אפשר לקרוא לזה טרגדיה אירונית

"אני רואה את הסמיכות של הנשגב והמגוחך כל הזמן, בכל סיטואציה בחיים", אומרת עדנה מזי"א עם צאתו לאור של ספרה "רומן משפחתי", המבוסס על מחזה שכתבה. בראיון היא דוחה הן את הגדרתה כתרנגולת המטילה ביצי זהב והן את הביקורת על כתיבה נוסחתית ושטחית

שירי לב-ארי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

עדנה מזי"א רצתה לכתוב על הריק הקיומי, על הרעב האנושי שאין לו שובע, על נפשות מתות נוסח גוגול. היא רצתה לכתוב על אנשים שמנסים להתמלא ולא מצליחים, שנקלעים תמיד אל הפתרונות הצפויים, הזמניים, "אל השילוש הקדוש הנצחי של אהבה-סמים-אידיאולוגיה", היא אומרת.

מזי"א, מחזאית ובמאית תיאטרון מצליחה שרבות מיצירותיה משדרות קלות מסוימת, אירוניה ושנינות ביחס למשא החיים, כתבה הפעם רומן שהוא ספק טרגדיה ספק קומדיה ("בואי נקרא לזה טרגדיה אירונית", היא אומרת). ספרה החדש, "רומן משפחתי" (הוצאת קשת), מבוסס על המחזה "סיפור משפחתי" שכתבה לפני יותר מעשר שנים.

אף על פי שהספר אינו מגולל את סיפורה המשפחתי, בכל זאת הוא שאב אותה אל תהומות הנפש. מזי"א המצחיקה והקלילה הרצינה אתו פתאום. כל כך התייסרה בכתיבה, שכמעט חשבה לגנוז אותו, אבל עורכת הספר, הסופרת צרויה שלו, שהיא גם חברה טובה של מזי"א, היתה לה אוזן קשבת ("ספוג", היא קוראת לזה). כך ישבה וכתבה במשך ארבע שנים עוד ועוד גרסאות, עד שמצאה את זו הנכונה.

מה היה קשה כל כך? אולי הנטייה שהיתה לה פעם להתכחש לעבר, להפנות לו עורף. אבל עם השנים, ככל שכתבה יותר, כבר לא היתה לה ברירה. "בתור גברת שעוסקת בספרות", אומרת לעצמה המספרת בספר, "אני אמורה לדעת מה צפוי לאלה שאינם יודעים מי הם, ולסיכומו של עניין, בל אשכח שגם אם השורשים שלנו רקובים, הם מחברים אותנו לאנשהו".

לא יכולה לברוח מזה

"כשהייתי בת 23 נודע לי שאמא שלי חולה בסרטן כבר 15 שנה ולא סיפרו לי", מספרת מזי"א. "וכשסיפרו לי, זה היה תקופה קצרה מאוד לפני שהיא נפטרה. לא ידעתי כלום, וזה היה הלם כל כך גדול שאני לא חושבת שהתאוששתי ממנו עד היום. הלם לא בגלל המחלה, אלא משום שלא סיפרו לי. אחרי שהיא נפטרה לא יכולתי להתמודד עם העבר, לא יכולתי לראות תמונות של אמא שלי, שמתי את המזוודה הענקית עם כל הדברים שלה בבוידעם. היא היתה אשה מיוחדת מאוד, יפהפייה, טיפוס כוכבי כזה. לא יכולתי להכיל את זה. היו לי כל מיני תופעות פיסיות כאלה, בעיות עור ובעיות נשימה, ואיזה רופא אמר לי שלא פתרתי את העניין הזה. בשנים האחרונות התחלתי להבין שאני לא יכולה לברוח מזה.

"המחזה 'המורדים' מבוסס על סיפור החיים של הורי. מצאתי מכתבים שכתב אהוב ישן של אמא שלי אליה, קראתי מכתב אחד והתהפכו לי המעיים, לא יכולתי להכיר בעובדה שהם היו בני אדם, ההורים שלי. הייתי בת יחידה, בבת עיניהם, והם היו הורים נפלאים. היום אני יתומה ותיקה. אבל בשביל לכתוב את 'המורדים' הייתי חייבת לחקור את הנושא. נפגשתי עם חברים של אמא שלי, זה היה סיוט, לא היתה לי שום התרוממות רוח מזה. פשוט החלטתי לכתוב את המחזה כי היה להם סיפור חיים טוב. ורק עכשיו עם הספר הזה, עצם ההתמודדות עם הזיכרון, עם המחשבה על המתים, הביא אתו איזו הבנה רעננה של המובן מאליו, רגשות התחילו להציף וזיכרונות ילדות פתאום קיבלו משמעויות חדשות".

"רומן משפחתי" (זהו ספרה השני של מזי"א, אחרי "התפרצות X") מספר על בני משפחה יהודית וידידיהם בווינה של שנות ה-30 ואחר כך בתל אביב. באירוניה האופיינית לה, בחוש דרמטי מפותח שבא לעתים על חשבון איכות הכתיבה הספרותית, מגוללת מזי"א סיפור המשלב נושאים נצחיים כמו משולש רומנטי, יחסי אם ובתה או יחסים בין אחים, עם נושאים יהודיים וישראליים כמו השואה המתקרבת באירופה, או הימים שלפני הקמת המדינה ואחריה.

הסיפור מתחיל בהווה: נעמי קלר, מו"לית תל-אביבית בת 47, רווקה שמקיימת מערכת יחסים בין-יבשתית זה 15 שנה עם במאי תיאטרון אירי קר מזג, נוסעת לפרנקפורט ונאלצת להתמודד עם הסיפור המשפחתי שלה - לקרוא יומנים שהשאירה לה סבתה רות אחרי מותה. תוך כדי קריאה נחשף סיפורה המשפחתי, מעין טרגדיה יוונית אדיפלית שלא ברור מה מכתיב את מהלכיה - הגורל, בחירתם האומללה של הגיבורים, או שניהם גם יחד.

אודישן מול דן בן-אמוץ

מזי"א נולדה בצפון תל אביב לאב עורך דין, שהיה מפקד האצ"ל בדרום אפריקה, ולאם וינאית, שהגיעה לישראל ב-1938 והיתה פעילה בלח"י. היא למדה תיאטרון כי רצתה להיות שחקנית. פעם אף ניגשה לאודישן, מול דן בן-אמוץ. היא הציגה קטע מ"השחף" והוא ביקש ממנה משהו קליל יותר, אז היא הציגה קטע ממחזה של מולייר - ונכשלה.

תחילה כתבה לקולנוע. יחד עם הבמאי המנוח עמוס גוטמן חיברה את התסריטים ל"נגוע", "חימו מלך ירושלים" ו"בר 51". אחר כך החליטה לשנות כיוון וכתבה מחזה לתיאטרון - "וינה על הים", על קבוצת יהודים וינאים שנפגשים פעם בשנה בפנסיון על שפת הים ומתכחשים לעליית הנאציזם.

אחר כך, ב-1993, כתבה מזי"א מחזה מצליח מאוד לתיאטרון חיפה, "משחקים בחצר האחורית". אחריו באו הצלחות נוספות - "סיפור משפחתי", "המורדים" והצגות שביימה כמו "חברות הכי טובות" (שכתבה חברתה הכי טובה ענת גוב) ו"ליזיסטרטא 2000".

מזי"א נשואה ליואב, במקור חקלאי מנהלל ומדריך טיולים, ולהם שני ילדים - מייקי בן 30 ("בזכותו אני עומדת להיות סבתא בקרוב") ואלישבע בת 24.

מזי"א נוטה להאמין היום שהכל גנטיקה. היא מצטטת משפט שקראה: "מה שהמשוררים קוראים גורל זה בסך הכל גנטיקה גרועה". הדמויות בספרה מתמודדות עם איים של ריקנות, כל אחת מנסה למלא אותם בדרך אחרת: רומן סוער, אופיום, הצטרפות למפלגה הקומוניסטית. בעיניה, כל הדרכים האלה שוות ומסוכנות באותה מידה. "הגנטיקה מעסיקה אותי שנים", היא אומרת, "גם בגלל המחלה של אמא שלי, וגם בגלל טירוף שאני רואה במשפחות מסוימות. אתה סוחב את האישיות שלך מתוך שרידי האישיות של קודמיך. החוכמה היא להיות בפיכחון כדי שלא להתפכח מהעיוורון בצורה כואבת".

רוברט, אהובה של הסבתא רות, טוען שאדם יכול לשלוט בגורלו, ואילו רות אומרת שאנשים בסופו של דבר תמיד "נופלים חזרה לעצמם".

"זו באמת תגלית עצובה. אנשים חכמים מאוד כן מסוגלים להשתנות, אבל הפוטנציאל לעשות זאת קיים עד גיל מסוים, אחר כך יש עייפות החומר. הריקנות שמתוארת בספר היא כמו מחלה, זאת נכות קשה. פעם אמרתי לשחקנית על הבמה: 'תהיי את!' והיא פערה זוג עיניים ואמרה: 'את חושבת שאני יודעת מי אני?' קורה לי שאני נכנסת למעלית ורואה את עצמי בראי ופתאום זו ממש הפתעה, אתה קולט כמה הזהות שלך לא ברורה לך. לא מזמן פגשתי אשה שדיברה אלי בכבוד והרעיפה עלי מחמאות, וזה היה כל כך רחוק מאיך שתפשתי את עצמי באותו רגע, שלא הבנתי על מי היא מדברת. אז אתה חי איזו תדמית שנדמה לך שאחרים רואים אותך, ואין לך שום תחושה של מי אתה. ברגעי חסד מסוימים אתה מזהה את עצמך, ואז זו חגיגה קטנה".

בגלל אהבה, לא אידיאולוגיה

הפגישה עמה מתקיימת בשבוע שבו מתה אחת מחברותיה, נעמי סנדרסון, ממחלת הסרטן. מזי"א במצב רוח ירוד. היא רואה את החלקים הקשים של החיים, וההומור שלה נעלם לכמה ימים. בתקופה האחרונה היא מנסה לעשן פחות, מרשה לעצמה בדיוק שלוש סיגריות ביום - כל אחת מהן היא מעשנת בטקס חגיגי.

איך בכלל עלה הרעיון להפוך את "סיפור משפחתי" לספר? "כשכתבתי את המחזה היה לי בראש שולי רנד לתפקיד של רוברט", היא מספרת. "כשפנינו אליו כבר התחילו לו המחשבות על חזרה בתשובה, אני זוכרת שהוא אמר לי שהוא רוצה להיות או רב גדול או שחקן גדול. בסופו של דבר הוא שיחק את התפקיד. בהצגה היו קטעים שהוא צריך ללטף לרות, הגיבורה, את הרגל, אבל על הבמה הוא רק העביר את היד שלו מעל הברך של השחקנית. אז הבנתי שההליכה של שולי לדת היא כמו ההליכה של רוברט לקומוניזם, והבנתי שאני צריכה לפתח את הרעיון הזה. הריק בנפש של שולי נראה לי כזה חד וברור, חוסר הסיפוק, החיפוש אחר משהו ערטילאי. אבל בניגוד לסמים, לאהבה ולאידיאולוגיה - מהדת, בדרך כלל, לא חוזרים".

הגיבורים בספר באים לישראל לא ממניעים ציוניים אלא בלית ברירה. הגיבורה הראשית בכלל היגרה לכאן מסיבות רומנטיות.

"גם אני בצעירותי הגעתי למצפן ב-1972 בגלל אהבה ולא בגלל אידיאולוגיה. אחר כך האידיאולוגיה צמחה, אבל מה שהביא אותי לשם זה בחור שתקע לי שלט ביד ועשיתי סיבובים בדיזנגוף. זה היה לתפוס שתי ציפורים במכה, כי גם הייתי מאוהבת וגם ההורים שלי היו רוויזיוניסטים אדוקים, אז הרווחתי את המרד. הרי מרדנית הייתי תמיד.

"בנוגע לציונות, לצורך כתיבת הספר קראתי את כתבי ז'בוטינסקי ועוד כמה ספרים שהפתיעו אותי מאוד; כי זה לא שלא הבינו מה הולך להיות כאן עם הערבים, גם ז'בוטינסקי הבין שהערבי הולך להיות פה קורבן, אבל התחילה איזה מין התלהבות משיחית כזאת - שאחר כך בששת הימים הגיעה לשיא. אני מקווה שהיום גם אריק שרון לוקח חלק בהתפכחות מכל זה".

מקסימום דירה קטנה

זה כמה שנים שמזי"א היא תרנגולת ביצי הזהב של התיאטרון הקאמרי. היא בוודאי לא אוהבת שמגדירים אותה כך. לפני שנים אחדות התפרסמה כתבה גדולה במוסף "הארץ" שהכתירה אותה כ"גברת הראשונה של התיאטרון הישראלי", ולדבריה זה גרם נזק יותר מתועלת. בכל זאת, נראה שמזי"א הצליחה לפענח איזה סוד במחזאות הישראלית: היא משכילה להגיע ישירות אל לב הקהל. אחרי כישלון ההצגה "הורדוס" שכתבה וגם ביימה, החליטה שלא תעשה את שני הדברים ביחד.

היא מתגוררת במגדלי דיזנגוף סנטר בתל אביב (רוב חייה התגוררה בתל אביב, חוץ מהפוגה קצרה לטובת מושב בצפון, תחילה בנהלל ואחר כך בתמרת). שאלה ישראלית מאוד: האם התעשרה מן ההצלחה בתיאטרון? "כשאתה עושה שלאגר מוחץ בתיאטרון אתה ממש לא מתעשר - אתה יכול מקסימום לרכוש לך דירה קטנה", היא משיבה. "באמת מפריזים כאן. וחוץ מזה, כמה שלאגרים אתה כבר עושה? אני באמת מתפרנסת מכתיבה, ואני מודה על זה. אבל כשאתה עושה משהו שלא מצליח - ועשיתי דברים שלא הצליחו - אתה לא מרוויח כמעט כלום. על שלאגר אחד אתה צריך לחיות הרבה שנים. לא מתעשרים כאן מאמנות, חיים מזה בסדר".

לא פעם הואשמה מזי"א בכתיבה נוסחתית, שטחית. "רק מי שלא כתב מחזה יכול להגיד דבר כזה", היא אומרת. "אי אפשר בכלל לכתוב לפי נוסחה, הכתיבה היא כל כך לא צמודה לשום דבר. אני מלמדת כתיבה שנים ואני עדיין לא מצליחה להבין מה זה. כשאני יושבת וכותבת יש כל כך הרבה החלטות שצריך לקבל, כך שהקהל הוא כבר מעבר להרי החושך. אבל הקהל נמצא בתוכי - אני קהל שמשתעמם מעצמי נורא מהר, ולכן אני משתדלת לא לשעמם את עצמי, לא ללכת לכל מיני מקומות צדדיים ולהתפלסף. אז אומרים עלי כל מיני דברים".

עכשיו היא כותבת מחזה על סיפורם של חנה רובינא ואלכסנדר פן בתל אביב של שנות ה-30. "מדהים איך עם כל השינויים שמתרחשים בעולם, הטכנולוגיה והכל, בן אדם נשאר בן אדם", היא אומרת. "אין הבדל מהותי בין בני אדם פעם והיום".

נראה שהומור הוא עדיין חלק מרכזי בכתיבתה, שלא לדבר על חייה: "הומור זה תפישת עולם. אין אדם שלא עובר לפחות השפלה אחת ביום, כולל האנשים הכי מצליחים. אפילו השפלה קטנה, כמו זבנית שמסתכלת עלי ואומרת: 'אני לא חושבת שהבגדים כאן מתאימים לך'. אז אני אומרת או-קיי, נתבוסס גם נתבוססה, אבל בואי נראה את הדברים גם מזווית אחרת, מפרספקטיווה.

"אם תלכי להסתפר קצר וזה לא ייצא יפה בעינייך, זה ייראה לך סוף העולם, לא משנה שאנשים בניו אורלינס מתים עכשיו. אז כלפי חוץ נגיד לכולם שזו שטות אבל בתוכנו אנחנו מרגישים הרס גמור, כי יש רגעים שהסבל הוא מוחלט. אבל בכתיבה אפשר לגייס את הפרספקטיווה הזאת שאין לך בחיים. אני רואה את הסמיכות של הנשגב והמגוחך כל הזמן, בכל סיטואציה בחיים. לפעמים, בחיים האישיים שלי, זה קצת יותר קשה, אבל אני תמיד משתדלת לגייס את הפרספקטיווה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ