יותר מדי דם - תרבות - הארץ

יותר מדי דם

הבמאי הצרפתי ז'אן זאווייר דה לסטראד עוקב בסדרת התעודה "המדרגות", שמשודרת ביס דוקו, אחר משפטו של ביסקסואל אמריקאי הנאשם ברצח אשתו. "גיבור הסדרה, שמותקף בגלל אורח חייו, הוא הבבואה האפלה שלנו", אומר דה לסטראד בראיון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"בית המשפט הוא כמו תיאטרון. על הבמה נמצאים עורכי הדין של ההגנה עם הסיפור שלהם, לתביעה יש הסיפור שלה, ועל חבר המושבעים להכריע מי יודע לספר סיפור טוב יותר. האמת בכלל לא קשורה לזה", אומר ז'אן זאווייר דה לסטראד, במאי סדרת התעודה היוצאת מן הכלל "המדרגות", שהפרק השני שלה שודר אמש ביס דוקו, ויובא שוב בשידור חוזר הערב ב-17:45 ובמוצאי שבת. גם ששת הפרקים הבאים ישודרו בימי ראשון בערב, ולצופים שיטפסו עם הסדרה את כל המדרגות ויגיעו לפרק האחרון, מומלץ לצפות בו ממש עד הסוף, אחרי כתוביות הסיום.

הסדרה נפתחת ב-2001 עם מותה של קתלין פיטרסון, אשתו של מייקל פיטרסון - מחבר ספרים על מלחמת וייטנאם, איש אמיד שבנוסף לבניו אימץ גם שתי בנות של ידידה שמתה בתקופת שהותם המשותפת בגרמניה. פיטרסון מצא את גופת אשתו בתחתית גרם המדרגות בבית, צילצל לשירותי החירום והודיע על מותה. ההודעה הנסערת שלו מושמעת כמה פעמים במשך הסדרה. הבלש שהגיע הביתה מצא יותר מדי דם בזירה, לטעמו, הזמין את המשטרה, והם החשידו את הבעל ברצח.

סניגוריו של פיטרסון, שהרוויחו על ייצוגו לא פחות ממיליון דולר, חששו מעינוי דין. הם הזמינו את דה לסטראד - יוצר סרטי תעודה צרפתי, שסרטו "רצח ביום ראשון בבוקר" זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב-2002 - ללוות את המשפט במצלמתו. "רצח ביום ראשון בבוקר" הוא סרט על נער אפרו-אמריקאי בן 15, המואשם שלא בצדק ברצח אשה לבנה בפלורידה. פיטרסון, הנאשם במשפט זה, הוא התשליל המוחלט של גיבור סרטו הקודם של דה לסטראד.

במשך שמונת פרקי הסדרה הצופים לומדים פרטים רבים על פיטרסון ועל משפטו. נחשפים סודות ושקרים, שבזמן הצפייה לא ברור אם הם מפלילים או רק סיפורים פיקנטיים. הם נמסרים כמו בסרט מתח טוב או בסדרת טלוויזיה פופולרית. המניפולציה אינה מקרית: בין כל הדברים המעוררים מחשבה ב"המדרגות", ההשפעה של הטלוויזיה והקולנוע על תודעת הצופים היא בהחלט אחד העניינים המרכזיים.

דה לסטראד הוא צרפתי, אבל סרטיו מתמקדים במערכת המשפט האמריקאית. בראיון טלפוני מפאריס הוא מסביר ששיטת המושבעים האמריקאית יוצרת מין דרמה בבית המשפט, כזאת שאינה מתרחשת בצרפת (שבה ממילא החוקים מחמירים יותר ואינם מאפשרים להכניס מצלמות לבין כותלי אולמות המשפט). "הודות לאימפריאליזם האמריקאי", הוא מוסיף, "כולם ראו סרטים וסדרות על מערכת המשפט של ארצות הברית. זה הופך סרט כמו שלי למוכר. סיפור אמריקאי, במובן זה, הוא יותר אוניוורסלי. זאת גם הסיבה שיכולתי למכור את הסדרה ל-28 מדינות. סדרה תיעודית בת שמונה פרקים לא נמכרת כך בדרך כלל.

"מובן שהסדרה היא לא רק על המערכת המשפטית, אלא גם על תשוקה, רצונות, נישואים, דעות קדומות, נטייה מינית; נושאים שכל אחד עוסק בהם. מייקל פיטרסון הוא הבבואה האפלה שלנו".

האם אתה מעביר את המידע בסדרה כפי שקיבלת אותו בעצמך?

דה לסטראד: "באופן עקרוני, כן. אלא שאני ידעתי על הביסקסואליות של פיטרסון מיד כשהתחלתי לעבוד על הסדרה (לצופים זה מתגלה רק בפרק השני של הסדרה). בעצם בגלל זה הסכמתי לעשות את הפרויקט, שהעבודה עליו נמשכה יותר משנתיים. הפרט הזה גרם לי לחשוב שיאשימו אותו על מי שהוא, ולא על המעשה שהיה חשוד בעשייתו".

לפעמים מאמין, לפעמים לא

מ"המדרגות" לא עולה לגמרי יחסו של הבמאי לנאשם. האם האמין לו? "זאת שאלה קשה. הצילומים התחילו חודש אחרי המוות של קתלין. פגשתי את פיטרסון והוא היה מפורק לחתיכות. במשך שלוש שעות הוא דיבר אתי רק עליה. הוא בכה וריגש מאוד. הוא נגע בי. הייתי בטוח שהוא אהב אותה. כשהלכתי לראות את התובע ג'ים הרדין, הוא שירטט דיוקן של שטן. כחיזוק לטענה, הוא העלה את הביסקסואליות שלו".

התביעה הגיעה למידע הזה כבר בליל המוות. "הבלש

המשך בעמ' ד10

הולאנד, שהגיע לזירה, היה מזועזע מכמות הדם", מספר דה לסטראד. "הוא העיר חוקר פתולוגי בשלוש בבוקר וזה כתב דו"ח ראשוני. לפי ההבנה שלו את זירת המוות, הוא הסיק שהמוות נגרם מתאונה. אבל זה לא סיפק את הבלש שלקח את התמונה שצולמה בזירת המוות, והביא אותה לשופט באמצע הלילה כדי שיוציא צו חיפוש בבית. הולאנד חזר עם 26 שוטרים והם מצאו את העניינים על המחשב, כמו התכתבויות עם גברים באינטרנט וגלישה לאתרים פורנוגרפיים. הוא גילה שפיטרסון ביסקסואל, הסיק מכך מיד שיש לו מניע לרצח וכי הוא היכה את אשתו למוות. כשקראתי את כתב התביעה, לא ראיתי עדות גופנית לזה. היה די ברור שפיטרסון מותקף בגלל אורח חייו.

"תבעו אותו בגלל הבחירות שהוא עשה: מכיוון שהוא עיתונאי שכתב הרבה נגד השחיתות של מערכות עירו, דורהאם; מכיוון שאדם במעמדו היה אמור לשחק גולף בקאנטרי קלאב, והוא שנא לשחק גולף. הוא לא הסתובב עם אנשים ברמתו החברתית. הוא אדם שבגד במעמד החברתי שלו".

עם זאת, לסטראד מציין, "הרגשתי קצת את מה שהתביעה הביעה באופן מוקצן כל כך בדברי הסיכום שלה במשפט: 'הדם מדבר' או 'אילו הקירות יכלו לדבר'. כשהתחלתי לצלם, אמרתי לפיטרסון: 'איני יודע אם עשית זאת. אתייחס אליך כאל חף מפשע, עד שיוכח אחרת'. אבל כל שנייה שהיינו אתו, המחשבה אם הוא עשה את זה לא הרפתה. השתכנעתי שבסוף המשפט והסדרה אדע. פיטרסון הוא איש מרתק. הוא מדבר על שייקספיר ועל יין אדום צרפתי. הוא מאוד בשליטה, הוא מודע לכל מלה שיוצאת מפיו. במובן זה הוא מניפולטיווי. האם אני מאמין לדבריו? לפעמים כן, לפעמים לא".

יש בעברו יותר מדי צירופי מקרים, לא?

"בסוף השבוע שעבר פגשתי בפאריס את שתי הבנות המאומצות של פיטרסון, מרתה ומרגרט. הן סיפרו שחזרו משהות בקופנהאגן עם שני הבנים, טוד וקלייטון. בשהותם שם ישבו יחד בחדר בבית מלון וטוד הדליק את הטלוויזיה והתחיל לזפזפ בין הערוצים. פתאום הוא עצר על ערוץ מסוים, ששידר משהו שנראה לו מאוד מעניין, והתברר שזה היה 'המדרגות'. גם זה צירוף מקרים. החיים יכולים להיות מאוד מוזרים. נכון, סטטיסטית הסיכוי שיקרו לגבר אחד שני אירועים נוראיים כמו שקרו לפיטרסון הוא נמוך (האירוע השני יתגלה בפרקים הקרובים). אבל התביעה טוענת שאין דבר כזה מקריות, הכל בעל משמעות, כל דבר אפשר לשים בקופסה. אולי הוא פשוט אדם חסר מזל?"

הילדים הם הקורבנות

הסדרה מזכירה במקצת את הסרט "לתפוס את הפרידמנים" בבימוי אנדרו ג'ארקי. גם היא מלווה משפחה אמריקאית בתקופה סוערת בחייה, בתקופת משפט שבו נידונות, בין היתר, נטיותיו המיניות של האב, ובני המשפחה לפעמים נראים מוזרים (אם כי פחות מהפרידמנים).

"הקטעים עם בני המשפחה שנראים בסדרה צולמו תשעה חודשים או שנה אחרי המוות", אומר דה לסטראד. "בשלב זה כבר היינו קרובים לילדים (שהיו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות ה-20 שלהם). הם היו ונשארו הקורבנות בסיפור הזה. שתי הבנות כבר איבדו את אמן הביולוגית, ועכשיו את אמן החורגת, והן עמדו לאבד את ההורה היחיד שהיה להן. הרגשתי קצת כמו מציצן בזמן עשיית הסדרה, כי נתנו לנו לצלם בכל רגע. אנחנו הבנו שאסור לנו לשדר הכל. היה קו דק בין מה שמותר למה שאסור. הבנות לא התנהגו באופן טבעי ולא בטחו בנו מההתחלה. הצופים רואים רק כמה סצינות מחייהן, אחרי שהן כבר התרגלו לנוכחות שלנו".

גם התיווך של התקשורת המצולמת בסדרה אינו עוזר לתדמיתן של הבנות. במחשבה שנייה, גם התקשורת עצמה לא יוצאת טוב במיוחד מהסדרה. "כן, במיוחד העיתונות המקומית וקורט טי-וי (ערוץ המשדר משפטים בשידור ישיר)", אומר הבמאי. "הטרגדיה של המשפחה, הנפילה של פיטרסון - זה בידור בשבילם. אין לזה דבר עם עבודה עיתונאית. היה מאוד מעניין לצלם מי עושה מניפולציה על מי - התביעה וההגנה, שכל אחת מהן רוצה לשלוט בתקשורת. זה משחק בין כולם. הזדהיתי עם דברי הנאשם על צדק: 'זה לא על קתלין יותר. לאיש לא אכפת ממנה. מעניין אותם רק מי ינצח'".

בית פיטרסון אינו בית של משפחת פרוורים טיפוסית כמו זה של הפרידמנים. הפיטרסונים עשירים, ביתם הוא אחוזה מפוארת עם משטחים ירוקים ובריכת שחייה, והם נראים ומדברים כמו יצירי בדיון הוליוודיים. תחושה זו מועצמת בגלל המניפולציה הקולנועית של יוצר הסדרה. דה לסטראד שזר את הקטעים התיעודיים לרצף שנראה כמו סדרה בדיונית. הצופים מסיקים מסקנות כפי שהם רגילים לעשות בעודם צופים ביצירה דמיונית. יש כאן יותר מדי דם ביחס לתאונה, הם חושבים לעצמם. קשה להתפכח מתחושת הידענות הזאת.

ההיגיון של הבדיון

ככל שמתקדמים בסדרה ומשתכנעים באשמתו של פיטרסון, באופן פרדוקסלי מבינים שאולי לא הוא הרוצח. כך זה ביצירות בדיוניות: האשם האמיתי אמור להפתיע, אז אולי הבעל הוא בעצם חף מפשע. לפי אותו היגיון מתחילים לחשוד באחרים. כשמבינים שאולי חוקי הבדיון לא חלים על המתרחש בסדרה, תוהים אם כללי המציאות יתפשו כאן - אם הוא אשם ועשיר, אז אולי הוא ייצא זכאי במשפט, כמו או-ג'יי סימפסון.

"בשלב מסוים גם אני חשבתי כך", מודה דה לסטראד. "קלייטון, הבן הבכור, היה אמור להיות בספרייה באוניברסיטה בשעת הרצח. מספרים שהוא יצא בעשר בלילה וחזר הביתה רק בחמש בבוקר. לא ברור איפה הוא היה בשעות החסרות. המשטרה לא בדקה. האינטואיציה שלי אמרה לי שאולי האב מגן על בנו ומוכן לרצות את המאסר כדי שהבן לא יואשם. אבל ישנה גם האפשרות הסבירה יותר שאירעה תאונה נוראה.

"אנחנו מגיבים רגשית לתמונה של המנוחה ולקטעי הווידיאו מזירת המוות. זה מקרה כל כך נורא, שאנחנו דורשים הסבר מניח את הדעת. הרבה יותר קשה עם ההכרה שהחיים כל כך פגיעים, שאפשר למות כך סתם כשיורדים במדרגות. אם אומרים לנו שזה רצח, יש בזה משהו מרגיע - כי זה כבר לא יקרה לנו. אם זה רצח, ועוד על ידי בעל עם נטיות ביסקסואליות, הרי זה סיפור שונה לחלוטין. הצופים אומרים לעצמם: 'בן זוגי לא ביסקסואל, אז הכל יהיה בסדר'".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ