הריק שבתוך הבועה

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

"הבועה", סרטו החדש של הבמאי איתן פוקס, שגם כתב את התסריט עם גל אוחובסקי, הוא סרט עילג מכל בחינה אפשרית כמעט. הצפייה בו מלווה בראש ובראשונה בתחושה של עצב - שרק אחר כך מתחלפת בתגובה סוערת יותר. העלילה מקרטעת לפי תסריט רע, הדמויות אינן דמויות, הדיאלוגים דלים, הבימוי פונקציונלי כמו בסדרת טלוויזיה מצויה (וכשהוא מנסה לעשות יותר מזה, הוא פשוט לא טוב), ואם אמנם רצה הסרט לומר משהו משמעותי על ההוויה הישראלית, חוסר היכולת שלו לעשות זאת כבר מעורר תמיהה. לא זכור לי עוד סרט ישראלי, בוודאי בשנים האחרונות, שרוצה להיות מחובר למציאות ונראה כל כך מנותק ממנה. והנתק הזה לא משמש אותו לאמירה כלשהי; הוא באמת מעיד שאין לו שום דבר משמעותי לומר עליה.

אילו הסתכמה הטענה בכך ש"הבועה" אינו מצליח לגבש אמירה, שהוא אולי הסרט הכי פחות רלוונטי שהופק במקומותינו זה שנים רבות, ניחא. אבל בסרטם של פוקס ואוחובסקי יש משהו מקומם מאוד, בשל האופן שבו הם משתמשים בחומרי המציאות המתוארת בו כדי ליצור פנטסיה קולנועית שטוחה כל כך, חפה מכל מחשבה מקורית או אמיצה, נעדרת כל מחויבות אידיאולוגית או מוסרית, עד שהיא חורגת מן הסתמי ומעיקה בחוסר רגישותה, באטימותה ובנצלנותה.

את התחושות האלה רק החריפה העובדה שהסרט עלה לאקרנים לפני שבוע, בימים רעים כל כך, שתוצאותיהם עוד לא ידועות, אבל הן נראות מבהילות יותר ויותר. מה הקשר של "הבועה" למציאות הזאת? מה הוא מבקש בעצם לומר עליה? כלום.

יוצריהם של סרטים המתרחשים על רקע סכסוכים משפחתיים, דתיים, גזעיים או לאומיים מתפתים להשתמש במבנה העלילתי המאחד בין נציג של הצד האחד לנציג של הצד האחר, מבנה שמנווט אותם לסיפור שסופו טרגי ברוב המקרים. לזכותו של הקולנוע הישראלי ייאמר, שיוצריו לא השתמשו עד כה לעתים קרובות במבנה כזה, שהוא המניע את עלילת "הבועה". עם זאת, עצם הבחירה במבנה הזה היא לגיטימית; השאלה היא מה עושים אתו.

הפגם העיקרי בכל סרטיו של פוקס עד

כה ("שירת הסירנה", הדרמה הטלוויזיונית "יוסי וג'אגר" ו"ללכת על המים") היה השימוש בנוסחאות דרמטיות שכיחות ובמיתוסים רומנטיים מוכרים לא כדי להעניק להם משמעות חדשה, בוודאי לא חתרנית, אלא כדי לאמץ אותם באופן שמעיד על חוסר מודעות מוחלטת להשלכותיהם הרגשיות והמוסריות.

ב-1965 לוותה יציאתו לאקרנים של הסרט "The Loved One", שביים טוני ריצ'רדסון על פי ספרו הסאטירי של אוולין וו, בסיסמת פרסומת כי זהו סרט שיש בו כדי להעליב כל אחד. אפשר להשתמש בסיסמה הזאת גם בנוגע לסרטם של פוקס ואוחובסקי. יש בו כדי להעליב כל אחד: ישראלים ופלשתינאים, גברים ונשים, סטרייטים והומואים, שמאלנים ולא שמאלנים וכל מי שהמקום הזה והקולנוע שנוצר בו יקרים ללבו.

מסלול מופרך

בסצינה הפותחת את "הבועה", עוד לפני שמופיעות כותרות הסרט, שני הגיבורים המרכזיים - נועם (אוהד קנולר), חייל ישראלי במילואים, ואשרף (יוסף סוויד), צעיר פלשתינאי - נפגשים במחסום; ולא רק שהם נפגשים במחסום, הם נפגשים בו בשעה שמגיעה אליו פלשתינאית בהריון מתקדם; ולא רק שהיא בהריון מתקדם, אלא שהיא יולדת במחסום. ונועם מנסה לעזור לה בלידה. והתינוק מת. וכל זה אינו מונע מנועם ואשרף להחליף מבטים בזמן האירוע, ואינו מונע מאשרף להופיע כמה ימים לאחר מכן בפתח דירתו של נועם, ברחוב שינקין בתל אביב, כדי להחזיר לו את תעודת הזהות שהוא איבד במחסום.

למרות נוכחותו רבת החן של סוויד, שאין ספק שהוא הטוב בין שחקני "הבועה", לא זכור לי עוד סרט ישראלי שהציג דמות של פלשתינאי בכזאת התנשאות. מי הוא אשרף מלבד מושאה של הפנטסיה הרומנטית הנועזת לכאורה שבמרכז הסרט? לבד מכמה עובדות ביוגרפיות, הצופים אינם יודעים דבר עליו, על חלומותיו, על שאיפותיו ועל דעותיו הפוליטיות. הוא גבר פלשתינאי צעיר עם חיוך נחמד; או אם תרצו, הוא הומו פלשתינאי עם חיוך נחמד. וזהו. הוא ואקום בתוך "הבועה".

נועם אינו פחות ואקום ממנו. גם עליו הצופים אינם יודעים כמעט כלום, פרט לכך שהוא עובד בחנות תקליטים ועדיין סובל ממותה של אמו ממחלת הסרטן. אז מה כבר יכול לקרות כאשר ואקום מתאהב בוואקום? איזו אמירה כבר יכולה לבקוע ממפגש הוואקומים הזה?

"הבועה" רוצה לומר כי לאהבתם של נועם ואשרף אין סיכוי בגלל "המצב". וזה כנראה אמור לומר משהו על הסיכויים לדו-קיום באזורנו. אבל מכיוון שלפוקס ולאוחובסקי אין כנראה מושג בעצם איך להוכיח את האמירה העגומה הזאת, הם מנתבים את עלילת הסרט בחלקו השני למסלול מופרך ומאולץ.

איני רוצה לחשוף את ההתפתחות העלילתית של הסרט, אך אפשר לומר כי שרשרת האירועים שמובילים לסופו אינה אומרת שום דבר משמעותי באמת על סיכוייו הפוליטיים של האזור הזה. זאת ועוד: בעצם האי-יכולת שלהם להגיע לאמירה משמעותית, פוקס ואוחובסקי הופכים את המציאות המקומית, את הטרגדיה המקומית, לקלישאה שהיא סממן של חשיבה יצירתית שאננה, שבעת רצון, נצלנית ואף ריאקציונרית.

אירוניה מטושטשת

גם הדמויות הנוספות בסרט הן ואקומים. אך העובדה הזאת אינה אומרת שההוויה הישראלית שבתוכה הם מתקיימים היא ריקה או בועתית. היא מצביעה רק על היותם של יוצרי הסרט שבויים בפנטסיה מקומית, שמרוחקת מכל הוויה שאפשר להזדהות עמה.

את הדירה ברחוב שינקין חולק נועם עם שני שותפים - לולו (דניאלה וירצר) ויהלי (אלון פרידמן). יהלי גם הוא הומו, מוחצן יותר מנועם, שבשיאו האינטלקטואלי מפליג בשבחיה של העגבניה הישראלית. עם לולו פוקס ואוחובסקי כלל אינם יודעים מה לעשות. בתחילת הסרט הם מספקים לה רומן נלעג עם גברבר ישראלי נלעג לא פחות, שעובד כעיתונאי במגזין "טיים אאוט", ומאוחר יותר, באחד מפיתולי העלילה, היא מתחזה לכתבת טלוויזיה צרפתייה. אבל האמת היא שזאת דמות מיותרת לחלוטין בסרט. היא שמאלנית, כמו שאר גיבוריו הישראלים של הסרט, אך מהי שמאלנות על פי "הבועה"? פעילות אופנתית של צעירים תל-אביבים.

דקות רבות מקדיש הסרט לתיאור ההכנות ל"רייב נגד הכיבוש", שלולו וחבריה שותפים בארגונו, אך כאשר האירוע מוצג לצופים, לא נאמרת בו אף לא מלה פוליטית אחת. הכנת הכרזה לרייב (שדומה לכרזה של הסרט עצמו) נדמית חשובה יותר מהאירוע עצמו, שלפחות על פי "הבועה" מסתכם בריקודים על החוף לאור השקיעה ובמיני פעילויות אינטימיות. האם פוקס ואוחובסקי מתכוונים להיות אירונים בחלק זה של הסרט? אם כן, זה ממש לא ברור, ובכל מקרה, אין להם האומץ ללכת רחוק עם האירוניה הזאת, והאמירה נותרת מטושטשת לחלוטין.

אולי ההיבט המפתיע ביותר של "הבועה" הוא עד כמה הסרט הזה, שמנסה כל כך להיות עכשווי ואופנתי ותוסס ונועז, הוא בעצם מיושן. הוא מתקיים לו בבועה ילדותית משלו ומייצג רגרסיה - הן בהקשר של עבודתו של פוקס עד כה, שגם כאשר התנגדתי לה יכולתי לפחות להעריך את מיומנותה, וגם בהקשר של הקולנוע הישראלי בכללותו. "הבועה" הוא סרט עצוב מאוד, אפילו מדכא. אך זהו כמעט הרגש היחידי אותו אפשר להפיק מהסרט הזה, שמכשלתו העיקרית בסופו של דבר היא העדר הרגש שבו. יכולתי להבליג על רבות מחולשות הסרט לו היתה בו אפילו סצינה אחת שבה הוא היה פורץ ממגבלותיו ומביע רגש ישיר ומיידי. אך מאחר ש"הבועה" פועל בטריטוריה קולנועית מוגבלת ומנותקת, זה פשוט לא יכול לקרות.

"הבועה". במאי: איתן פוקס; תסריט: גל אוחובסקי, איתן פוקס; צילום: ירון שרף; מוסיקה: עברי לידר; שחקנים: אוהד קנולר, יוסף סוויד, דניאלה וירצר, אלון פרידמן, ציון ברוך, זוהר ליבה, ליאור אשכנזי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ