טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמיהה אל מקום שלא היה מעולם

אילנה גור במוזיאון תל אביב

תגובות

בדרך כלל משמשים המונחים של רב-תחומיות או בין-תחומיות לתיאור עבודתם של אמנים צעירים או כאלה הנמנים עם דור הביניים. מונחי "האחר" או המודר מהסצינה שמורים, גם אם לא במוצהר, למי שלא הצליח במונחים כלכליים. אילנה גור, אמנית ותיקה, בת 70, הידועה דווקא בהצלחתה הכלכלית, מתאימה באופן מפתיע למדי למונחים הללו. והתערוכה החדשה שלה, "הכלאות", במוזיאון תל אביב, יכולה בהחלט לעורר מחשבה מחודשת על השאלה מהם שוליים ומרכז, על המדדים להתקבלות, ואולי תובנה שכמו במטריקס, מתקיימים להם עולמות אמנות מקבילים.

במידה מסוימת, הצגתה של גור במוזיאון תל אביב, במקביל לתערוכות של מיכל רובנר ושרון יערי, היא מין מפגש לא שכיח בין עולמות. ובדרך דומה, התערוכה של האמנית המתוקשרת, המבוססת, המוחצנת, גם מתקשרת לתערוכתו של ליאון אנגלסברג, המוצגת גם היא במוזיאון; אנגלסברג הוא אמן כמעט לא מוכר שפעל כאן כ-50 שנה, עד מותו ב-1998, והותיר אחריו גוף עבודות מעניין.

התערוכה הקטנה יחסית מצליחה להציג את גור באופן ענייני, שונה מאוד מדרמטיות-היתר ולא פעם הגסות שנקשרו אליה בעבר. נעדרות מהתערוכה העבודות המקוממות לעתים בבוטות שלהן, כמו אחדים מפסלי החוצות של גור (הנשר במרינה בהרצליה, למשל). את התערוכה, המשלבת ריהוט ואמנות, אצרה צופיה דקל-כספי.

אפשר להבין מדוע זכתה גור להצלחה בינלאומית בהקשר של פרויקטים עיצוביים מסוימים וגם להרהר בשאלות של טעם. יש בתערוכה כמה עבודות שמוצגות לראשונה, וגם אם אין מדובר בהפתעה גדולה, הרי יש כאן מבט רענן על עשייתה של האמנית.

מקומיות בעייתית

מבחינות רבות סיפור חייה של גור יכול לשמש בסיס לטלנובלה ישראלית. בת למשפחה משכילה שהתייתמה מאמה, נדדה בין משפחות אומנות בקיבוצים, בעיקר באזור הכנרת, נדחתה ממוסדות לימוד גבוהים והתגלגלה לאקדמיה לאמנות בצלאל, אך נותרה גם שם נטע זר. לימים עשתה קריירה משגשגת כאמנית ומעצבת בזכות הזדמנויות שנקרו בדרכה והיא היטיבה לנצלן. גור גם השכילה להפוך לדמות מוכרת מאוד בציבור, אך הדבר לא תרם להתקבלות שלה כחלק מקהילת האמנות של הזרם המרכזי. פתיחת ה"מוזיאון" שלה ביפו - השם המטעה במידה רבה שנתנה לביתה המרתק, שאת אוספיו פתחה לציבור - הרחיקה אותה עוד יותר.

בהתבוננות בתערוכה מורגש סוג של כמיהה העומדת במרכז היצירה של גור, שנשארת במידה רבה לא מפוענחת. הכמיהה הזאת אינה ממוענת לזמן או מקום ספציפי, אלא נראית כחיפוש אחר מקום יציב, שורשי, אולי כזה שלא היה מעולם. הדבר בולט במיוחד בקשר לפסלים שלה העשויים מכלים חקלאיים לשעבר; במה עוסקים הפסלים עם אבני ריחיים ומחרשות שהוצבו כאמנות או כרהיטים, בסביבות שרחוקות מאוד מהסביבה שבה נוצרו?

גור - במה שלא מחוור עד תום אם הוא תמימות, אירוניה או התעלמות מכוונת מכל תקינות פוליטית - משתמשת בחפצים שהיא מוצאת או רוכשת כמו היו שלל שהיא משבצת לתפארת, או כמו שרידים שהיא מבקשת לארוג ברקמת החיים ללא הפרד. לעתים נראה שהיא מדברת על אותה ארץ ישראל ישנה וטובה שלא היתה, ושהיא חלק מאותו הדור שדיבר על שורשיות ומקומיות בלי לתת דין וחשבון, תחילה לעצמו, על יחסו לערבים תושבי הארץ המקוריים; המקומיות הזאת נהפכת לבעייתית מאוד, טבולה בנוסטלגיה, גם לנוכח העובדה שאת מרבית חייה ניהלה גור בארצות הברית.

מחוץ לדיאלוג

בתערוכה יש ניסיון לתהות על מהות הזיכרון ותקפותו. מבחינה זו היא נוגעת בשאלה של הגירה תרבותית שבדרך כלל אינה מטופלת. לא ההגירה של פליטים מסיבות פוליטיות או כלכליות, אלא הגירה שבעה, הגירה שאולי אינה תופשת את עצמה ככזאת; במקרה של גור, מדובר במשיכה חזרה אל ארץ המולדת שהיא בעצם חזרה אל דימוי (יפו העתיקה, בית עותמני) לא פחות מאשר למציאות.

מנורת שולחן משנת 2001, למשל, עשויה ברזל, נייר דמוי קלף ואבן ריחיים. למי שלא יזהה את סוג האבן - ודומה שלא יהיה מרחיק לכת לקבוע שרוב הצופים לא יזהו את מקור האבן העגולה - היא נתפשת במונחים כלליים של אובייקט עתיק או בעל מראה עתיק המופגש עם עיצוב מודרניסטי ברוח ראשית המאה ה-20, עם המשמעויות הפורמליסטיות שמיוחסות כבר כדרך שגרה לעגול לעומת אנכי (נשי לעומת גברי).

גור עובדת בברזל בניין פשוט, ומקנה לו איכות כשל חומרים הנחשבים אצילים יותר כמו הברונזה. הרהיטים שעיצבה, שיש להם נוכחות בולטת בתערוכה - במיוחד שולחן צד גדול מ-2004 - הושוו תמיד לרהיטים של דייגו ג'קומטי, אחיו של הפסל אלברטו ג'קומטי. גור אמרה שהכירה את רהיטיו רק אחרי שיצרה את עיצוביה שלה.

העמדה של מי שפועלת מחוץ לדיאלוג מלווה את גור במשך השנים אף שבעבודותיה אפשר למצוא קשר רב לאמנים ישראלים ובינלאומיים. בעבודות כמו "שורשים" (1978), סדרה של שמונה כדים-מכלים יצוקים בברונזה שמשולבים בהם פנים וידיים, ניכר דמיון לעבודות של יגאל תומרקין, ובאחרות, כמו "אדמה", לאלה של יעקב דורצ'ין. דקל-כספי עמדה בקטלוג על הזיקה לעבודת אמנים אלה וכן על הקשר הבולט של האמנות של גור לסוריאליזם המסוים של אמנים כמו חוליו גונזלס הספרדי או דייוויד סמית האמריקאי.

אילנה גור - "הכלאות". אוצרת צופיה דקל-כספי. מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27. שעות פתיחה: ימים שני ורביעי 10:00-16:00, ימים שלישי וחמישי 10:00-22:00, יום שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-16:00. התערוכה תהיה פתוחה כשלושה חודשים



אילנה גור, "מנורת שולחן", 2001


"כיסא מחרשה", 1996



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות