שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ארנה קזין
ארנה קזין

לדייוויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר", יש בוודאי נוסחת פלא. הצלחת השבועון שלו היא בחזקת נס. אבל רמניק לא נראה כמו אדם שנוצר בלבו סוד עסקי גדול. הוא נראה רגיל, נינוח, עירני ופשוט. כאילו זה כל מה שהוא: בסך הכל עיתונאי צעיר וספורטיווי, בן 47, שעורך מגזין מעמיק ואלגנטי, בן 81. לא עניין גדול.

אלא שבמגזין המצוין הזה מתפרסמים בכל שבוע תכנים, שקוראים חסרי סבלנות בעידן האינטרנט כביכול אינם מסוגלים לעכל: כתבות מעמיקות וארוכות (לפעמים של 10,000 מלה), ספרות טובה, שירה מובחרת, סקירות של תערוכות אמנות, או של ביוגרפיות היסטוריות, רשימות שנונות ואיורים מעודנים ומתחכמים. אין כמעט כתבות על סלבריטאים. יש מעט מאוד תצלומים. הפורמט די קבוע. הסגנון לפעמים גבה מצח ותמיד אינטליגנטי לעילא. אין במגזין הזה שום סגנון עיתונאי מהסוג שמנסה למשוך קוראים צעירים ותזזיתיים וקצרי רוח, או לרצות את המפרסמים.

ובכל זאת, בעריכתו של רמניק, "ניו יורקר" לא רק שורד נגד כל הסיכויים, אלא אפילו נושא רווחים. באחרונה, בפעם הראשונה בחיי המגזין, יש לו יותר ממיליון קוראים. איך זה קורה?

הפגישה עם רמניק, שבה נעשה ניסיון ללבן את הסוגיה הזאת, התקיימה השבוע במלון אמריקן קולוני בירושלים. רמניק בא לישראל ולרשות הפלשתינית כדי לכתוב כתבה על תנועת חמאס בעקבות זכייתה בבחירות. זה אירוע די נדיר: מאז שמונה ב-1998 לעורך ה"ניו יורקר" ("זו משרת העורך הראשונה בחיי, חוץ מעיתון בית הספר"), רמניק כותב רק לעתים רחוקות. קצת חבל. כי לפני שהיה לעורך השבועון היוקרתי, היתה לרמניק קריירה מזהירה של כתיבה - תחילה ב"ואשינגטון פוסט" ואחר כך, מ-1992, ב"ניו יורקר". הוא זכה בפוליצר על ספרו "Lenin's Tomb" (קברו של לנין), שכתב בעקבות ארבע שנות שליחות עיתונאית ככתב ה"פוסט" במוסקווה. הוא גם כתב, בין השאר, ספר על חייו של מוחמד עלי. והוא גם כתב רפורטג'ות וכתבות דיוקן רבות מספור.

ישראל היא הנושא השני, אחרי רוסיה, שמעניין את רמניק - ובמידה רבה גם את "ניו יורקר" - בעולם שמחוץ לארצות הברית (לאסתר, אשתו ואם שלושת ילדיו, יש אחות שחיה בישראל; הוא עצמו בא מרקע יהודי חילוני, אבל אין לו כאן קרובים).

רמניק חיבר בין היתר כתבות על נתן שרנסקי, על שמעון פרס ועל מחמוד עבאס (אבו מאזן). הכתבה המהדהדת ביותר שלו בישראל היתה בוודאי זו על בנימין נתניהו ב-1998. רמניק הצליח להשיג אז ראיונות ייחודיים עם האב בן-ציון נתניהו ועם היועץ דויד בר אילן, שציירו את נתניהו ואת אשתו שרה באור לא מחמיא מאוד. השבוע רמניק מנצל אחת משתי חופשות שנתיות קצרות ב"ניו יורקר" (פעמיים בשנה יוצא גיליון אחד כפול לשבועיים) כדי לכתוב על השינויים שמתחוללים ברשות הפלשתינית.

"אני עושה את זה כי זה עוזר לי להישאר בעולם", מסביר רמניק את הבחירה שלו לכתוב כתבת שטח בזמנו הפנוי היקר. "עריכה היא בעיקר עבודה של קריאה, ושל עידוד הכותבים להוציא את המיטב מהם ולהעניק להם ביטחון", הוא אומר. אבל הוא מבהיר שלא חייבים לצאת לשטח כדי להיות עורכים טובים. הוא מזכיר שהעורך האגדי של "ניו יורקר", ויליאם שון, שערך את המגזין במשך 35 שנים, כמעט אף פעם לא עזב את העיר. טינה בראון, שערכה את "ניו יורקר" בשנות ה-90, היתה מעורה בעיקר בחיי הלילה של ניו יורק. רמניק פשוט אוהב מאוד את עבודת הכתיבה העיתונאית.

ההבדל הוא בעומק

העומק - כלומר הירידה לפרטים, וההיכרות הממושכת, המקיפה ורבת הרבדים עם נושא הכתבה - הוא מהמאפיינים הבולטים של הכתבות ב"ניו יורקר". וזה חלק מהמסתורין. כי ברוב העיתונים הטובים בעולם מקצצים כיום בתקציבים, כדי לשרוד מול עיתונות האינטרנט והטלוויזיה. כתבות התחקיר המעמיקות, הדורשות זמן וכסף, הן הראשונות להיפגע ולהתפוגג.

רמניק אומר שהכתבים ב"ניו יורקר" - רובם דווקא חברי מערכת בשכר ולאו דווקא פרילאנסרים - לפעמים יכולים לעבוד על כתבה גם במשך חצי שנה. והם משתכרים משכורות נאות מאוד. "אבל אני מצפה לקבל עבודה טובה תמורת השכר הנאה", הוא מציין.

במה שונה כתבה שמתפרסמת ב"ניו יורקר" מכתבה דומה שתתפרסם בעיתון רציני כמו "ניו יורק טיימס" או "ואשינגטון פוסט"?

"ההבדל הוא בעומק, בירידה לפרטים, ובקול - הקונוונציות של הכתיבה שונות. לכתב של 'ניו יורקר' מותרים יותר חופש ואינדיווידואליות".

אצלכם יכתבו יותר בגוף ראשון.

"בהחלט, אני לא נגד כתיבה בגוף ראשון. אבל השאלה הגדולה היא אם הרווחת את הזכות לכתוב בגוף ראשון. אני לא רוצה כתיבה של כותבים שמרוכזים בעצמם, מהסוג של 'שמעתי שחמאס זכה בבחירות ובכיתי, או צחקתי, במשך שבוע'. זה לא מעניין. ישנן הרבה צורות של כתיבה עיתונאית מעורבת, שאינה נרקיסיסטית".

רמניק אומר שהמאפיין המובהק ביותר של "ניו יורקר" הוא ההקפדה על דיוק. "כשאני הולך לראיין, למשל, את השייח נאיף רג'וב, ממנהיגי חמאס, אני הולך עם מתרגם, כי אני לא מדבר ערבית. אני לא רוצה להקליט יותר מדי, כי זו עבודה כפולה. אני כותב, די מהר, ויודע מה להשמיט.

"אחר כך, במערכת, בודקת העובדות שלנו בערבית - לבנונית אמריקאית מוכשרת מאוד - תתקשר לשייח רג'וב ותעבור אתו, עובדה אחרי עובדה. היא תשאל: 'אמרת שאף פעם לא תכיר בישראל - זה נכון?' והוא יאשר או יפריך. 'נכון שנולדת ב-1948?' 'נכון שיש לך שלושה ילדים?' כל עובדה שתימצא אצלי בכתבה עוברת בדיקה ואישור. אמנם מביך להיתפס בשגיאות כעורך העיתון, ואני מקווה שלא יהיו כאלה, אבל אני מרגיש טוב מאוד כשאני יודע שיש מישהו שבודק אחרי".

כלומר, כל מרואיין של "ניו יורקר" צריך בהכרח להתראיין פעמיים, פעם עם הכתב ופעם עם בודק העובדות?

"כן, בהחלט. ומרואיינים שיודעים משהו על עיתונות מרגישים כך ביטחון. זה נותן להם תחושה שהם יכולים לדבר בחופשיות, ושדבריהם יובאו כלשונם".

לדברי רמניק, אם מרואיינים מכחישים באוזניהם של בודקי העובדות את הציטוטים שמופיעים בכתבה, לא תמיד ייפסלו הציטוטים מיד. "אם הנרי קיסינג'ר, למשל, יכחיש שהיה מעורב בהפגזות על קמבודיה, לא נמהר להוציא את העובדה הזאת מהכתבה", הוא מציין בחיוך (ומתייחס כך לשר החוץ האמריקאי לשעבר, שלמרות הכחשותיו החוזרות נחשף באחרונה בעיתונות האמריקאית כמי שאחראי לכמה וכמה פעולות של ארצות הברית בעולם, שכונו "פשעי מלחמה").

אגב כך, בודקי העובדות של "ניו יורקר" ("כ-20 עובדים צעירים בשנות ה-20 לחייהם, שמתמחים בתחומים שונים וניחנים בעיקר באכפתיות") מייחדים את המגזין גם בכל הקשור לסוגיה בוערת בעיתונות האמריקאית באחרונה: הסתמכות יתר על מקורות עלומי שם (סוגיה שניצתה בעקבות כישלון ה"ניו יורק טיימס" בסיקור המלחמה בעיראק, בשל הסתמכות על מקורות עלומים בממשל, שטענו שנמצא בעיראק נשק להשמדה המונית).

"סימור הירש כותב אצלנו על מודיעין", אומר רמניק, "והוא מביא פעמים רבות מדברי מקורות בלי ייחוס. אבל אני, כעורך, יודע בדיוק מיהו כל אחד מהמקורות האלה. ובודקי העובדות ידברו עם המקורות ויוודאו שהם עומדים מאחורי הדברים. כשהירש ידבר עם מקור, הוא ישאל אותו אם הוא מוכן לדבר עם בודק העובדות".

וכך קוראים של "ניו יורקר" יכולים להיות בטוחים שההתייחסות ל"מקור בכיר" היא לא שרלטנות או הונאה?

"כן, אבל עדיין זה בעייתי מאוד, מבחינת הקוראים, ואני בהחלט מעדיף הבאת דברים בשם אומרם. אלא שלא תמיד זה אפשרי. בלי מקורות עלומי שם לא היה לנו את ווטרגייט".

האם מחלקת בדיקת העובדות של "ניו יורקר" מבטיחה שלא יקרה אצלכם מה שקרה, למשל, ל"ניו יורק טיימס", בפרשת ההונאה של הכתב ג'ייסון בלייר (שהודח לאחר שנחשף כי פיברק כתבות בשיטתיות)?

"הייתי רוצה לחשוב שמחלקת בדיקת העובדות ב'ניו יורקר' תהיה מחסום לפני סוג כזה של הונאה. אבל אנחנו יודעים שג'ייסון בלייר היה חכם ומשוגע. אדם כזה יכול לגרום נזקים לכל מערכת. לא הייתי רוצה להתרברב".

בין בישופ לרביקוביץ

ה"ניו יורקר", שהתחיל את דרכו בפברואר 1925, היה מגזין מרוויח בשיאו בשנות ה-60, התחיל להפסיד הרבה כסף בשנות ה-80 - עם עלייתה של תרבות הטלוויזיה - והידרדר עוד בשנות ה-90, בימיה של העורכת טינה בראון, שניסתה להקים את המגזין על הרגליים על ידי הפיכתו לנוצץ יותר והוליוודי יותר. דווקא רמניק, עיתונאי חרוץ וחסר כל ניסיון קודם בעריכה, הצליח לאושש את המגזין והביא אותו למצב רווחי.

מהי הנוסחה?

"זה מורכב מ-1,000 פרטים קטנים יותר מאשר פקטור אחד שאפשר להצביע עליו. קצת קיצוץ בתקציב, וקצת הגדלה של כמות המינויים, שאיפשרה להעלות מחירים למפרסמים".

אבל לא ניסיתם לשנות את הקו של העיתון, לפנות לצעירים, לרדד את הטקסטים, להתייחס באיזשהו אופן לעידן הקריאה החדש, שמתהווה כיום בעקבות מהפכת האינטרנט. יש מבקרים שטוענים שבתקופתך, "ניו יורקר" חזר דווקא לקו עריכה שמרני - מבחינת הסגנון, בדומה לימיו של ויליאם שון.

"העיקרון שלי במגזין - ואני לא רוצה להישמע יהיר - הוא שאני לא מדיר שינה מעיני בשאלה מה הקורא רוצה. אני לא עושה סקרים. אני לא בודק את הלך הרוח של הצרכנים. אני עושה את מה שאני רוצה, את מה שמעניין אותי וקבוצה קטנה של עורכים שמשפיעה על דרכו של העיתון. אני יודע בלב שכתבה כמו זו שתופיע בגיליון הכפול בעוד שבוע - על איום של מלחמה גרעינית בין הודו לפקיסטאן - תמשוך אולי פחות קוראים מהכתבה ההומוריסטית של נורה אפרון שתופיע באותו גיליון. אבל אם אפרסם רק את הקטע ההומוריסטי, איבדנו את דרכנו".

אבל האם לא ניכרת שמרנות במגזין, לפחות בכל הקשור לבחירה של הסופרים המפרסמים סיפורים קצרים והמשוררים המפרסמים את שיריהם? נראה כי פעמים רבות מתפרסמות יצירות רק של מחברים ידועים ובטוחים. בגיליון הכפול הקרוב, לדוגמה, יהיה סיפור של הסופר היפאני המצליח הרוקי מורקמי ושירים של שיימוס הייני ומארק סטרנד (וגם תרגום השיר "שוכבת על המים" של דליה רביקוביץ). האם הזהירות העסקית של המגזין באה על חשבון סופרים, משוררים ומאיירים צעירים וחדשים, שאינם ידועים?

"בתחומים מסוימים אנחנו נהפכים כמעט לבמה מסחרית בלעדית לפרסום - בעיקר בתחום השירה והאיורים. ה'אטלנטיק', שעבר מבוסטון לוואשינגטון, הפסיק לפרסם ספרות. כשמפרסמים סיפור אחד ושני שירים בשבוע ומשיגים, למשל, שיר של אליזבת בישופ שלא פורסם, קשה להעדיף על פניו משוררת חדשה. אבל אנחנו עושים מאמץ ומפרסמים כמה פעמים בשנה גיליונות מיוחדים לספרות ביכורים. אני מקווה שבמהלך של שנה אנחנו בהחלט מגלים גם כמה סופרים חדשים".

ההיסטריה שתקפה את העיתונות המודפסת האיכותית בעולם בשנים האחרונות, בעקבות הפחד לאבד קוראים ולאבד את זכות הקיום, לא נוגעת לכם?

"יש בעיות של עיתונים שאינן תקפות למגזין. עיתוני חדשות בהחלט צריכים להשקיע כבר עכשיו במהדורות האינטרנט שלהם. אבל בכל הקשור לקריאת מגזינים, יש לנו ארץ גדולה. כמעט 300 מיליון אנשים. יש די הזדמנויות אחרות, בעיתונים ומגזינים אחרים, לקרוא על סלבריטאים. אנחנו ייחודיים. ואני יודע בלב שלי שיש אצלנו שוק גדול ורציני מאוד למה שאנחנו נותנים: עומק, הומור ואם מותר לי להוסיף - יופי; אני מתכוון בעיקר בספרות ובשירה. יש מספיק אנשים שרוצים את זה. למרות כל מה שאומרים לנו על מות הקריאה, אני משוכנע שאנחנו לא מתקרבים בכלל למיצוי השוק הזה".

לפי רמניק, יש איפוא היום מקום לעיתונות באיכות גבוהה, שמאפשרת השתהות, התעמקות ועידון. אבל היא צריכה להיכתב באנגלית או בכל שפה אחרת שנגישה לעשרות מיליוני קוראים (כלומר, הדרך היחידה לאפשר קיום של מגזין כזה בעברית היא כנראה לעודד ילודה המונית של קוראי עברית ממעמד כלכלי מבוסס). עם זאת, רמניק אומר שבטווח הארוך, גם ב"ניו יורקר" יצטרכו להשקיע באתר אינטרנט. "כבר מתרחשת הגירה מהעולם של כריתת העצים ועיתונות הנייר אל הקריאה האלקטרונית", הוא אומר. "אבל בינתיים, נראה לי ברור שהמגזין הזה, שאני מחזיק ביד ומדפדף בו, הרבה יותר יפה ונחשק".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ