שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ארז שוייצר
ארז שוייצר

אירועים חריגים רבים ידע נמל התעופה הבינלאומי בבגדאד, ובכל זאת, ייתכן שזה היה אחד המוזרים בתולדותיו. מכונית השרד שפרצה ב-1951 אל המסלול וחסמה את דרכו של המטוס הממריא לא ניסתה לעצור משלוח נשק סודי, מרגלים נמלטים או זהב מוברח; הדיפלומטים שירדו ממנה נשאו עמם מסר אישי אל אחד הנוסעים, המוסיקאי היהודי סלאח אל-כוויתי. מובארק אל-סבאח, שליטה של כוויית השכנה, ביקש ממנו בכל לשון של בקשה לחזור בו מהחלטתו לעלות לישראל. לא רק תרבותן של כוויית ושל עיראק יספגו פגיעה קשה בשל עזיבתו, נאמר, אלא גם נועם חייו של השייח עצמו.

"אבי היה נחוש בדעתו, והם הניחו למטוס להמריא", מספר שלמה אל-כוויתי, בנו של סלאח, שהפיק באחרונה את "כוכבם לא ידעך לעולם", אלבום כפול ובו מיטב מיצירותיהם של אביו ושל דודו, דאוד, הלוא הם האחים אל-כוויתי - מהמוסיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20. האלבום, שיצא לאור בחברת מגדה (האוזן השלישית) ומופץ בישראל ובחו"ל, שופך אור לא רק על סיפורם המופלא, אלא גם על תהליך המחיקה שלהם מן ההיסטוריה התרבותית הן בעיראק - בצו מפורש של סדאם חוסיין - והן בישראל, שבה הממסד התנער מן המוסיקה שהביאו עמם העולים מארצות ערב.

היהודים שלטו במוסיקה

האחים סלאח ודאוד אל-כוויתי נולדו בכוויית למשפחה ממוצא עיראקי. כשסאלח היה בן 10 ואחיו בן 8 הם קיבלו כינור ועוד מדודם, ששב ממסע עסקים בהודו, והתחילו ללמוד מוסיקה. כישרונם התגלה בתוך זמן קצר, ועד מהרה היו לילדי הפלא של המוסיקה בכוויית. סלאח התחיל להלחין, דאוד הצטיין בנגינה, והשניים התחילו להופיע באירועים של בכירי החברה הכווייתית. השיר הראשון שכתבו וביצעו שם, "באלוהים אהבתי את יופייך", מושמע עד היום בתחנות הרדיו של המפרץ הפרסי.

"ההצלחה המהירה החזירה את המשפחה לעיראק, שבה שוק המוסיקה היה גדול הרבה יותר", מספר שלמה אל-כוויתי. "בהתחלה חזרו האחים לבצרה, שם הופיעו והקליטו בהצלחה רבה, ואחר כך המשיכו לבגדאד, הבירה המוסיקלית החשובה של התקופה, ובה נעשו כוכבים של ממש. בעצם, כמלחין, אבי ייסד את המוסיקה העיראקית המודרנית. לאחר שנים של מסורת קפואה, הוא הכניס בה אלמנטים מערביים ופיתח את המוסיקה החדשה על בסיסי המקאמים המסורתיים. השירים שכתב בוצעו על ידי גדולי הזמר העיראקיים, ובהם סלימה מוראד וסולטנה יוסוף, והושמעו בכל רחבי העולם הערבי והמפרץ הפרסי.

"אפילו אום כולתום", ממשיך אל-כוויתי, "פנתה אל אבי כדי שיכתוב לה שיר. זה היה אירוע יוצא דופן בקריירה שלה. היא הקפידה לשיר אך ורק יצירות של מלחינים מצרים, אבל השיר שכתב לה, 'לבך הוא סלע', היה למרכיב קבוע ברפרטואר שלה. גם מוחמד עבד אל-והאב עבד עם אבי. הוא בא לעיראק להופעות וביקש להיפגש אתו. הכימיה ביניהם היתה מיידית, ולילה לילה ישבו אחרי ההופעות, ניגנו יחד ולימדו זה את זה מקאמים מהמסורות של שתי המדינות. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, למרות החרם שהטילו אמנים ואינטלקטואלים על ישראל, עבד אל-והאב התעקש ומצא דרך לשלוח מסר של ידידות לאבי".

סלאח ודאוד אל-כוויתי מעולם לא הסתירו את יהדותם. אף על פי שהיחס הרשמי ליהודים בעיראק היה עוין, הם נהפכו לחביבם של המלך ראזי ואף התבקשו להקים את תזמורת הרדיו הלאומית של עיראק, ששידרה מתוך ארמון המלך. "בעצם, היהודים שלטו במוסיקה של עיראק. מתוך 250 נגנים בכירים בבגדאד בשנות ה-40, רק שלושה היו מוסלמים. היתה לזה סיבה היסטורית. השלטון העותמאני בעיראק במאה ה-19 היה פנאטי ואסר על מוסלמים לנגן, בטענה שזוהי מלאכה בזויה. אל הריק שנוצר אז נכנסו היהודים, שהיו בעלי הסבלנות ואורך הרוח הנדרשים ללימוד המוסיקה הערבית המורכבת. גם בימי אבי ואחיו היחס ליהודים היה אמביוולנטי. באופן ממלכתי היו מופלים, אבל בחיי היום-יום לא חשו בכך. בכל מקרה, בזכות המוסיקה, האחים אל-כוויתי היו ליקירי בית המלוכה. גם מובארק אל-סבאח מכוויית הזמין אותם להופיע בחתונתו. למעשה, אבי קרא לאחד מבניו, לאחי, סבאח, על שמו".

יחס עוין מהממסד

את הקריירה המזהירה הזאת קטעה החלטתם של האחים לעלות לישראל בגל העלייה הגדול של ראשית שנות ה-50. מהרגע שעזבו את עיראק השתנה היחס אליהם, כמו אל כלל היהודים. "תהליך המחיקה שלהם מן ההיסטוריה העיראקית היה הדרגתי", מספר שלמה אל-כוויתי. "בשנים הראשונות התחילו אמנים מקומיים, מוסלמים, לנכס לעצמם שירים שלהם. לאט לאט נעלם שמם מתוכניות הרדיו, אף על פי שהשירים עצמם עוד הושמעו. התהליך הגיע לשיאו לאחר עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון. ב-1972 הוא הקים ועדה מסדרת ברשות השידור, ואחת מהוראותיה היתה למחוק את שמם של האחים אל-כוויתי מכל פרסום רשמי ומתוכניות הלימודים באקדמיה למוסיקה. מאז, הקרדיט שהוצמד לשירים שכתבו היה 'עממי'. אגב, מנהל רשות השידור באותה תקופה היה מוחמד אל-סחף, מי שהיה שר ההסברה העיראקי בתקופת הפלישה האמריקאית השנייה לעיראק וזכור מהופעותיו הגרוטסקיות בטלוויזיה".

גם בישראל לא זכו האחים אל-כוויתי ליחס הולם. לאחר תהליך הקליטה הקשה הם שולבו בשידורי קול ישראל בערבית, אך הרגישו שהם נדחקים בכפייה לגטו שולי של מוסיקה מזרחית, שהממסד מקבל ביחס עוין.

"היתה להם תוכנית שבועית בקול ישראל בערבית, שידור של הופעה חיה שזכה לפופולריות גדולה גם בין יוצאי עיראק בישראל וגם במדינות השכנות", אומר שלמה אל-כוויתי, "אבל הם חיו בתחושה קשה של פגיעה. בעיראק השאירו הון רב והיו בני בית בארמון המלך, וכאן התייחסו אליהם בחשדנות ובהתנשאות. אם לא די בכך, כאב להם לשמוע את שיריהם בתחנות רדיו ערביות ללא אזכור שמם, במקרה הטוב, וכשלחניהם נזקפים לזכותו של אמן אחר, במקרה הרע. הם אהבו את עיראק, והדמוניזציה שעשו להם שם כאבה להם מאוד. אני חושב שהשילוב של שני הגורמים, הדחייה מבחוץ והדחייה מבית, היא שהובילה את אבי לאסור עלינו, על הילדים שלו, ללמוד מוסיקה. הוא ממש התעקש על כך. לדודו אני אומר תמיד שמזלו שסבא כבר לא בחיים, אחרת לא היה מסכים שיהיה מוסיקאי".

דודו הוא הזמר דודו טסה, נכדו של דאוד. טסה ביצע את שירים של האחים אל-כוויתי "פוג אל נחל" בפסקול הסרט "סוף העולם שמאלה" וחשף את יצירתם לקהל ישראלי רחב.

עניין מחודש בכוויית ובעיראק

לשיקום שמם בעיראק זכו האחים אל-כוויתי רק כעת, לאחר מותם (דאוד מת ב-1976, סלאח ב-1986). הפלתו של סדאם חוסיין שינתה מעט את האקלים התרבותי בעיראק, וחוקרים ואנשי תקשורת מנסים כיום לשקם המורשת המוסיקלית שלה. לפני כחצי שנה שודרה סדרת טלוויזיה על המוסיקה העיראקית של המאה ה-20, והאחים אל-כוויתי זכו בה למקום רב, ההולם את תרומתם. אגב כך, שמם שב להתנוסס על שיריהם, נכסי צאן ברזל של המוסיקה הערבית. בהזדמנות אחרת הוכתרו בתואר "חביבי הקהל" מבין המלחינים בארצם. יתרה מזו, הרהביליטציה של שמם עוררה ויכוח ציבורי בכוויית ובעיראק, ובו מנסות כל אחת מהמדינות לטעון לבעלות על מורשתם.

"בעקבות הוצאת האלבום לפני כחודשיים, שב והתעורר הוויכוח בשתי המדינות", מספר שלמה אל-כוויתי. "אמנם הדיסק לא מופץ באף אחת מהן, אבל שלחתי אותו לעיתונאים וחוקרים, אשר מעוררים את העניין המחודש במורשת אל-כוויתי. בכוויית בולטת הטענה, שאף על פי שעיקר פעילותם היתה בעיראק, הממסד צריך להכיר ביצירתם כחלק מהמורשת הלאומית. בלבנון התפרסם מאמר המוכיח כי רבים מהשירים הנחשבים ליצירות מופת ערביות, ואשר נוכסו על ידי העולם המוסלמי, הן בעצם פרי עטם של יהודים. בהקשר זה כדאי לציין שאבי התנגד תמיד לעירוב של פוליטיקה ואמנות, אף שניצל את מעמדו בעיראק כדי לעזור לקהילה היהודית בקשריה עם השלטון".

גם בישראל, אומר אל-כוויתי, היחס למורשת המוסיקלית היהודית-הערבית מתחיל להשתנות. "אחרי שנים של ניכור, בני הדור השני והשלישי של יוצאי עיראק מחפשים קשר למורשת שלהם ורוצים לשמוע וללמוד את המוסיקה שלנו. ובכלל, בישראל פתוחים היום יותר לשמוע מוסיקה מסורתית ממקורות שונים, אולי בשל הפופולריות של מה שמוגדר מוסיקת העולם. בזכותה, המוסיקה המזרחית הרצינית, לא זו המכונה זמר ים-תיכוני, זוכה להתייחסות טובה יותר ויותר מצד הקהל, אם כי הממסד לא תמיד שותף לתהליך".

הזדמנות לתקן את העוול תהיה ב-2008, שנת ה-100 להולדתו של סלאח אל-כוויתי, שתצוין בישראל בפרסום ספר מחקרים על פועלו ובקונצרט מיוחד. אירועים דומים יתקיימו כנראה גם בעיראק ובכוויית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ