא שנדרשו לצורך הקמת המיצב - אישורים של משמר החופים וסוכנויות ממשלתיות - התעוררו אצלו מחשבות מעניינות: "זה המחיש לי את העובדה שאין נוף בתולי, ללא פיקוח. לכל נוף יש ממד חברתי נסתר הקשור לפוליטיקה של הטריטוריה". היצירה תוצג במקום במשך 18 חודשים כחלק מאירועי "ליוורפול - בירת התרבות של אירופה" בשנת 2008 ובביאנלה הרביעית של ליוורפול ב-2006.

מעמדו הרם של גורמלי בשדה האמנות הצליח לבלבל ולהכעיס כמה אנשים. מבקר האמנות טום לובוק השווה אותו להנרי מור במובן זה שהוא כעת "מר פיסול בריטי". לדבריו, "הוא מייצג את הפן האחראי של האמנות העכשווית לקהל שאינו מאושר מיצירות גסות רוח, אבל מנגד מאוד רוצה לחבב משהו". אבל כאשר גורמלי השתמש בהפרשות גופו בכמה מהרישומים שהוצגו במוזיאון הבריטי, התלונן ג'ונתן ג'ונס מה"גרדיאן": "כעת אנחנו יודעים את הגרוע מכל - אנטוני גורמלי יכול לאונן על חתיכת נייר ולגרום לכך שהתוצאה תהיה מוצגת במוזיאון הבריטי".

גורמלי נולד בלונדון ב-1950, הצעיר מבין שבעת ילדיהם של אם גרמנייה ואב אירי קתולי אדוק שהיה חובב אמנות. האב ניהל את חברת התרופות הראשונה שחתמה על חוזה עם אלכסנדר פלמינג לייצור מסחרי של פניצילין. ב-1968 נרשם גורמלי ללימודי ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ותולדות האמנות בטריניטי קולג', באוניברסיטת קיימברידג'. אמונתו התערערה באותו זמן וכיום הוא טוען כי "יש בי רגשות מנוגדים בנושא הדת". לאחר סיום לימודיו ב-1971 המשיך לצייר ציורי קיר למועדוני לילה ובתוך שלושה חודשים הרוויח מספיק כסף כדי לצאת להודו. הוא נעדר מבריטניה כמעט שלוש שנים, חלה בטיפוס, למד מדיטציה אצל גורו בורמזי והשתעשע במחשבה להיות נזיר בודהיסטי. בהודו גם גמלה בו ההחלטה לנסות ברצינות להיות אמן.

ב-1974 חזר לבריטניה אל בית הספר המרכזי לאמנות ומאוחר יותר לגולדסמית ולסלייד. הוא פגש את האמנית ויקן פרסונס אשר יצרה את היציקות לעבודותיו המוקדמות והשניים נישאו ב-1980 ויש להם שלושה ילדים, איבו, גאי ופאלומה.

בסוף שנות ה-80 נקלע לקשיים מסחריים ומשבר יצירתי. "'שדה' היה תוצאתו של משבר זה", הוא מסביר. "התנסיתי בעבודה בחומר, אבל הבנתי לבסוף שאסור לי לשחק אתו. עברתי תהליך ארוך עד שוויתרתי על הרצון ליצור משהו ספציפי".

גורמלי הזמין אנשים לסטודיו שלו וביקש מהם לכייר מחומר ראש אדם, ואחר כך לצייר עיניים בעיפרון. "מדהים שכל אדם מצא דרך משלו לעשות זאת". ליצירה הסופית, חדרים מלאים בעשרות אלפי יצורי חומר, היתה השפעה מיידית על הציבור, והיא הביאה לזכייתו בפרס טרנר. שיתוף הפעולה הזה חוזר גם ביצירותיו האחרות.

גורמלי רואה בעבודות אמנות "אובייקט מעבר שנועד לסייע לאנשים לעבור מתבנית חברתית שהתבססה על על עבודה ומצוקה - שיצרו תחושה של קהילתיות - לתבנית חברתית המבוסת על הנאה ועל אפשרויות משותפות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ