כוח הבלוג

חוסיין דרקאשן, איראני המתגורר בקנדה, הוא המפיץ הגדול של בשורת הבלוגים במולדתו ומאמין נלהב בהשפעתם הפוליטית. בשבוע האחרון הוא ביקר כאן כדי להציג את ישראל לקוראיו מבעד לעיניו הפייסניות

קובי אופק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קובי אופק

ביוני האחרון, לאחר ביקור מולדת קצר באיראן, ביקש חוסיין דרקאשן לחזור לקנדה, אך עוכב לחקירה בשדה התעופה בטהראן. במשך שבע שעות הוא נחקר על ידי קצין משרד המידע האיראני על הבלוגים שהוא כותב באנגלית ובפרסית. נאמר לו שלא ייתכן שימשיך למתוח ביקורת על האייטולה חמינאי, והוא התבקש להתנצל בפומבי או שייאסר עליו לעזוב את המדינה. דרקאשן התנצל אך חזר לסורו. השבוע הוא הצליח להרגיז את האיראנים שוב, כשהחליט לבקר בישראל, כדי להציג את ישראל לקוראיו האיראנים מבעד לעיניו המתונות.

דרקאשן, בן 31, שנולד למשפחה איראנית מסורתית המקורבת לשלטון, הוא הסנדק של תרבות הבלוגים האיראנית. לפני חמש שנים עזב את טהראן לאחר שהממשל סגר את העיתון שבו עבד בגל הצנזורה החמור שעבר אז על המדינה. מאז הוא משתכן בטורונטו, כותב את הבלוג הפוליטי Editor: Myself (hoder.com), ומסייע לצעירים איראנים להקים בלוגים משלהם, ככלי למעורבות חברתית ולהתמודדות עם הצנזורה החמורה על כלי התקשורת במדינה.

"המוטיווציה שלי היא לשבור את האדישות של הצעירים האיראנים", הוא אומר בראיון שהתקיים בסוף השבוע בתל אביב. דרקאשן, שמקורב בדעותיו לרפורמים באיראן, הזרם שנחל כישלון חרוץ בבחירות האחרונות לפרלמנט, טוען שאפשר לשנות את המצב במולדתו רק באמצעות בחירות, "שהן החור במערכת הפוליטית שלנו", כהגדרתו, ולא בכפייה מבחוץ. "כדי לקרב צעירים לפוליטיקה, צריך לשנות את השפה, כי זה המקום שבו נוצרות ומתקבעות דעות. אני כותב בבלוג בלשון לא-ממלכתית, ולפעמים גסה, כמו בתוכניות סאטירה אמריקאיות. רק כך אפשר לייצר נורמות חדשות".

במדינה שבה הצנזורה על כלי התקשורת כל כך מקיפה, משימתו של דרקאשן אינה טריוויאלית. כמה בלוגרים איראנים נעצרו בשנים האחרונות בשל פעילותם, וחלקם עדיין מרצים את עונשם בכלא. בשבוע שעבר חסמה הממשלה את הגישה לגרסה הפרסית של אתר הבי-בי-סי, ואפילו לאתר שיתוף התמונות פליקר אי אפשר לגלוש מאיראן. "מאז הבחירות האחרונות חלה הקצנה חמורה במדיניות הצנזורה של הממשל", הוא אומר. "איראן הולכת בכיוון של סין. סינון האתרים מחמיר כל הזמן, ונעשה באמצעים יותר ויותר מתקדמים".

כשגם הבלוג של דראקשן צונזר לאחר שנחקר במשרד המידע, הוא נאלץ למצוא דרכים אחרות להפיץ את דבריו. מכיוון ששיטת חסימת האתרים באיראן אינה מתוחכמת, כ-13% מקוראיו מגיעים אליו דרך אתרים עם שמות דומיין חלופיים שהוא רכש בעזרת תרומות. רוב הקוראים, כ-11 אלף במספר, ביקשו לקבל את הבלוג בדואר אלקטרוני, השיטה הטובה ביותר לעקיפת הצנזורה, לדבריו.

"אחרי שחקרו אותי, צינזרו את הבלוג שלי ועצרו בלוגרים אחרים, הבנתי עד כמה הבלוגים חשובים, אחרת לשלטון לא היה אכפת מהם", הוא אומר. "כשכל התקשורת מדוכאת ונשלטת על ידי הממשלה, בלוגים יכולים לספק דיווחים מהימנים בגוף ראשון על מה שמתרחש במדינה, ולהיות כלי לשינוי תרבותי. מועברים בהם דברים שלא שומעים בחדשות. בלוגים הם המקום היחיד שבו אני, ומתונים אחרים, יכולים לקרוא מה שעובר על קיצונים ופונדמנטליסטים שמנהלים בלוגים, והם יכולים לקרוא מה שאנחנו חושבים, ולהגיב. זו גם הפלטפורמה היחידה שמאפשרת לנשים להתבטא באופן חופשי, ולכתוב על חייהן, בלי צנזורה ועריכה של גברים".

דרקאשן חלם במשך שנים לבקר בישראל. עתה, בשיא הקרב המילולי בין ישראל לאיראן, הוא הרגיש שזו התקופה הנכונה להגשים את החלום, ולשתף בחוויותיו את קוראי הבלוגים שלו. בשבוע שבו שהה בארץ הוא נפגש עם ישראלים יוצאי איראן, הרצה באוניברסיטת תל אביב על האופן שבו צעירים איראנים רפורמיים משתמשים באינטרנט למטרות פוליטיות, ובעיקר ביקש להתרשם ולדבר עם כמה שיותר ישראלים. "הרעיון הוא לבוא לישראל כאזרח ועיתונאי, לתרום לדיאלוג ואולי לעזור קצת להפגת המתיחות בין שתי המדינות. גם ישראל וגם איראן מרוויחות ממכונת התעמולה הזאת, שמציירת את הצד השני כמרושע, והמטרה שלנו כאזרחים היא לשנות זאת. אני מנסה להראות לישראלים שיש המוני אנשים כמוני שגרים באיראן, עם אותן דעות מתונות על ישראל והעולם. מרבית האיראנים מבקשים נורמליזציה ביחסים עם ישראל, ולא רואים את הישראלים כיהודים צמאי דם שרוצים להרוג את כל המוסלמים, כפי שהמשטר מנסה לצייר אותם".

אחד הנושאים השכיחים בשיחותיו עם ישראלים הוא החשש מהרגע שבו איראן תסיים את פיתוח הנשק הגרעיני. דרקאשן מתנגד לכל רעיון של תקיפה מבחוץ בניסיון להשמדת הנשק. "כשהעולם התמקד בעצירת הפיתוח הגרעיני של איראן, זה הוביל לעזיבה של נשיא מתון, ועלייה של נשיא רדיקלי יותר. אני מבין את החשש מהנשק הגרעיני, אבל צריך להתרכז במאמצים לדמוקרטיזציה ולא לבלימת הפיתוח הגרעיני. אם הפצצה תהיה בידיים הנכונות, זה לא יהיה מסוכן בכלל". במקום לבלום את הנשק הגרעיני, דרקאשן מבקש לבלום את תהליך הדה-הומניזציה ההדדי בין שתי המדינות. הוא מציע, למשל, שיהודים ממוצא איראני בישראל יכתבו על חייהם היום-יומיים בבלוגים בפרסית. "באיראן מאוד יתעניינו לגלות שיש בישראל איראנים שחיים חיים נורמטיוויים לגמרי, בלי קשר לפצצות ולהסתה".

בלוגיסטן - זהו הכינוי באינטרנט לקהילת הבלוגים של איראן, שצמחה בשנים האחרונות בקצב מהיר מאוד. מתוך 6.4 מיליון איראנים המחוברים בביתם לאינטרנט (כ-10% מהאוכלוסייה), כ-700 אלף כותבים בלוגים. דרקאשן, שרואה את עצמו כאוונגליסט של הבלוגים האיראניים, תרם למהפכה הזאת באופן ניכר. רק בספטמבר 2001 נפתח הבלוג הראשון באיראן, וחודשיים אחר כך פירסם דרקאשן את המדריך הראשון בפרסית לכתיבת בלוגים. "הפצת רעיון הבלוגים הוא העיסוק המרכזי בחיי בשנים האחרונות. כדי שהמדיום יתפוס תאוצה, שיכנעתי אנשי ציבור מפורסמים לפתוח בלוג, סיפקתי להם תמיכה טכנית והקמתי אינדקס של בלוגים איראניים", הוא אומר.

המשטר לא התנגד באופן ישיר למהלך, ונתן רישיון לשבע חברות המספקות פלטפורמה לכתיבה ברשת, להקים משרדים בטהראן. "השלטונות מצנזרים תכנים מתוך הבלוגים שנראים להם רגישים, אבל פוליטיקאים רבים, גם מהזרם הפונדמנטליסטי, משתמשים בכלי הזה, ולכן הוא נחשב כשר. כל עוד אתה בורר מלים בקפידה, לא אמורה להיות לך בעיה".

למרות הטון האופטימי, הביקור בישראל וכתיבתו הביקורתית של דרקאשן על מוסדות השלטון באיראן גובים ממנו מחיר יקר: הוא הוזהר שאם יחזור למולדתו, הוא עתיד להישלח למעצר ולמשפט. הוא, מצדו, טוען שהוא תבנית נוף מולדתו ואינו מבין מדוע השלטונות באים אליו בטענות. "אני נגד הנשיא בוש והקפיטליזם, בדיוק באותה מידה שאני נגד חמינאי", הוא אומר. "אני תוצר המערכת שלהם, של מה שהמשטר עשה ב-20 שנים של מהפכה. באתי מרקע מאוד דתי ולמדתי בבית ספר פרטי שאמור להוליד את המנהיגים הדתיים של איראן. אי אפשר לומר שעברתי שטיפת מוח, כי כל הדעות שלי נוצרו על ידי הממסד. אני אולי הכבשה השחורה של המשפחה, אבל לא בובה של אף אחד".

לקראת הבחירות המוניציפליות הקרובות באיראן, דרקאשן מנסה לשכנע בלוגרים לגייס תמיכה במועמד חוץ-מפלגתי. "אם 1,000 בלוגרים יצליחו לשכנע עשרה אנשים, נצליח לשלוח נציג של משתמשי האינטרנט והבלוגרים למועצה של טהראן, בלי שום עזרה ממקור אחר", הוא אומר. את הרעיון לתרגם את הבלוגים לקולות בקלפי שאב דרקאשן מהקמפיין האינטרנטי שניהלו הווארד דין וג'ון קרי בארצות הברית. הוא מתכנן שהבלוגים יסייעו להפצת המסרים, ואתרים בסגנון Wiki (מערכות שבהן המשתתפים כותבים יחד ערכים, כמו הוויקיפדיה) ישמשו לעיצוב המצע. "אם נוכיח שזה עובד, זו תהיה הדוגמה הכי מרשימה ליכולת של בלוגים להשפיע על הפוליטיקה, ונשתמש בזה גם בבחירות הבאות לפרלמנט".

ולמרות הכל, קשה שלא לשאול: איך הוא יכול להטיף לאנשים לבקר את השלטון ולהסתכן במעצר, כשהוא עצמו אינו חי באיראן? "אני לא יכול. ברור שקל לי יותר לעשות את זה מקנדה, ואני מכבד את מי שחי באיראן וצריך להתאים את עצמו. מעבר לפחד הגדול מהשלטון, הלחץ של הסביבה, המשפחה, החברים וגם השפה באיראן, הופכים אותך שמרן יותר. כשהייתי שם, גם אני חשבתי שאני צריך להפסיק לכתוב ככה, והייתי צריך לצאת משם כדי להתפכח".

lkobio@haaretz.co.i

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ