בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זונה אחת, שתי מטפלות וארבעה אימפוטנטים

קהל רב הגיע ליום הראשון של פסטיבל התיאטרון בעכו וצפה, בין היתר, בהצגות העוסקות באין-אונות של אינטלקטואלים ערבים ובנשים הנרדפות על ידי חלומותיהן וזיכרונותיהן

תגובות

כבר לפני פתיחתו הרשמית אתמול של הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו גדש קהל רב את גני הפסטיבל ואת החללים היפים של העיר העתיקה. לצד תושבי העיר, נראו אנשי תיאטרון רבים, שבאו להתרשם או לצוד כישרונות צעירים. התפוסה באולמות היתה גבוהה מאוד, יותר מ-80%. ביומו הראשון של הפסטיבל כבר נמכרו כ-35% מסך 15 אלף הכרטיסים שהוצאו למכירה. יש להניח כי תרמו לכך המחירים המוזלים לצעירים עד גיל 21.

מתחילת הפסטיבל עולה הרושם כי האירוע חזר לעצמו, כלומר - חזר להיות פסטיבל המוקדש לתיאטרון ומחפש את גבולותיו, תוך עיסוק בטקסט ובדרמה. כך, למשל, בהצגה "פרטים אישיים" - עיבוד לספרו של ז'וז'ה סאראמגו, "כל השמות", שעשתה אלית ובר בהצגה של שחקנים עם בובות, או בטקסט ה"שטוח" של רוני קידר בהצגה הבוסרית "בלונדינית עד כאב", או בטקסט מחורז וקצבי של אודליה מורה-מטלון בהצגה "פרומות".

ערבים, ברלין

טקסט מפתיע בנועזותו הוא "האימפוטנטים" של ריאד מסארווה. יש להניח כי ההצגה, המועלית בשפה הערבית בליווי כתוביות תרגום לעברית, עוד תעורר הדים רבים. ההצגה כבר הוזמנה לאולם צוותא בתל אביב.

מסארווה, שגם ביים את ההצגה, אינה דמות בלתי מוכרת בפסטיבל עכו. בפסטיבל ב-1996 הוא קיבל את פרס הבימוי על ההצגה "לילות הקציר". בעוד מחזותיו הקודמים, "גברים בשמש" ו"הגל התשיעי", עוסקים בבעיה הפלשתינית, ב"האימפוטנטים" מסארווה עוסק בביקורת נוקבת על העולם הערבי. הפוליטיקה נמצאת גם במחזה הנוכחי, אך נדחקת מעט לשוליים; מה שחשוב יותר הוא ההיבט האישי. "אני מדבר על האין-אונות של האינטלקטואלים הערבים", אומר מסארווה, ונראה כי גישתו יוצאת דופן במחזות בערבית שהועלו עד כה בעכו.

האימפוטנטים שלו הם מהגרים ערבים הנפגשים בכל ערב בבר עלוב בברלין, המנוהל על ידי גולה טורקי (נהד בשיר). לבר מגיעים במאי תיאטרון המכונה במחזה "המתאבד" (איאד שיתי), זונה יפה (רנין בשאראת), "המזוקן" (רביע ח'ורי), וגבר המכונה "הנאה" (שאדי פח'ר אלדין) - שאיבד את גבריותו עד כדי כך, שאפילו "זונה ירושלמית עשתה ממנו צחוק לאחר רבע שעה של ליטופים ללא תועלת". כל הדמויות מיואשות, מהלכות על הגבול הדק שבין חיים למוות ובין אמת לטירוף.

הקהל פוגש את הדמויות עם כניסתו לחלל היפה של "הפוסטה". הם ישובים בנפרד, כל אחד ליד השולחן הקטן שלו. מוסיקת א-קפלה כנסייתית מתערבבת במוסיקה דתית ערבית (בעריכת כארם מטר), ומרמזת על הרעיון שיופיע בהמשך: ערבוב בלתי מוצלח ובלתי אפשרי של המזרח עם המערב.

הטרגדיה של הדמויות - זונה וארבעה גברים אימפוטנטים - נחשפת ככל שמתקדמת העלילה. בעל הבר הוא קומוניסט שנכלא בצעירותו ו"התחת הגדול שלו פיתה את פראיות הסוהרים והם אנסו אותו". האימפוטנט הנאה שירת במפלגות שונות בהתאם לשכר ששולם לו. המזוקן, שהתוודע לכיעורו, כיער את עצמו עוד יותר לפני אשתו עד שבגדה בו. הבמאי "המתאבד" מחפש דרכים להחזיר לעצמו את גבריותו, לאחר שאמו פיתתה אותו, שכבה עמו והתאבדה. הוא מגלם מעין אדיפוס שגם מעוור את עיניו, אך בניגוד לאדיפוס המיתולוגי, הוא אינו זוכה להארה חדשה - הוא ממשיך לחפש את עצמו ולגשש באפילה. והזונה היא אלמנה חסודה שנהפכה לזונה ורוצחת, לאחר שנאנסה בידי בעלי ממון ערבים.

האם הדמויות הללו יצליחו למצוא לעצמן גאולה? נראה שלא. גם בתור סמלים עתידן לוט בערפל. הזונה, הנותרת כגופה ללא רוח חיים, היא המולדת שאין לה תקווה. את הגופה הזו מציע בסוף במאי התיאטרון לקהל: "החיו אותה אם אתם יכולים", הוא אומר ועוזב את הבמה.

מסאוורה, החי בטייבה, התגורר שנים אחדות בגרמניה ולמד תיאטרון בלייפציג. את המחזה כתב לפני שש שנים בעקבות סיפור קצר שכתב אחרי העימותים בין מוסלמים לנוצרים בנצרת ב-1999. לדבריו, "למדתי במזרח גרמניה אחרי הקריסת של הסוציאליזם בברית המועצות, ופגשתי את אלה שפירשו את המארקסיזם באופן מעוות. פתאום הכל נחרב. מצאתי עצמי במצב של אין-אונות. בניגוד למחזותי הקודמים שעוסקים בבעיה הפלשתינית, כאן אני מדבר על האדם עצמו. חסרים לנו מחזות המטפלים בבעיות של הפרט".

אינך חושש שהשפה הבוטה תרחיק דווקא קהל ערבי?

"אם אני רוצה לכתוב, אני לא רוצה להגביל עצמי. ייתכן שהשפה הגסה תרחיק את ההצגה מכפרים ומתנ"סים מסוימים. השתמשתי בשפה כזו כי אני רוצה לממש חשיפה טוטלית, וחשיפה טוטאלית צריכה אמצעים. המחזה הזה שהועלה בידי תיאטרון מג'אר הוא מפנה בשבילי. כאן ריאד מחפש את ריאד".

הולכת ונפרמת

שחקנית התיאטרון אודליה מורה-מטלון מפתיעה עם טקסט מחורז ויפה להצגה "פרומות", שביימה יחד עם אליענה שכטר. השתיים גם מופיעות במחזה, שמגולל מפגש בין פסיכולוגית למטופלת, שמסתיים בהיפוך תפקידים: מי שהיתה מטופלת נהפכה למטפלת. בתווך מופיעות דמויות פרומות, שיש בחייהן משהו לא פתור.

בהצגה, הכוללת מוסיקה יפה של יוסי בן נון ותלבושות יצירתיות של סיון ויינשטיין, משתתפות עשר דמויות של נשים, וביניהן פסיכולוגית, אחת ממטופלותיה, פקידה, חברה, אמה, וכן ילדה שפוגשת את האשה שרצתה להיות. "כולן קשורות זו לזו", אומרת מורה-מטלון, "מסוחררות, רודפות או נרדפות על ידי חלומותיהן וזיכרונותיהן". הדמויות הללו מנסות לפתור את בעיותיהן, אך מאמציהן עולים בתוהו.

ההצגה בנויה כקברט מוסיקלי עם תמונות קצרות, רוויות הומור, אירוניה וקצב. אחת הסצינות היפות לקוחה מהצגה אחרת (של השחקנית והיוצרת אלית קרייזר, שהועלתה בתיאטרון פרינג' בלונדון). בסצינה הזו מתקיים מפגש בין מוכרת צרפתייה לקונה צרפתייה. האחרונה רוצה לקנות דווקא מה שאינו למכירה: את הנעליים, הכובע והמעיל של המוכרת. המוכרת מסרבת, אך לבסוף, לנוכח עיקשותה של הקונה, היא נעתרת.

מורה-מטלון אומרת כי כתבה את המחזה באופן אסוציאטיווי וכי עד היום היא מבררת לעצמה על מה המחזה. כשחקנית מורה-מטלון מדלגת כל הזמן בין התיאטרון הממסדי לפרינג'; בין ערב שירי משוררים "אני הלכתי אז" לבין הופעה ב"ילד משלי" בתיאטרון באר שבע; בין תיאטרון המעבדה לבין תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה. עד כה היא כתבה שני עיבודים להצגות ילדים - "חמוריקו מחפש אהבה" ו"הדייג ודג הזהב". "פרומות" הוא המחזה הראשון שלה.

מדוע המחזה נקרא בשם "פרומות"?

מורה-מטלון: "עם השנים אני מרגישה שאני יודעת פחות ופחות במקום לדעת יותר ויותר, ובמקום סימני קריאה יש יותר סימני שאלה. אני מרגישה שאני הולכת ונפרמת. הפרימה זה קרע, אבל קרע שמאפשר למשהו חדש לקרות ולצמוח. לכן ישבתי וכתבתי את המחזה". לדבריה, החליטה לכתוב בחרוזים כדי להשיג דיוק מרבי: "קל לי יותר להתבטא כך, ומה שנראה כאילו מגביל, דווקא משחרר".

אליענה שכטר, שביימה ומשחקת לצד מורה-מטלון, אומרת: "כשקראתי את המחזה נלחצתי, כי הרגשתי שנשאבתי לתוכו, שהדמויות השתלטו עלי. גיליתי שכל דמות פוגשת את הדמות השנייה בנקודה הכי כואבת".

כיצד השתיים ביימו יחד את המחזה? שכטר: "כשהתחלנו לעבוד המחזה כבר היה כתוב, אבל זרקנו המון רעיונות לסל ועשינו המון אימפרוביזציות. דרך האימפרוביזציות חיפשנו את השפה הבימתית. כל סצינה צילמנו ובחנו אותה כדי להסיק מסקנות ולהמשיך הלאה. עבדנו כך יום יום שלושה חודשים. כשתפסנו את הפרינציפ, זה התחיל לרוץ".



אודליה מורה-מטלון (משמאל) ואליענה שכטר במחזה "פרומות", אתמול בעכו. "הקרע מאפשר למשהו חדש לקרות ולצמוח", אומרת מורה-מטלון על מחזה הביכורים שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו