איש זקן לבוש בחליפה

התערוכה על רצח רבין, המוצגת בגלריה של בצלאל בתל אביב, אינה מחדשת כמעט דבר אלא מסכמת את התגובה האמנותית לרצח, בעיקר מלב הקונסנזוס השמאלי

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

רצח רבין, לפחות לרבים שכבר היו בוגרים לפני עשר שנים, הוא נושא שעדיין יוצר מחנק בגרון. רק מעטים אדישים לרצח, שגם אם לא שם קץ לתהליך השלום, קטע באחת את תחושת האופוריה שאפפה חלק מהציבור הישראלי בשנים 1993-1995, שהאמין כי לפניו תקופת שגשוג.

המקדם הרגשי הזה פועל לטובת התערוכה "4 בנובמבר 1995: רצח ברטרוספקטיווה", המוצגת בגלריה של תוכנית ההמשך של בצלאל בתל אביב, ומציל אותה מסתמיות, אף שהיא צפויה ואינה מרשימה במיוחד מבחינת רוחב היריעה. האוצרות, דליה מנור ודנה אריאלי-הורוביץ, קיבצו יחד עבודות שנעשו אחרי הרצח, בעקבותיו ובצלו.

באחרונה ראה אור ספרה של אריאלי-הורוביץ "יוצרים בעומס יתר - רצח רבין, אמנות ופוליטיקה", וכל האמנים המציגים בתערוכה גם התראיינו לספר. הספר דן בתופעה של ריבוי העבודות הקשורות ברצח - אם מבחינת הנושא ואם מבחינה רעיונית. התערוכה מציגה מקבץ עבודות, שספק אם לרובן יהיה קיום אוטונומי כיצירות אמנות שהן מעבר לחיווי פוליטי של תקופה מסוימת, אם כי היום חלקן חזקות. רוב העבודות הוצגו בעבר בחללים שונים, ומעניין לראותן יחד. מבחינה מסוימת, התערוכה מרמזת על אפשרות לתערוכה עתידית, שאפתנית הרבה יותר, שאולי תציע מחשבה חדשה על ביטויים של היסטוריה מיידית באמנות.

אחת העבודות היפות בתערוכה היא של דגנית ברסט מ-1996. באותיות דפוס על דף עיתון "הארץ" מיום לפני ההפגנה והרצח כתבה ברסט, "איש זקן, לבוש בחליפה, איש זקן מאוד, פניו לבנים כשלג". על דף העיתון מתנוססת מודעה על ההפגנה.

המשפט שברסט בחרה יכול להיקרא היום גם כמחאה על מיתוס רבין החדש שנוצר - הסנטה-רבין שמספרים עליו בבתי הספר כאילו היה קדוש מבוגר רך מבט ורב חסד. אבל המשפט הזה הוא דווקא חלק מדה-מיתולוגיה של רבין, שברסט קראה בראיון עם אחד הרופאים שקיבלו את רבין בבית החולים איכילוב. הרופא תיאר אותו כ"זקן בחליפה", כפי שראה אותו לפני שידע שזה ראש הממשלה, על שלל תאריו, מרמטכ"ל מלחמת ששת הימים ועד גיבור השלום. הפואטיות של העבודה, הדיון שלה ביחס בין החולף, העיתון, לבין דמויות מיתולגיות שמתקבעות בתודעה, לרבות האסוציאציות שהיא מעוררת גם לדמויות משיחיות - הופכות אותה לאחת הטובות בתערוכה.

סרט וידיאו דוקומנטרי של דן קציר, גם הוא מ-1996, נושא את הכותרת "פתאום". קציר ערך ארבע דקות של הפגנות שהתרחשו בתל אביב בשנה שקדמה לרצח. התמונות מזכירות עד כמה הרצח לא היה פתאומי, עד כמה היה בבחינת מהלך ידוע מראש.

המשך בעמ' ד8

הוא צילם את קריאות "רבין בוגד" ואת נרות הנשמה שהודלקו "לזכרו" שנה לפני הרצח. הסרט מזכיר את סרטו החדש של אבי מוגרבי, "נקם אחת משתי עיני" - תיעוד של הימין הקיצוני הסהרורי שמתקבל כעבודת אמנות לכל דבר.

אחת העבודות המעניינות שלא הוצגו קודם היא יצירתו של יהושע סימון, "רצח רבין מפליימוביל" - עבודת צילום מ-2001 המוצגת לצד עבודה אחרת שלו משנת 2000, "עיריית תל אביב", הבנויה מלגו בכחול ולבן. סימון משתמש בטכניקות של העמדת סצינות מחרידות עם צעצועים, סמלי תום, כפעולה כפולה של הזרה והרחקת עדות מזה ויצירת אימה מזה.

גם דוד טרטקובר, בעבודה "אני כאן", נוקט את השיטה המוכרת של השתלת דמותו שלו בתוך סצינות. בעבודה המוצגת בתערוכה הוא עושה זאת בסצינת שיחזור משטרתית וכך מציע היסטוריה אחרת, תסריט אחר של אירועים.

עבודה נוספת שלא הוצגה בעבר היא של מוטי מזרחי משנת 2000. מזרחי כתב בכתב ברייל על מעין סבון ורוד (מגבס) "שלום חבר". בעבודתו זו הוא מתייחס לשלב השני בתפישת הרצח בתודעה הציבורית - הפיכתו ל"ממלכתי", כמו רכוש רעיוני משותף של שני צדי המפה הפוליטית; ורוד, שווה לכל נפש, זיכרון שעתיד להימחק עם הזמן, אחרי שכולם ירחצו בניקיון כפיהם ויגידו שלא היתה ידם במעל - מי כמסית ומי כעומד מן הצד, עיוור הרבה יותר מאלה הנדרשים לכתב ברייל.

ייתכן שהתחושה שהתערוכה צפויה היא בלתי נמנעת. התגובה לרצח, לפחות בקרב רוב הציבור הישראלי, היתה של זעזוע וכאב. עבודות האמנות המוצגות מבטאות את תחושת השבר. התייחסותן של אחדות רחבה יותר, אבל כולן באות מלב מחנה השמאל ויש לשער שכזה יהיה גם הקהל שיבוא לראות את התערוכה.

ראויה לציון עבודה של אבנר בר חמא, אמן שחורג בדרך כלל מהקונפורמיות הפוליטית השמאלית שמאפיינת את סצינת האמנות. עבודתו מבוססת על פסוק מהתנ"ך, סיפור מאבק על בארות שנסתמו על ידי פלשתים מספר בראשית ופרשנות של רמב"ן ורש"י עליו. את הפסוק, "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", פירשו מתוך בדיקת השאלה מדוע הושמט עניין הזכירה משמו של יצחק. התשובה היא שיצחק, שכמעט נעקד, זכור דרך סמלים של עקידה על המזבח.

בר חמא יצר הדפסה דיגיטלית של ייצוגי בארות עגולים, ובאחד מהם פני רבין. אף שיש בעבודה תחושה חזקה של איור, טוב שהיא נכללה בתערוכה הזאת - שמדד איכות היה רק אחד מהמדדים לבחירת העבודות בה - שכן היא מציגה פן נוסף בשאלת הזיכרון. דווקא מתוך לב השמאל השבע, המייצג בדרך כלל את עולם האמנות, מעניין לברר כיצד נזכר הרצח בציבורים הימניים הלא קיצוניים, הלא סהרוריים. התערוכה אמנם אינה מאירה דבר באור חדש, אך היא יוצרת מעין סיכום של המוכר, ואת זה היא עושה היטב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ