בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טוב שכל אחד מבין בעיצוב

גלית גאון גדלה בין האוצרות במחסנים של מוזיאון ישראל, שם ייסד אביה את המחלקה לעיצוב. "ב-2005 תמה תקופת החלוצים", היא אומרת, "העיצוב נהפך למובן מאליו". סדרת תערוכות שאצרה כמחווה לנשים בתחום מוצגת במרכז "סוהו" בתל אביב

תגובות

גלית גאון והורים אחרים מהיישוב לפיד שבאזור מודיעין התארגנו לפני זמן מה כדי לשפץ את הכיתה שבה לומדים ילדיהם, בני 9. "התחלנו לבחור צבעים ואחת האמהות ניגשה אלי ואמרה לי, 'אני ממש מבינה בעיצוב'. האינסטינקט הראשוני שלי היה להרים גבה", אומרת גאון. "אחר כך חשבתי, בעצם למה לא. היא למעשה שותפה שלי. העובדה שהיום כל אחד 'מבין בעיצוב' בעיני עצמו היא רק לטובתנו. הגיע הזמן להתמקצע, שגם הלקוח יהיה חכם יותר וילמד לדרוש איכות. ואז, בתהליך של ברירה טבעית, המכוער והרע ייעלמו".

גאון, שאצרה כעת את סדרת התערוכות "ארבע נשים מובילות עיצוב", המוצגת במרכז העיצוב "סוהו" בתל אביב, היא בתו של איזיקה גאון, אוצר, מעצב ומייסד המחלקה לעיצוב ולארכיטקטורה במוזיאון ישראל. "בערך מגיל 8 הוא התחיל לקחת אותי למוזיאון", היא מספרת. "המוזיאון היה גן השעשועים שלי. הסתובבתי במחסנים בין ארגזים וחרסים כמו אינדיאנה ג'ונס, בתחושה שמיד יתגלה משהו מסתורי. מגיל צעיר תליתי תערוכות עם איזיקה, ואף פעם לא התייחסו אלי כאל ילדה. איזיקה שאל אותי לדעתי והייתי צריכה להביע דעה, לנמק. התווכחנו. הוא נכנס למוזיאון ולאגף הנוער מתוך רצון לחנך, ואני התמסרתי לו".

סמול-טוק בסינית

אי אפשר להתעלם מנוכחותו של אביה, שמת ב-1997, בחייה. גם הקירות בבית אמה בתל אביב, שם מתקיימת הפגישה, מעוטרים בעבודות של איזיקה גאון. "גדלנו בארנונה, בירושלים", מספרת גאון, בת 40. "בילדותי עברתי את כל החוגים האפשריים, אריגה, רקמה, ארכיאולוגיה, ציור, פיסול". היא למדה בבית הספר הניסויי בירושלים, שהשלים את החינוך בבית. "הערך המרכזי של החינוך של איזיקה הוא הרב-תרבותיות. הידיעה שאת לא לבד, שארנונה אינה מרכז העולם, שיש עולם עשיר בתכנים סביבך. ב'ניסויי' לימדו אותנו להתמודד עם מידע, להציג עמדות. עד היום אני לא ממש יודעת מתמטיקה, למשל".

מיד אחרי הצבא נרשמה למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. "כשהגעתי למיונים שאלו אותי, 'למה שלא תיסעי קודם לטיול בחו"ל'. אבל אותי עניין ללמוד".

עד מותו של אביה עבדו ביחד. "כילדה פגשתי את כל המעצבים הגדולים. במוזיאון ישראל לא היה תקציב לאירוח והם באו אלינו לארוחות יום שישי שאמא שלי בישלה. מגיל צעיר למדנו אנגלית, אבל חשוב מזה, ניטעו בנו הסובלנות והנינוחות לשבת ליד מישהו שמדבר סינית ולמצוא אתו שפה משותפת, לעשות סמול-טוק עם אנשים. איזיקה ללא ספק ראה את הדרך שלי מגיל צעיר באופן שקוף וברור. לדעתי הוא סימן לי אותה, לימד אותי לדבר, לכתוב, לעמוד על שלי, ואז אמר, לכי תתמודדי עם העולם".

המשך בעמ' ד6

מאז שימשה בתפקיד אוצרת עצמאית לעיצוב במוזיאון מגדל דוד בירושלים, היתה שותפה בהקמת סטודיו "ויטרא" לתכנון מוזיאונים ולימדה בבתי ספר לעיצוב. מ-1997 גאון גם אוצרת את הביתן לעיצוב עכשווי של התאחדות התעשיינים.

לעצב את בית הנשיא

עיצוב מבחינתה אינו נוגע רק לשאלות אסתטיות ואמנותיות. "עיצוב הוא נתינה של שירות. מעצבים הופכים רעיון מופשט לחומר ובכך מאפשרים לאנשים חוויות מסוגים שונים, התרגשות, שמחה. השימוש בחפץ צריך להיות אינטואיטיווי. שהכיסא יפגוש את הישבן בדיוק בשלב הנכון של הישיבה, שאם אחזיק מקדחה ביד אדע היכן הכפתור, שהמתג של האור יהיה בגובה שאליו אגשש באופן טבעי".

מהגדרה זו, מציינת גאון, גם נובע שצריך לשלם למעצבים על הרעיון, על תהליך החשיבה. "עיצוב הוא תהליך של פתרון בעיות. בארץ לא תמיד מבינים שצריך לשלם על זה ולא רק על המוצר המוגמר, על החומר. המעצב מתרגם את דרישות הלקוח לשפה עיצובית. לא תמיד הלקוח יודע לנסח את הניואנסים. החוכמה היא להגדיר את הבעיה - פרקטית, רגשית או חברתית. ומכיוון שעיצוב נעשה למען האחר, יש חשיבות ליופי של המוצר.

"אם, נניח, מעצבים ישראלים ימונו לשיפוץ ועיצוב של בית הנשיא, או השגרירויות, זה יקדם את החברה הישראלית, את הכלכלה", היא מוסיפה.

מה אבא היה אומר

סדרת התערוכות "ארבע נשים מובילות עיצוב" היא חלק מאירועי שבוע העיצוב, ומתחילת החודש החלה הצגתה ב"סוהו" שבדיזנגוף סנטר בתל אביב. הסדרה היא בעצם מחווה לעיצוב בישראל בעשור האחרון, דרך ארבע נשים שפעלו בתוכו וקידמו יוצרים צעירים - חדוה אלמוז, המו"לית של "בניין ודיור"; שרי פארן, מייסדת גלריה פריסקופ בתל אביב; סיביל גולדפיינר, מעצבת אופנה ומהבעלים של קום איל פו; ותמרה טולמן, הבעלים של רשת הרהיטים והמוצרים לבית טולמנ'ס. כל אחת מהתערוכות תוצג במשך חודש וחצי. הראשונה, "האצילות מחייבת" המוקדשת לאלמוז, תתחלף ב-15 בינואר.

"כשסיימתי את לימודי בבצלאל ב-1990 לא היה ברור לתעשייה ואולי אפילו לקהל הרחב, למה צריך עיצוב", אומרת גאון. "ב-1985 היו כבר תערוכות עיצוב בחנות 'פלסטיק פלוס' בתל אביב. ב-1993 נפתחה הגלריה לעיצוב של בית הספר אסכולה. ב-1996 שרי פארן פתחה את פריסקופ בתל אביב. וב-2005 עיצוב נהפך למובן מאליו, למלה השגורה בפי כל. תמה תקופת החלוצים ואני חושבת שראוי להודות לאנשים שקידמו את התחום".

האם גם אביך היה בוחר לקיים את המחווה לנשים שבחרת?

"אני משערת שהוא היה מסכים אתי, ומעלה שמות נוספים, והיינו מתווכחים בעניין. אני לא חושבת שהיתה פעם שבה לא היו לו הערות על משהו שעשיתי: הטקסט תלוי נמוך מדי, או שהיה בוחר בפונט אחר. הוא עומד מאחורי הכתף שלי, ועד היום, על כל דבר שאני עושה אני חושבת מה הוא היה אומר".

אז מה הוא היה אומר על התערוכה בסוהו?

"שזה בזבוז זמן, תצוגה של דבר שהוא ברור מאליו".



גלית גאון: ''כילדה פגשתי את כל המעצבים הגדולים. במוזיאון ישראל לא היה תקציב לאירוח והם באו אלינו לארוחות יום שישי שאמא שלי בישלה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו