מה עשתה מיאו?

ארבעה סרטים עלילתיים השתתפו בתחרות הקולנוע העלילתי, שהתקיימה בפסטיבל חיפה, ושלושה מהם סבלו מתסריט פגום. רק הסרט הזוכה והמפתיע, "ימים קפואים" של דני לרנר, הצליח להפגין מיומנות ואפילו שנינות

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

לעומת השנה החולפת, שבה עלו על האקרנים סרטים ישראליים מגוונים ומוצלחים כמו "אור", "עטאש", "אושפיזין" ו"הכלה הסורית", השנה מסתמנת כשנה חלשה בתולדות הקולנוע הישראלי, כמותית ואיכותית. רק ארבעה סרטים עלילתיים השתתפו בתחרות וולג'ין, שהתקיימה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ביולי. ארבעה סרטים נוספים השתתפו גם בתחרות הקולנוע העלילתי, שהתקיימה בפסטיבל הסרטים של חיפה, שננעל ביום שלישי.

מבין שמונת הסרטים האלה, רק אחד עלה בינתיים על האקרנים בישראל: "איזה מקום נפלא" של איל חלפון, שזכה בפרס הראשון בתחרות וולג'ין, וגם גרף מאוחר יותר את פרס אופיר כסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה. אף לא אחד מהם יירשם כיצירה חשובה במיוחד בתולדותיו של הקולנוע הישראלי. עם זאת, השופטים בתחרות בפסטיבל חיפה עשו את מלאכתם נאמנה, והעניקו את פרס הסרט הטוב ביותר לסרט שהיה הראוי לכך ביותר: "ימים קפואים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של דני לרנר.

אם לשפוט על פי היחס בין הכוונות לתוצאות, "ימים קפואים" הוא הסרט היחיד מבין הארבעה שהצליח לממש את יעדיו, ועשה זאת במיומנות ולעתים אף בשנינות. להנאה מהסרט נוספה גם מידה של הפתעה, מכיוון ש"ימים קפואים" היה הסרט שהציפיות ממנו היו הנמוכות ביותר. עד לפסטיבל לא שמעתי על לרנר, בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, וגם לא על הסרט, שהופק בתקציב מזערי, כמעט ללא כל תמיכה ממסדית.

הסרט הופק בעצם כסרט סטודנטים באורך מלא, והוא יכול היה בקלות להתגלגל לרשימת הקוריוזים הקולנועיים היומרניים והעלומים שגודשים את שולי תולדות הקולנוע הישראלי. יש בו לעתים ממד סטודנטיאלי, אך מה שמציל אותו מאזוטריות הוא תבונתו ורצינותו של היוצר שכתב וביים אותו. לרנר מגלה בסרטו הראשון מידה של הבנה וידע קולנועיים, שאני מקווה שיתפתחו בסרטיו הבאים ליצירה קולנועית בשלה יותר.

מקור השפעה, לא חקיינות

גיבורת הסרט היא סוחרת סמים תל-אביבית, שידועה רק בכינוי שלה באינטרנט, מיאו. היא מתכתבת ברשת עם גבר שכינויו הוא אפס, ולאחר שהוא משדל אותה ארוכות ואף מגלה לה את שמו האמיתי, אלכס קפלן, הם קובעים להיפגש במועדון תל-אביבי. אולם הפגישה אינה מתקיימת. אלכס נפצע קשה בפיגוע, והוא שרוי בתרדמת בבית החולים איכילוב בתל אביב. מיאו עוברת לגור בדירה שהוא שכר זמן קצר קודם לכן, ובהדרגה מאמצת לעצמה את זהותו.

בסרט ניכרת השפעתם של יוצרים כגון רומן פולנסקי (בעיקר "הרתיעה", "תינוקה של רוזמרי" ו"הדייר"), אלפרד היצ'קוק (הבחירה בשם המשפחה קפלן אינה מקרית; ג'ורג' קפלן הוא שמה של הדמות הפיקטיווית שזהותה נכפית על קרי גרנט ב"מזימות בינלאומיות"), במאי סרטי האימה האיטלקי דאריו ארג'נטו, ועוד. אך מה שיכול היה להסתמן כחקיינות של תלמיד שקדן בלבד נהפך בסרטו של לרנר למקור השפעה שזוכה לעיבוד נבון, פרטי וייחודי.

לרנר עושה שימוש מחונן במקורותיו הז'אנריים של הסרט, ובראשם סרטי אימה העוסקים בסכיזופרניה נשית, והתוצאה היא יצירה הנעה לרוב במיומנות בין התייחסות מודעת למסורת הקולנועית שלה לבין השתחררות ממנה.

אבל היתה עוד סיבה לאהדתי לסרט. כבר היו סרטים עלילתיים ישראליים (כגון "אבנים" של רפאל נדג'ארי ו"דיסטורשן" של חיים בוזגלו) שהיה בהם פיגוע, אך הם השתמשו בפיגועים כמין אירוע חיצוני מלודרמטי, שמשנה באופן שרירותי את מהלך העלילה (השימוש הזה עורר אצלי לפחות רתיעה רבה). לרנר, לעומת זאת, מבקש לחקור בסרטו את הממד הקיומי הסימבולי המאפיין אירוע כזה. זו גישה אינטליגנטית והוגנת הרבה יותר.

גם הצילום של רם שווקי מרשים - מרביתו בשחור לבן ורק קטע אחד בצבע - והערכה מרובה מגיעה להופעתה של ענת קלאוזנר בתפקיד הראשי. הסרט כולו נסוב סביבה. אין סצינה שהיא לא מופיעה בה, והיא מצליחה לעמוד במשימה התובענית הזאת בכישרון רב ולמלא את הסרט בנוכחותה הדומיננטית והעדינה כאחת.

הקומוניסט האחרון

שלושת הסרטים הנוספים שהשתתפו בתחרות בפסטיבל בחיפה (שלושתם הופקו בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי) סבלו כולם מבעיה דומה: התסריט של שלושתם היה פגום ביותר. גם בסרטו של אייל שיראי, "בקרוב יקרה לך משהו טוב", שמבוסס על תסריט מאת עוזי וייל, וגם בסרטו של מארק רוזנבאום, "לרקוד", שתסריטו נכתב על ידי חיים מרין, לא היה ברור לאן העלילה מבקשת ללכת ומה היא רוצה לומר.

סרטו של שיראי מציג את סיפורו של אילן, ילד בן 14 (אדם הירש, שהופעתו היא אחת המעלות של הסרט), שבתחילת הסרט נוטש את אביו הקר והמנוכר (שרגא הרפז), המתגורר במושב, ועובר לגור בחיפה עם אחותו (טינקרבל), אף שלא היה בקשר אתה במשך שלוש שנים וכלל לא ידע שהיא מתגוררת בישראל. אילן מתיידד עם קשיש תמהוני (אסי דיין), שהוא כנראה הקומוניסט האחרון שנשאר בישראל.

לא רק שעלילת הסרט משנה כיוון מעת לעת, אלא שאופן העיצוב של אותו קומוניסט מוטעה לחלוטין. סרטם של וייל ושיראי אינו מאפשר לדמות הזאת להביע את ראיית עולמה בצורה צלולה וישירה, והיא מוצגת כתמהונית ואף מטורפת. לכן המאבק שהיא מנהלת בחלקו השני של הסרט נדמה מאולץ וסתמי לחלוטין, ואין כל אפשרות להיעשות מעורבים בו ובגורלה.

"לרקוד", סרטו של רוזנבאום, אחד המפיקים הפוריים והחשובים ביותר בקולנוע הישראלי, נדמה כמו סרט שהלך לאיבוד בדרכו אל הבד. הוא אמנם יומרני ואולי אף מעניין יותר מסרטו הקודם של רוזנבאום כבמאי, "הבולשת חוקרת", שהיה בעל צביון של דרמה משטרתית טלוויזיונית, אולם דווקא העובדה הזאת מבליטה עוד יותר את פגמיו.

העלילה מציגה את סיפורם של שני פושעים מקומיים, גולדי (אילן אבוטבול) ויאקי (יובל סגל), שאוהבים את דבי (מיטל דוהן), רקדנית בטן, שלבה ותשוקתה נתונים בעיקר לאמנותה. יאקי נשלח לכלא לאחר שוד שלא עלה יפה, וגולדי, שמתחיל בתהליך של חזרה בתשובה, משתלט על חייה וזהותה של דבי, שקודם לכן היתה חברתו של יאקי.

ההיבט המעניין ביותר בסרטו של רוזנבאום הוא ניסיונו לעסוק בקשר שבין מזרחיות, פשע ודת, ומקומו של הקשר הזה במציאות הישראלית העכשווית. אך הטיפול שלו בנושא הזה הוא מקוטע ושטחי, והסרט מתקשה להחליט איזו נימה עליו לנקוט כלפי הדמויות שלו ומה בכלל קורה אתן במשך העלילה.

אבוטבול, סגל, וגם אורי קלאוזנר, השותף השלישי של גולדי ויאקי, מפגינים כישורי משחק טובים, אך דוהן נאלצת להתמודד עם דמות שכתובה ברישול רב ונוכחותה היא מעין חלל במרכז הסרט.

יוצאים לפיגוע

"למראית עין", הסרט הרביעי והאחרון בתחרות, כולל כמה סצינות שכתובות ומבוימות ברגישות מסוימת. ואולם הסרט בכללותו מאכזב ואף מרתיע. את הסרט ביים דניאל סירקין על פי תסריט של נועה גרינברג, והוא מציג את סיפורה של יערה (טלי שרון), עיוורת מלידה.

יערה לומדת מתמטיקה באוניברסיטת פרינסטון, והיא חוזרת לישראל לאחר התאבדותה של בת דודתה וחברתה הטובה טליה. מדוע טליה, שלא השאירה מכתב פרידה, התאבדה? מהו הסוד המשפחתי שגרם לה לעשות זאת? כל מי שראה סרטים בשנים האחרונות ינחש מיד את פתרון התעלומה. לא אגלה מהו כמובן; אומר רק שלאורך כל הצפייה בסרטם של סירקין וגרינברג קיוויתי שהפתרון יהיה שונה. השימוש שהסרט עושה בנושא שהוא מעלה כפוי, נצלני ודוחה. כשיוקרן הסרט בהקרנות מסחריות, יהיה צורך לדון בהשלכותיו ביתר ישירות.

בנוסף לארבעת הסרטים העלילתיים שהשתתפו בתחרות, הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה גם "גן עדן עכשיו", סרטו העלילתי הארוך החדש של הבמאי הפלשתינאי האני אבו אסעד (שסרט קודם שלו, "פורד טרנזיט", עורר מהומה מקומית כאשר התגלה שהוא סרט עלילתי שהתחזה לתיעודי). מבין הסרטים שסקרתי עד כה, אין ספק שסרטו של אבו אסעד הוא המטריד והמעניין ביותר, והוא יהיה ראוי לדיון מעמיק כאשר יעלה בהקרנות מסחריות בעוד שבועות אחדים.

העלילה מציגה את סיפורם של שני גברים צעירים משכם, סעיד וחאלד, שנבחרים לבצע פיגוע התאבדות בתל אביב. הסרט עוקב אחר ההכנות לפיגוע, ומה קורה לשני הגברים שיוצאים לבצע אותו. בשלב הזה אומר רק שסרטו של אבו אסעד חותר תחת כל הציפיות שסיפור מהסוג הזה מעלה. אין ספק שהתוצאה אינה פשוטה ובעייתית מאוד. שבוע חלף מאז שצפיתי בסרט, ועדיין אינני יכול לקבוע בוודאות מה הוא מנסה בדיוק לעשות ומה דעתי עליו. אך יש משהו מרענן מאוד בסרטים שעדיין מסוגלים לעשות להפתיע ואפילו לטלטל. לסרטו של האני אבו אסעד יש קול משלו, ובמציאות שבה מרבית הקולות הקולנועיים דומים מאוד זה לזה, יש משהו מהנה מאוד במעקב אחריו, גם אם לא ברור לגמרי מה הוא מנסה לומר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ