בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוסיקה נהפכה לנשק שלי

"אני מרגישה כמו לוחמת יותר מאשר כמו מוסיקאית", אומרת רים בנא, זמרת ויוצרת ילידת נצרת המצליחה בארץ ובחו"ל. מחר, בפסטיבל למוסיקה במזרח ירושלים, היא תשיר בין השאר על ילדים שנורו בידי חיילי צה"ל ועל אסירים פוליטיים

תגובות

הטבע מהמדבר ועד לים, התרבות וההיסטוריה הפלשתינית, שירת העם והשירה המודרנית של עמה - אלה מקורות ההשראה של רים בנא, זמרת פלשתינאית ילידת נצרת. את השליחות האמנותית שלה ראתה תמיד בהפצת השירים הפלשתיניים בעולם ובשחרורם מהשפעות חיצוניות שפגמו באותנטיות שלהם. כך גם עכשיו, אם כי מטרות אלו קצת נדחקו, לדבריה, אל מאחורי הקלעים, "כי במשך חמש השנים האחרונות, מאז שנת 2000, הכל נהרס והשתנה".

היא מסבירה: "תמיד ביטאתי את הקול הפלשתיני ושרתי שירים פוליטיים - גדלתי בבית כזה, עם אמא שנאבקה תמיד נגד אפליה ובעד שוויון זכויות; אבל האמנות לא היתה תחת אש. יכולתי להתפנות למחשבה מוסיקלית טהורה. יכולתי להופיע בפסטיבלים פלשתיניים ככל שרציתי, בביטחון יחסי, ולהתרכז ביצירת סגנון פלשתיני שיהיה גם מקורי ואמיתי וגם אישי שלי". ואילו עכשיו "האווירה השתנתה, ואני מרגישה יותר כמו לוחמת מאשר מוסיקאית".

ברוח זו תשיר בנא בהופעה מתוך הדיסק החדש שלה, "מראות הנפש" ("The Mirros of My Soul"), שתתקיים מחר בפסטיבל העשירי למוסיקה במזרח ירושלים. בנא, בלוויית אנסמבל נגנים נורווגי, תופיע כהרגלה בשמלה פלשתינית רקומה, עשירה בצבעים: "תמיד אני מופיעה בה, היא נותנת לי ביטחון", היא אומרת.

קונצרט בזמן הפגזה

בנא למדה באקדמיה למוסיקה על שם גנסין במוסקווה, ואחרי שסיימה ב-1991 התחילה בקריירה בינלאומית עם חבר ללימודים שנישאה לו, המוסיקאי האוקראיני לאוניד אלכסיינקו. השניים הקליטו והופיעו בקונצרטים לאורכה ורוחבה של אירופה, ובעולם הערבי, במוסיקה שהלחינו יחד. שיריה של בנא נודעו בקרב רבים ועליהם זכתה ב"פרס פלשתין" - הזמרת היחידה שזכתה בו אי פעם. לשיריה גם תפקיד חשוב בסרטים, בהם "החלום הערבי" של איליה סולימאן ויצירות של במאים מלבנון ושווייץ, וכן הופיעה בפסטיבלים בינלאומיים וערביים רבים.

איך נהפכת ממוסיקאית ללוחמת?

"הכל קרה במהירות גדולה, גדולה משהספקתי לעקוב אחריה. פתאום החלו ליפול קורבנות, וטנקים התחילו לירות, והפצצות, ודם. לא הצלחתי להבין - האם אנחנו באמת כאן, או אולי באפגניסטאן? כפלשתינאית הייתי חייבת לעשות משהו מוחשי, לעזור לבני עמי, לבוא בעצמי ולתמוך בהם - וידעתי שעלי לנסוע ולהופיע בערים בגדה למרות הקושי והסכנה, שאסור לי להפסיק, ושלמרות המחסומים והחיילים המוסיקה תמשיך להישמע. כך המוסיקה נהפכה לנשק שלי: לצערי, אני צריכה להשתמש בדימויים צבאיים כמו 'לוחמת' ו'נשק', אבל האם לא זה מה שאנחנו רואים כל הזמן סביבנו?"

הדרך לרמאללה

הנסיעה מנצרת לרמאללה, שבימים רגילים נמשכת קצת יותר משעתיים, נהפכה באחת לבלתי אפשרית בשביל בנא. ואף על פי כן היא יצאה לדרך כבר בימים הראשונים של האינתיפאדה, בסתיו 2000, לקונצרט תחת כיפת השמים, בעוד שהליקופטרים מפגיזים מעל: "רק רצינו להרגיש שהחיים נמשכים", היא אומרת, "לשמור על קשר עם האנשים, לא לעזוב אותם ברגעים הקשים של טרגדיה ומצור".

הכניסה לרמאללה היתה כמעט זרה לה: "הדרכים המופצצות, הזרועות אבנים גדולות, לא היו אפילו דומות למה שהכרתי. זה היה זעזוע גדול. ריח של מלחמה באוויר, שדרת העצים בכניסה לעיר נעלמה, ואני חושבת שצעקתי יותר ממה ששרתי".

מאז הוזמנה לקונצרטים בכל הערים בגדה, בכפרים ובמחנות פליטים סביב שכם, חברון, רמאללה וג'נין. בנא, שחידושיה לשירי ערש ורפרטואר שירי הילדים שלה הביאו לה הרבה מאזינים צעירים, מספרת בהתלהבות על תגובות הילדים בהופעות שלה: "אמנם פעם אמר לי חייל במחסום 'אין ילדים שם, במחנות הפליטים' - אבל יש; והם רק מחכים לקונצרט, בעיניים פעורות. בשביל רובם זו ההופעה המוסיקלית הראשונה בחיים, ובמחנה קלנדיה, למשל, הם באו בלבוש חגיגי. בעזרת המוסיקה אני רוצה להקל על הסבל בחיי היום-יום שלהם, להשקיט את הפחדים". בני הזוג גם מופיעים הרבה בחו"ל. "דרך השירים אני מספרת לעולם על הסבל שלנו", היא אומרת.

עד שהמלחמה תיגמר

בפסטיבל היא תשיר בין היתר את "סארה" ו"פארס עודה", על ילדים פלשתינאים שנורו בידי חיילי צה"ל, ואת "הכרמל של נשמתי" הרומז על אסירים פוליטיים פלשתינאים וערבים בכלא הישראלי - שלהם גם מוקדש הדיסק.

הזמינו אותך פעם לקונצרט בעיר לא ערבית בארץ?

"מזמן, וביקשו קודם לראות את מלות השירים, מתורגמות לעברית. זה יותר דומה לחקירה מאשר להופעה".

בינתיים ממשיכה איפוא בנא להיות "זמרת בחזית", כדבריה, ולהניח בצד את ההתייחסות למוסיקה כאמנות לשם אמנות: "אחרי שמבלים הרבה בדרכים עד הקונצרט ומתעכבים שעות במחסומים, אני יכולה ליפול ישר להופעה - בשיער סתור ובנעליים מאובקות. אני מבקשת שלא יסתכלו עלי, אלא שרק יקשיבו וישירו אתי".

אם על בימה מאולתרת במחנה פליטים ואם בחברון תחת קנים של צלפים מעל הגגות ("דווקא היתה הופעה טובה, ואולי אפילו החיילים הקשיבו"), חשוב לה להוכיח שהפלשתינאים יכולים להופיע בשיא המקצועיות: "אף על פי שמנסים להפריע לנו", היא ממשיכה, "אנחנו לא נפסיק במשימה הזאת - עד הסוף".

עד איזה סוף?

"עד שהמלחמה תיגמר, והכיבוש ייגמר, ועד שהעם הפלשתיני יקבל זכויות. אחר כך אולי אוכל לחזור ולחשוב רק על מוסיקה".



רים בנא: ברמאללה ההרוסה "צעקתי יותר ממה ששרתי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו