בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסיך היוהרה והתיעוב

ג'וני דפ נרקב לעיני הצופים בסרט "The Libertine", על ג'ון וילמוט, רוזן רודף תענוגות שמסתחרר בהרס עצמי ומסיים את חייו בלי אף

תגובות

ג'ון וילמוט הבריטי, הרוזן השני של רוצ'סטר ?(1647?1680?), היה רודף תענוגות ידוע לשמצה, שהרס את עצמו במהירות מפחידה. הוא ירש את התואר בגיל עשר, החל ללמוד באוקספורד בגיל 12 וסיים את לימודיו בגיל 14. בגיל 18 נכלא בעוון חטיפתה של יורשת עשירה ואחר כך נשא אותה לאשה. אחר כך היה גם גיבור מלחמה וזכה לחסדי חצר המלכות של צ'רלס השני, שם נודע בשנינותו ובהוללותו. כשהרס בשכרותו את שעון השמש של המלך ירדה קרנו. בגיל 33 מת מעגבת. סמואל ג'ונסון, המבקר וחוקר הספרות בן המאה ה?18, כתב עליו: "הוא חי את חייו, חסר ערך וחסר תועלת, וכילה את נעוריו ואת בריאותו ברדיפת תענוגות פרועה".

ג'וני דפ הוא וילמוט, בסרט החדש "The Libertine" ?("ההולל" בתרגום חופשי?), שביים לורנס דנמור ומוקרן כעת בארצות הברית. דפ מגלם אותו כנסיך של יוהרה ותיעוב עצמי, שהולך ונרקב לעיני הצופים: הוא נעשה משותק ומפסיק לשלוט בצרכיו, שיניו מרקיבות, עורו מתמלא פצעים ובסופו של דבר אפו נושר. בסוף הסרט הוא מזכיר דמות מסרט אימה. כשהוא שוכב על ערש דווי בא לבקר אותו הכומר גילברט ברנט, המאמין שווילמוט היכה על חטא וחזר בתשובה, בין השאר הודות לו ולכנסייתו. ברבות הימים ברנט כתב ספר על ימיו האחרונים של וילמוט, ודיבר עליו רבות בדרשותיו, כמופת לתפילה, לתשובה ולסליחה האלוהית. אבל לא כל חבריו של וילמוט האמינו בחזרתו למוטב. הם חשבו שהוא איבד את שפיותו, או שאמו הפוריטנית ניסתה לשנות את המוניטין שיצאו לו.

הסרט אינו מתחייב לאחת הגרסאות. בתסריט, שכתב סטיוון ג'פריז על פי מחזה פרי עטו מ?1994, וילמוט אמנם חוזר בתשובה, אבל לא מתייחס לזה כאל גאולה. הרושם שנותר בסוף הסרט הוא שווילמוט אינו אדם אצילי או טהור יותר, אלא דווקא אדם קודר והרוס, עם תחבושת במקום אף.

וילמוט גם כתב שירה, שבימיו נחשבה בוטה מדי. הנושא החביב עליו היה סקס - שמשך ודחה אותו בו?בזמן. המהדורה המודרנית הראשונה של עבודתו התפרסמה באנגליה רק ב?1926 והוגבלה ל?1,000 עותקים. בתחילת שנות ה?30 כתב הסופר גרהם גרין, שחש קרבה גדולה אל וילמוט, ספר מצוין על חייו - "הקוף של לורד רוצ'סטר", אבל הספר ראה אור רק כעבור 40 שנה, בין השאר בשל חששם של המוציאים לאור.

דפ מדקלם כמה שורות משיריו של וילמוט בסרט, באופן שמבטא היטב הן את כוחו באמנות המשקל והן את הפרוזה האנרגטית שלו. יש גם סצינה שבה וילמוט מביים שניים מהקטעים הבוטים שלו, הסאטירה "סיניור דילדו" ומחזה על סדום, בניסיון להביך את המלך ולגרום לשערורייה.

הסרט מקדיש תשומת לב גדולה בהרבה לניסיון אמנותי אחר של וילמוט: בעקבות הפסד בהתערבות, וילמוט מתחייב להפוך את השחקנית אליזבת בארי, שנחשבה מכוערת ללא תקנה וחסרת כל כישרון, לאישיות הבימתית הגדולה של התקופה. זהו סיפור שאמינותו שנויה במחלוקת. המקור העיקרי לו הוא אדמונד קרל, מוכר ספרים בן המאה ה?18, שנודע במנהגו להמציא עובדות שלא היו ולא נבראו.

למרות הופעתה החיצונית הלא מבטיחה, בארי ?(סמנתה מורטון?) אכן נעשתה שחקנית גדולה, ואף היתה לאהובתו של וילמוט וילדה את בנו. היא התפרסמה עוד יותר בקור רוחה ובקשיחותה בענייני כספים ?(היא מתה עשירה למדי?) - תכונות שמסבירות מדוע בסרט היא פורחת תחת הדרכתו של וילמוט אבל לא נענית להפצרותיו. אין ספק שהוא אהב אותה; מכתביו לבארי נלהבים יותר מאשר אלה שהוא כתב לאשתו למודת הסבל, ומטבע הדברים, מבטאים גם פחות רגשי אשם.

האם הרומן החד צדדי הזה הוא ההחמצה הגדולה של חייו? "The Libertine" מתחמק מתשובה. בתקופה שבה וילמוט פגש בבארי, הוא ככל הנראה כבר היה מקרה אבוד; דבר לא היה יכול להסיט אותו מהחור השחור של נפשו. כמה מכותבי הביוגרפיה שלו העלו את הסברה שבהוללות של וילמוט היה עניין עקרוני - שבתקופת הרסטורציה בבריטניה, תקופה של צביעות ודתיות מעושה, הוא היה הרואי בחוסר האמונה שלו ובלעגו למוסכמות. בדיוקן שמציג הסרט, הוא מזכיר יותר כוכב רוק שהקדים את זמנו, שזוהרו האפל נובע מהשריפה המכלה אותו מבפנים.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו