בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כתמי דם על הקנווס

29 אמנים מספרים בספר "יוצרים בעומס יתר" כיצד הגיבו בעבודתם לרצח רבין. "ההתגייסות של האמנים באה ממקום מאוד אינדיווידואליסטי", אומרת מחברת הספר דנה אריאלי-הורוביץ. "הרצח התקבל כאיום על אושיות הקיום של הפרט"

תגובות

דנה אריאלי-הורוביץ, ראש היחידה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה לאמנות בצלאל, בכלל לא התכוונה לכתוב ספר על רצח רבין באמנות הישראלית. "התחלתי לראיין אמנים על הקשר שבין אמנות ישראלית לפוליטיקה, ועל מקרים שבהם חרגו מהרגלם והגיבו לאירוע פוליטי", היא אומרת. "הייתי משוכנעת שהם ידברו על מלחמת לבנון או על מלחמת יום הכיפורים. ופתאום, אחרי שישה-שבעה ראיונות, קלטתי שכולם חוזרים ואומרים שהגיבו רק לרצח רבין. הבנתי שיש כאן עניין".

בתחילה הופתעה. "רבין נרצח באמצע שנות ה-90, בשנים שבהן דיברנו על פוסט ציונות, על חיסול הגישות הקולקטיוויסטיות. זו היתה תקופת השיא של האינדיווידואליזם בחברה הישראלית, ופתאום כל האמנים מתגייסים באופן וולונטרי להגיב על הרצח? אחר כך הבנתי שאותה התגייסות, בשונה מזו של אמנים בשנות ה-30 וה-40, באה דווקא מתוך מקום מאוד אינדיווידואליסטי. הרצח התקבל כאיום על אושיות הקיום של הפרט".

הספר "יוצרים בעומס יתר" (הוצאת מאגנס), שיצא לפני כשבוע, כולל ראיונות עם 29 אמנים המדברים על רצח רבין ועל אמנות פוליטית. אריאלי-הורוביץ לא התכוונה להוציא את אסופת הראיונות כספר. בתחילה היא היתה אמורה להיות פרק במחקר על הקשר שבין אמנות לפוליטיקה בישראל. אחר כך חשבה לפרסם את החומר במסגרת קטלוג התערוכה "4 בנובמבר, 1995: רצח ברטרוספקטיווה", שאותה אצרה עם דליה מנור ותיפתח הערב בגלריה בצלאל בתל אביב. התוכניות השתנו בפגישה לפני כארבעה חודשים בהוצאת מאגנס, שבה הוציאה לפני כחמש שנים את ספרה "רומנטיקה מפלדה, אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית" (המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה במדעי המדינה באוניברסיטה העברית). "הפגישה עסקה בספר הבא שאני מתעתדת להוציא. הם שאלו מה אני עושה עכשיו. עניתי שאני מראיינת אמנים - והם שאלו אם אני יכולה להגיש כתב יד תוך חודשיים".

אריאלי-הורוביץ לא צמחה במסלול המקובל של עולם האמנות. "אף על פי שכל השנים עסקתי באמנות פלסטית, נזהרתי מלשבת בתוך המחלקות שעוסקות בהיסטוריה של האמנות", היא אומרת. "אף אחד לא דן שם באמנות בקונטקסט, כאילו האמנות מנותקת מהמציאות. זאת בשעה שכל העולם, משנות ה-80 ואילך, עוסק באמנות ובתרבות בקונטקסט היסטורי, פוליטי, חברתי".

גם במוסד שבו את מלמדת נמנעים מלעסוק באמנות בקונטקסט.

"אני דואגת ליישם את זה במחלקה שאותה אני מנהלת, בלימודי הקולנוע, האמנות, השירה והספרות. כל דבר נעשה ונלמד מתוך הסתכלות על ממד חברתי ופוליטי. גם התערוכה שואפת לעשות את זה, גם אם היא לא כל כך מקובלת בשיח הרגיל של בצלאל".

זה גם לא בא לידי ביטוי בתערוכות סוף השנה של הסטודנטים.

"זה תהליך הדרגתי שייקח זמן. אני יכולה להעיד על עצמי שהקורסים שאני מעבירה עוסקים באמנות מגויסת, בקולנוע טוטליטרי, באמנות שמגיבה לפוליטי.

"אין 'אמנות אוטונומית'", היא אומרת. "הכתיבה על ההיסטוריה של האמנות בארץ מנותקת מהקשרים, מנותקת מהחברה. זה השפיע ומשפיע על כל מי שעושה אמנות. הרי היוצרים מנהלים דיאלוג עם התיאורטיקנים ועם אמנים ותיקים יותר, שמרביתם יוצאים נגד אמנות פוליטית ומדגישים את האוטונומיה של האמנות. יחד עם זאת, זה דבר שהולך ומשתנה - ואפשר לראות את זה גם בספר".

שלושה דורות

"אני מחלקת את תגובות האמנים לרצח לשלוש קטגוריות של יוצרים", אומרת אריאלי-הורוביץ. "יש את קבוצת האמנים שנולדו לפני 48' והגיבו דרך עיסוק בארון הספרים היהודי ושימוש במונחים כמו 'לא תרצח' או 'אחרי השבעה'. העובדה שהרוצח הוא יהודי הטרידה אותם מאוד. יש אמנים כמו דגנית ברסט, דוד גינתון, לארי אברמסון, מיכל נאמן ועידו בר-אל - מרביתם שייכים ל'דור הביניים' - שדיברו על הרצח במונחים אוניוורסליים, מופשטים אפילו. אלה לעולם לא יציגו את הנרצח או את הרוצח.

"וישנם אמני הדור הצעיר - דור שלא מפחד להיות פוליטי ופרובוקטיווי, ומרשה לעצמו לבקר בצורה מאוד נוקבת ואפילו לייצר אנלוגיה בין הרצח לשואה. בקבוצה זו אני כוללת אמנים כמו ניר הוד שמצייר את הרוצח, בועז ארד שמדבר על יגאל עמיר ועוטה על פניו מסיכה של היטלר ודוד וקשטיין שמציג קריקטורה של היטלר לוחץ את ידו של רבין".

רבין, פרס וקרוקודיל בעקבה

יש בספר ראיונות מעניינים יותר ופחות. תשובות בנאליות לצד סיפורים קטנים ומשעשעים, כמו זה של דגנית ברסט, שפגשה את רבין לראשונה שבוע לפני הרצח בערב גאלה של מוזיאון תל אביב. באותו מפגש סיפר לה רבין שהוא חובב צילום הנושא מצלמה לכל מקום, ותיאר לה מקרה משעשע שהתרחש בעת שנסע עם פרס לעקבה. "לקחו אותנו לטיול על אגם. אנחנו שטים בסירה ופתאום מופיע קרוקודיל. פרס צועק 'בוא נחזור, בוא נחזור, אני מפחד', ואני אומר 'לא, לא, אני רוצה להתקרב לקרוקודיל כדי לצלם אותו'. ופרס צועק 'לחזור, לחזור. אני לא רוצה'. את רוצה שאחר כך יגידו שאני גרמתי לזה שקרוקודיל יטרוף את פרס?'".

השאלות חוזרות על עצמן: הקשר שבין אמנות לפוליטיקה, האם אמנות פוליטית היא בהכרח פלקטית, האם העיסוק בפוליטיקה מקדם היום אמנים, האם יש אפשרות ליצור ללא קונטקסט מקומי של ההווה וכדומה. אריאלי-הורוביץ מנסה גם לעקוב אחר מאגר הדימויים והסמלים שנוצרו לאחר הרצח - למשל, כתם הדם המופיע בעבודותיהם של רפי לביא ומיכל היימן, צבעים שהשתנו בעבודתם של חלק מהאמנים לאחר הרצח ונוכחות של מלים המתקשרות לרצח וחוזרות על עצמן.

אחד הדברים הצפויים יותר, ואולי גם מעט מאכזבים, הוא רשימת האמנים. מרביתם נחשבים קאנוניים ואנשי שמאל (אף שרפי לביא טוען בראיון שלו בספר ש"אין אמנות ימנית כמו שאין אמנות שמאלנית, אין אמנות בעד ואין אמנות נגד"), ולא במקרה השתתפו רובם בהפגנה שבסופה נרצח רבין. אריאלי-הורוביץ מציינת במבוא שאותה הומוגניות "מרתקת וקוראת למחקר נוסף", אך אינה מנסה להסביר אותה. היא מרבה לשאול את האמנים אם יש 'אמנות ימנית' ואם לא מדוע, אך לא מגיעה אל אותם 'אמני ימין', שבאחרונה נשמע קולם יותר ויותר.

היא עצמה לא מאמצת את התפישה שלפיה אין אמנים בימין. היא מאמינה שהערוצים חסומים, ולמרות כל השינויים הרדיקליים בחברה הישראלית עדיין נשתמר המבנה של האליטות הישנות. היטיב להגדיר זאת האמן יהושע נוישטיין בראיון שערכה עמו: "האנשים שמובילים את החברה שייכים לקבוצה קטנה ואליטיסטית. כאן אין הכוונה בהכרח לאליטיזם כסוג של התנשאות, אלא לאליטיזם הנובע מהממדים הקטנים שלנו. אני רואה בכל מקום את אותם האנשים, ואם לא אותם אז את הילדים שלהם, הנכדים שלהם, בני הדודים שלהם, האחים שלהם, נשותיהם; והם כולם מכירים זה את זה".

ואמנם, זמן קצר אחרי כתיבת הספר התוודעה אריאלי-הורוביץ לעבודתו של האמן אבנר בר-חמא מקריית גת ולכתיבתה של ציפורה לוריא, משוררת ומבקרת תרבות מקריית ארבע. "עכשיו כבר יש לי כמה אנשי קשר מעבר לקו הירוק", כהגדרתה. אולי אלה יובילו לפרק נוסף במחקרה העתידי, שיוקדש לאמנות של הימין ולתגובה של אמנים לתהליך ההתנתקות. פרקים נוספים מתוכננים יעסקו במלחמת לבנון ובתגובתם של אמנים ישראלים לטרור הפלשתיני. אחר כך, אם יישאר זמן, היא תקדיש פרק נוסף "לעשיית צדק היסטורי עם כל כל הטענות חסרות הבסיס על הריאליזם הסוציאליסטי" באמנות הישראלית, היא אומרת. "ריאליזם סוציאליסטי יכול היה להיווצר רק תחת משטרים טוטליטריים".

עומר לא מתעסק עם זה

הקישור בין אמנות לפוליטיקה נתקל בהתנגדות לא רק מצד האמנים, אלא גם מצד המוסדות שאליהם פנתה אריאלי-הורוביץ כדי להציג את התערוכה. עוד בתחילת הדרך, לפני כשנתיים, היא ניסתה לעניין בתערוכה את יגאל צלמונה ממוזיאון ישראל ואת הפרופ' מרדכי עומר, מנהל מוזיאון תל אביב ואוצר הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. "צלמונה אמר לי שיש חגיגות 40 שנה למוזיאון ישראל, ולכן אין אפשרות לשנות את לוח הזמנים שנקבע", היא אומרת. "עומר אמר לי שהוא לא מתעסק בשאלות של אמנות ופוליטיקה. אחר כך הוא הסתכל בעבודה של לאה ניקל, שכתוב עליה 'מחווה ליצחק רבין ולשלום 5.11.95', ושאל אותי איך אני יודעת שהיא לא הוסיפה את המשפט הזה כששמעה שאני עושה תערוכה קבוצתית בנושא. הוא גם הוסיף, 'את נראית לי בחורה מאוד נאיווית. תבדקי את עצמך'. הייתי בשוק מהתגובה שלו".

דוברת המוזיאון מסרה כי מרדכי עומר לא זוכר שהתנהלה שיחה זו, ולכן אין לו תגובה לדברים.



דנה אריאלי-הורוביץ: "הדור הצעיר לא מפחד להיות פוליטי ופרובוקטיווי" (מאחור, עבודה של גיא רז)


לאה ניקל, "מחווה ליצחק רבין ולשלום", 1995



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו