גואל פינטו
גואל פינטו

מוחמד בכרי, עיניו כבויות, תואמות את צבע חולצתו הכחולה, יושב בגבו אל אפרת גוש השוכבת על מיטה, חזה חשוף, מגלה זוג שדיים, ושיער ראשה מגולח. השניים מדברים ומאחוריהם תלוי צלב גדול. היא מתבוננת בו בערגה והוא מספר לה משלים. זו התמונה היפה ביותר ב"נוזהת אל פואד", סרטו החדש של ג'אד נאמן, שכולו מסע אל תוך נפשו של הבמאי. נאמן - שחוזר לביים אחרי 17 שנים במדבר האקדמיה - מוביל את הצופה בדרך משלו, לא תמיד נהירה, ובה הוא מציג לו צבעים, דימויים ויזואליים ומוסיקה שמימית, מערבית וערבית.

הסרט, ששמו כשמה של דמות מ"סיפורי אלף לילה לילה" ופירוש "טיול הלב", יוצג בבכורה הערב בפסטיבל קולנוע דרום שייפתח בשדרות. במרכזו שתי דמויות של נשים שעובדות בטלנובלה: יעל הדר, במשחק מצוין, מגלמת את התסריטאית של הדרמה, ואפרת גוש - שזה לה תפקידה הקולנועי הראשון - מגלמת את השחקנית הראשית, הסוררת. דברים רבים משותפים לשתיים: יחסיהן הגרועים עם הוריהן, חוויה של הפלה וזוגיות לא שלמה. כשמחלת הלוקמיה תתגלה אצל השחקנית תיהפך המציאות לדמיון: מסעה של האחת ייהפך לתסריט של האחרת.

מחלת הסרטן היא הבסיס הדרמטי של הסרט. יחסי הגומלין בין החולים, המסדרונות הקרים, טיפולי הכימותרפיה, ההוספיס שאליו בורחת הגיבורה - כל אלו מטאפורות לכל מה שהשתבש אצל הגיבורות. נאמן חלה בסרטן ב-1999, וההיכרות האישית היא כנראה שהופכת את הסצינות היום-יומיות לאמינות, בעיקר בזכות האנטי-דרמה שיש בהן. "ישבתי מול הרופא והוא סיפר לי בפנים חתומות על המחלה", מספר נאמן, "הוא הסביר מה צריך לעשות כדי להינצל, אני שאלתי מה הסיכויים והלב ירד לאן שהוא צריך לרדת. לשמחתי הכל נגמר בטוב".

הסרט מתנהל בכמה רבדים, שאחד מהם הוא המחזה מוסיקלית של סיפורה של נוזהת אל פואד. לקראת סופו אומר מוחמד בכרי - המגלם הן את אביה של התסריטאית, סופר בעל שם, הן דמות מתוך "אלף לילה ולילה" והן חולה סרטן - משפט שיכול להיות המוטו של הסרט כולו: "ללא דון קישוט גם סרוונטס לא היה"; אמירה שבסיסה הטשטוש המוחלט בין המציאות לבדיה, בין דמויות שנראות על המסך ולא ברור אם הן פרי דמיונו של היוצר או אולי של אחת מדמויותיו.

השוליים מתאימים לי

בפסטיבל דרום יוקרן סרט נוסף של נאמן: "דמעת שחרזדה", סרט תיעודי העוקב אחר כוריאוגרפית רוסייה שנשואה לערבי, גרה בצפון הארץ ומשמשת חונכת ומנהלת של צמד רקדנים - יהודייה וערבי - שרוקדים יחד. שני הסרטים, שלהם קווים משיקים רבים - בין השאר גיבורת הסרט התיעודי, אירינה ג'מאל, משחקת בסרט העלילתי - משלימים זה את זה.

בניגוד ל"נוזהת אל פואד", שנאמן לא הגיש את מועמדותו לפסטיבל הקולנוע בירושלים, את הסרט התיעודי הוא דווקא הגיש. "שלחתי אותו לוועדת הפסטיבל, ולא הודיעו לי אם הוא התקבל", אמר בראיון ביום חמישי, היום שבו כבר פורסמו שמותיהם של 14 הסרטים התיעודיים שהתקבלו לתחרות. "אני מניח שהוא לא יתקבל, כי הוא סרט לא ראוי", הוא מוסיף בנימה צינית. התחזית הקודרת שלו התאמתה.

את העובדה שלא הגיש את הסרט העלילתי שביים אחרי שנים של גלות יצירתית הוא מסביר בכך שהוא רואה עצמו קולנוען שוליים ופסטיבל ירושלים הוא פסטיבל מבוסס. "דרכו של הסרט היתה כולה דרך של תלאות וחתחתים", הוא אומר. "הכתיבה שלו החלה ב-1997 ושלוש פעמים הוא נדחה על ידי קרנות הקולנוע, עד שניאותו לקבל אותו במסלול האלטרנטיווי, שהוא דל תקציב וניסיוני".

נאמן, ששיחה ארוכה עמו מגלה אדם נטול אגו כמעט עד כדי ביטול עצמי, מסביר כי כבר אינו חש דחייה מצד המערכת. גם העובדה ששום פסטיבל קולנוע מקומי עדיין לא העניק לו פרס מפעל חיים על תרומתו המשמעותית לקולנוע הישראלי, אינה מטרידה אותו. "הענקתי פרסים", הוא אומר ורומז על היותו יו"ר ועדת פרס ישראל שהעניקה את הפרס לדוד פרלוב ומנחם גולן, "אבל אף פעם לא קיבלתי אותם. אני מניח שזה מפני שאת הסרט הטוב שלי עוד לא עשיתי".

נראה כי נאמן עבר דרך ארוכה מאז העלבון שחש כשהכל דחו את סרטו האחרון מלפני 17 שנה, "רחובות האתמול", שעסק ברצח פוליטי בידי יהודי, שבע שנים לפני רצח יצחק רבין; עלבון זה הביא אותו להיעלם מסצינת היצירה הקולנועית. "התחושה שלי היתה כמו שנאמר בשיר של מחמוד דרוויש: 'אתם דוחים אותי, אני דוחה אתכם'", הוא אומר.

הסרט ההוא הוקרן בתחרות הראשונה שהתקיימה בפסטיבל ירושלים, ב-1989, שם הפסיד ל"שדות ירוקים" של יצחק צפל ישורון, בן דורו וחבר קבוצת "הרגישות החדשה" - מונח שטבע נאמן בקטלוג של רטרוספקטיווה לקולנוע הישראלי שהתקיימה בפאריס בתחילת שנות ה-90. גם הביקורת לא עשתה חסד עם הסרט - ששום מפיץ לא הסכים להקרינו; ב"מעריב" היתה כותרת הביקורת "תועבה וטמטום".

"הבנתי שזה כנראה מגרש שאני לא נחשב בו שחקן", אומר נאמן, "והלכתי לשחק במגרש אחר - החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב - שהסכים לארח אותי. זה היה בדחיפה של בת זוגי, תלמה הנדלר, שעוסקת במחקר המוח. היא היתה עדה לתחושת הדחייה הטוטאלית, החזיקה את ידי ואמרה לי 'לך לכיוון האקדמי'".

כיום, כששני סרטים חדשים שלו עומדים לפני הקרנה לקהל, נאמן מודה כי החששות מהביקורת עדיין מקננים בו. "ודאי שיש חשש לקבל שוב ביקורות פחות טובות", הוא אומר, "אבל כשאתה עושה סרט אתה מעמיד את עצמך לשיפוט". על ההזמנה של פסטיבל דרום שמח מאוד. "זה המקום הטבעי לי, השוליים", הוא אומר.

הדור האבוד

נאמן, יליד 1936, נולד ברחוב רש"י בתל אביב. גם אביו נולד בארץ. הוא בוגר בית הספר לרפואה בהדסה ירושלים, עבד ככירורג ובשירותו הצבאי אף קיבל צל"ש ועיטור מופת על אומץ לב. הסרט הראשון שביים היה החלק הראשון, מבין שלושה, של "השמלה", ב-1966. הסרט המוכר ביותר שלו הוא "מסע אלונקות" מ-1977, בכיכובו של גידי גוב. גם אותו הביקורת לא פינקה; ב"הארץ" נכתב עליו כי הוא "בגידה ביסוד הדרמטי".

הוא היה חלק מקבוצת יוצרים מקוריים - בהם דני וולמן, אורי זוהר, דוד פרלוב, משה מזרחי, נסים דיין, יגאל בורשטיין ורם לוי - שהציגו אנטיתזה לסרטים הפופולריים של התקופה. השיא של יצירתם היה סרטים כמו "בירושלים" של פרלוב ו"חור בלבנה" של זוהר.

נאמן אינו מסכים לדעה שבני דורו, היוצרים שהרכיבו את תנועת הגל החדש הישראלית, נבגדו על ידי הממסד, אף על פי שכולם מתקשים עד היום לגייס תמיכה ממסדית בהפקות סרטיהם. "זו בגידה של התרבות הישראלית", הוא אומר. "לאמנות הקולנוע בישראל יש הגטו של הביקורת והפריוויו והיא לא נכללת בתוך התרבות הגבוהה הכללית. כמה פעמים נכתבה במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ' רשימה על קולנוע? אפשר למנות על אצבעות יד אחת. בכל מקום בעולם - מצרפת דרך וייטנאם, מצרים וארצות הברית - הקולנוע הוא טקסט תרבותי, ואצלנו לא. העובדה היא שבזו לקולנוע הפופולרי והתנכרו לקולנוע הלא-קומוניקטיווי".

נאמן מזכיר רשימה שכתב הבמאי-העיתונאי נסים דיין עם יציאתם לאקרנים של "מסע אלונקות" שלו ו"דודה קלרה" של הפנר, שכותרתה היתה "הדור האבוד של הקולנוע הישראלי". "כבר אז נסים דיין הבין את ההתעלמות מאתנו", אומר נאמן. "הנחנו את היסודות לקולנוע האחר ויצרנו טקסטים אנטי-קולנועיים, שדרשו מאמץ מהצופה, אבל לא היה לזה קהל".

קייצים פלשתיניים

את העותק של "נוזהת אל פואד" שיוקרן הערב בשדרות מגדיר נאמן כגרסה שעדיין אינה ערוכה סופית. אף שברור, בוודאי בחציו השני של הסרט, שנאמן מסוגל לספר סיפור פשוט, קל לצפייה, נראה כי הוא מוותר עליו למען סגנונו האישי והחזון הקולנועי הייחודי לו. הוא אינו מקל על הצופים: מערבב מיוזיקל אוריינטלי - שדרכו מסופר סיפורה של נוזהת אל פואד - עם שירי רוק בביצועה של אפרת גוש שכותרתם "אנורקסיה אהובתי" ו"בולימיה בלוז". בנוסף לאלה גם נשמעת מוסיקה של ואגנר; "אני לא אפסול אותו מפני שהפכו אותו לסמל הנאציזם", אומר נאמן.

מעניין במיוחד הוא, שדרך המראות והצבעים שעל המסך מותח נאמן ביקורת על הראייה האירופית האוריינטליסטית את האשה המזרחית ודרכה את כל התרבות הערבית. גם ב"דמעת שחרזדה" עוסק נאמן באותם נושאים, בהיפוך מסוים, דרך דמותה של האשה הרוסייה שקבעה את חייה בין פלשתינאים בישראל. "אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", הוא אומר בנוגע לחיבור שלו למוסיקה ולצבעים הערביים, "נולדתי בפלשתינה וממלחמת העולם השנייה ועד העצמאות ביליתי בכל קיץ אצל סבי וסבתי, שגרו במזכרת בתיה ובשכנות להם היה כפר ערבי - שעליו נבנתה קרית עקרון. חיינו שם עם הערבים, והם לא היו אויבים אלא אנשים שדיברו בשפה שלהם".

נאמן מספר על אירוע מכונן, שדרכו הבין שמותר לו להשתמש בחומרים שלכאורה אינם שלו. אחרי חתימת הסכמי אוסלו הוא הוזמן על ידי מכון הקולנוע השוודי לכנס תרבות ישראלי ופלשתיני. "ביומיים הראשונים כל הנוכחים הישראלים הותקפו על ידי האורחים הפלשתינאים", אומר נאמן, "הם טענו שאנחנו כובשים להם את התרבות. הם אמרו: 'אתם כותבים עלינו ספרים, עושים עלינו סרטים, תעזבו אותנו'. לעומתם אמר שם אדוארד סעיד: 'בתרבות אין כיבוש. המצווה הכי גדולה בתרבות היא חציית גבולות. אני חוצה את גבולך ושואב ממנה מה שאני רוצה. אם אתם, הפלשתינאים, רוצים, תחקרו את הסוציולוגיה והתרבות הישראלית, מי מפריע לכם?' מהאמירה של סעיד הבנתי, ואת זה אני מיישם בסרטים שלי, שהתרבות היא הדרך שבה אנחנו מגלים את האהבה שלנו לכל מה שאינו אנחנו במובן הפורמלי. אני לא ערבי, אבל הערבית, השפה והתרבות, היא חלק ממני ומותר לי לאהוב אותה ולהשתמש בה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ