120 הפנים של איזבל

* למה לשחקניות קל יותר (בגלל הכניעות), מי הבמאי המועדף עליה (קלוד שברול) והאם יש לה תחליף (כן. בעצם לא). פגישה עם איזבל אופר, סמל צרפתי, שתערוכה מדיוקנאותיה מוצגת בירושלים ורטרוספקטיווה מסרטיה תוקרן בקרוב

גואל פינטו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גואל פינטו

פאריס

ברחוב קאסט שברובע השישי בפאריס נחבא לו מלון בוטיק קטן, כה יוקרתי ומוצנע שרק אחרי כמה סיבובים סביב הבניין מתגלה הכניסה אליו. פאריס אפורה בעקבות מזג אוויר גשום שעטף אותה במפתיע. בחדר ארוחת הבוקר של המלון יושבת איזבל אופר, עטופה במעיל גשם לבן, נטולת איפור, משקפיים חומים מעטרים את פניה המנומשות. היא מזמינה תה בחלב ושותה אותו בדרך מוזרה: אחרי שהיא מוזגת את התה אל הכוס היא שופכת מעט חלב לכפית, שותה ממנה ומיד אחר כך מן התה המהביל.

מהיום ובמשך כל ימי פסטיבל הקולנוע בירושלים, שנפתח הערב, תוצג בבית שמואל בעיר תערוכת תצלומי דיוקן של השחקנית הצרפתייה, תחת הכותרת "איזבל אופר: האשה בדיוקן"; ובמשך אוגוסט תוצג בסינמטקים של ירושלים, תל אביב, חיפה, שדרות וראש פינה רטרוספקטיווה שתכלול עשרה סרטים בכיכובה: מ"רוקמת התחרה", בבימוי קלוד גרוטה, דרך "המורה לפסנתר" שביים מיכאל הנקה ועד "מאדאם בובארי" בבימויו של קלוד שברול.

תערוכת התצלומים והרטרוספקטיווה, שמובאות לארץ בסיוע שגרירות צרפת בישראל, הן חלק מזערי מתערוכת ענק שאירגנו משרד החוץ הצרפתי ומכון התרבות הצרפתי לכבודה של האיקונה הקולנועית. בתערוכת התצלומים הגדולה יש 120 דיוקנאות שלה שצילמו ב-30 השנים האחרונות 75 צלמים, בהם אנרי קרטייה-ברסון, ריצ'רד אוודון והלמוט ניוטון. הרטרוספקטיווה הוקרנה לראשונה בתחילת השנה בפאריס, בחודש מארס הוצגה בברלין, במאי היתה במדריד, החודש בטוקיו ובהמשך תוקרן ברומא, בלונדון ועוד.

בצל הבמאי

אופר שלווה במשך הראיון. היא באה לעבוד, לא למצוא חן, מבססת כך את התדמית הקרירה שהיתה לסמל של אישיותה הקולנועית. גם הרטרוספקטיווה ותערוכת הדיוקנאות שנודדת ברחבי העולם אינן מרגשות אותה. "זה לא שינה לי כשהודיעו לי על הרטרוספקטיווה", היא אומרת, "זה גם לא הפחיד אותי. אני יודעת שאני אמורה להרגיש מכובדת. אני לא יודעת אם זו מעלה או חיסרון - אני חושבת שבסופו של דבר מעלה - אבל זה לא פועל כך. אני לא מרגישה שהגעתי למנוחה ולנחלה, אני אפילו לא יודעת מה זו הנחלה. בין הפנטסיות שלנו לבין המציאות, גם אם זה מה שחלמנו עליו, תמיד יש פער גדול. אני מרגישה מכובדת כשאני עושה סרטים טובים. שימח אותי שזו לא רק רטרוספקטיווה של סרטים אלא גם הוסיפו את תערוכת התצלומים, כי זה הוסיף ממד, אקטואליה ועוד צבע".

אופר מעוררת אמון כשהיא מדגישה בחיוך נבוך כי חוסר ההתלהבות שלה אינו "צניעות מזויפת", כהגדרתה, אלא אמונה כנה שלה ש"השחקן צריך להיות בצל הבמאי" ושההצלחות שלה הן בזכות "הבמאים הגדולים שעבדתי אתם". גם כשהיא מספרת - פתאום בחוסר ענווה - כי שברול אומר לה שוב ושוב שראוי להציג כל סרט בכיכובה כ"סרטה של איזבל אופר", היא בכל זאת לא מסכימה וחוזרת על המנטרה: "הכל בזכות

הבמאים הטובים שעבדתי אתם". היא אף מוסיפה: "לכולנו יש תחליף, גם לי". אבל כשהיא נשאלת, לקראת סוף הפגישה, אם היא באמת מאמינה בזה, היא צוחקת צחוק גדול - ראשון בראיון, אולי מפני שנגמר סוף סוף - ואומרת במבט ממזרי: "לא".

הסזאר הנעדר

במארס השנה חגגה הופר את יום הולדתה ה-51. כבר כשהיתה בת 23 זכתה בפסטיבל קאן בפרס השחקנית הטובה ביותר, על משחקה ב"Violette Noziere" בבימוי שברול, שבו גילמה נערה בת 14 שאינה מתקשרת עם הוריה ומוצאת אהבה אצל גברים זרים. ב-2001 קטפה שוב את פרס השחקנית הטובה ביותר על משחקה ב"המורה לפסנתר" בבימויו של הנקה. "כשאני חושבת במבט לאחור על כך שזכיתי בפסטיבל קאן בגיל כל כך צעיר, אני המומה", היא אומרת, "הייתי בין הצעירות שזכו אי פעם בפסטיבל קולנוע כה חשוב. מאז כמובן דברים השתנו והיום נותנים פרסים לתינוקות ולשחקניות בנות שלוש. עכשיו אפילו מעניקים פרסים לקבוצות של שחקנים", היא אומרת בציניות, מרמזת לפרס המשחק שניתן השנה לצוות של "לחזור", סרטו של פדרו אלמודובר, ואולי גם לזכיית הצוות של "8 נשים", שבו שיחקה, בפרס המשחק בפסטיבל ברלין 2002.

לעומת פסטיבלי קאן, ברלין וונציה שבהם זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר, הרי בפרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע, הסזאר, זכתה רק פעם אחת, על משחקה ב"הטקס" של שברול - אף שהיתה מועמדת 13 פעמים, יותר מכל שחקנית אחרת. "אני צריכה להפסיק ללכת לטקסי הפרסים", היא אומרת בחיוך, "אני לא מבינה למה אני טורחת - הרי אני לא זוכה אף פעם. אני לא יודעת למה אני לא זוכה בסזאר, אולי מפני שאנשים בטוחים שכבר זכיתי בעבר או כי הם חושבים שקיבלתי מספיק פרסים בחיים".

היא שיחקה אצל הבמאים הטובים בעולם, בהם פרנסואה אוזון, ראול רואיז, האחים טביאני וז'אן לוק גודאר. בימים אלה מוצגת במרכז פומפידו בפאריס התערוכה "אוטופיה" ובה עבודות מיצב של גודאר. התערוכה מחולקת לשלושה חדרים שלכל אחד מהם כותרת: "שלשום", "אתמול" ו"היום". אופר מסרבת להביע את דעתה על התערוכה. "אני לא פה בשביל זה", היא אומרת. התייחסותה לגודאר מורכבת: "מאוד נהניתי לעבוד אתו אז", היא אומרת, "אני לא יודעת איך זה היה היום. אז הייתי מוקסמת ממנו. היום אני השתניתי ונדמה לי שהוא נשאר כפי שהיה".

נושא רותח

במרב התהילה, הכבוד והפרסים זכתה הופר על סרטים שביים שברול. היא כיכבה בשבעה מסרטיו: בהם "עסקי נשים", שבו גילמה אשה ענייה העוסקת בהפלות לא חוקיות בצרפת הכבושה על ידי הנאצים, ו"מאדאם בובארי" על פי הרומן של גוסטב פלובר. "אפשר בהחלט לומר ששברול הוא הבמאי המועדף עלי", היא אומרת, "אני אוהבת הכל בעבודה שלו ואני אוהבת את מערכת היחסים שלו אתי. בכל סרט הוא זורק אותי לבריכה שונה ונותן לי לשחות כמו שאני רוצה. בכל פעם הוא נותן לי להמציא מחדש דמות, כמובן בגבולות המסגרת שהוא קובע ושולט בה לחלוטין".

מוטיב השליטה חוזר במשך כל השיחה עם אופר. היא אינה חוששת להמעיט מתרומתה לסרטים ומקפידה לתת את מלוא הקרדיט לבמאי. לטענתה, אלה כללי המשחק וזו הסיבה שלשחקניות קל יותר מלשחקנים: "אני לא בטוחה שגברים יכולים לסבול את הכניעות הנדרשת משחקן", מסבירה אופר. "במאי איננו בהכרח השולט, אבל דברים מתנהלים על פי החלטתו. לא רק כלפי השחקן, אלא כלפי כל אנשי הצוות וצריך לקבל את זה. אם שחקן לא מסכים לזה כדאי שימצא מקצוע אחר".

בימים אלה מוקרן בפאריס סרטם החדש של שברול ואופר, "שיכרון הכוח". הסרט היה אמור להיכלל ברטרוספקטיווה, אך לבסוף הוצא ממנה ויוקרן לראשונה בישראל בפסטיבל חיפה בסוכות. הוא מבוסס על סיפור שחיתות שהתרחש בצרפת בשנות ה-90. אופר מגלמת בו דמות של שופטת-חוקרת המשתמשת בכוחה הרב כדי להשיג את מבוקשה, ונכשלת. "הסרט הוא דוגמה מצוינת לגדולה של שברול", היא אומרת. "הכל ידעו שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, אבל שברול הפך אותו לסיפור שלו. הסרט הוא מבט סובייקטיווי של קלוד שברול על שיכרון הכוח ועל אדם שרוצה לשלוט בכל. שברול הוא לא פובליציסט שמציג הבחנות על אירוע אמיתי. הוא איש של מוסר ושל הומור. משעשע אותו לקחת נושא רותח ולבחון דרכו את מוסר העולם, במובן האצילי ביותר של המלה".

זונה או בורגנית

התפקידים שאופר קיבלה עליה במשך השנים מתאפיינים במנעד רחב במיוחד. היא נעה בין תפקיד של זונה אצל גודאר ב"Sauve qui peut" לאשה בורגנית ב"שיקוי לילה" של שברול. מופת לכישרונה ויכולתה הציגה כששילבה בין השניים ב"המורה לפסנתר" של הנקה - וגילמה בורגנית קרירה המושכת צעיר ליחסים סאדו-מאזוכיסטיים. "יש סרטים שמשנים דברים בשבילך וגורמים לאנשים להסתכל עלייך בצורה שונה, ו'המורה לפסנתר' הוא כזה", היא אומרת. "זה תפקיד ענק מפני שהוא היה כה קשה ואלים אבל מתחת לפני השטח היו רגעים נוגעים ומרגשים מאוד, וזה נדיר בקולנוע. זה סרט שנע בין האלימות הכי גדולה לרגשות המזוככים ביותר".

אופר מסבירה כי היכולת לגלם תפקידים שונים כל כך זה מזה, לעתים באותו סרט עצמו, נובעת מאישיותה, אבל גם ממשמעת. "אני משתמשת בסרטים במה שקיים בתוכי", היא אומרת, "אני פועלת בצילומים בדרך אינסטינקטיווית. אבל אם לא היתה לי שיטת משחק לא הייתי יודעת להציג את האינסטינקטים האלה על המסך. אני מאמינה במשחק של רמיזות ולא משנה אם זו אשה-זונה או אשה-בורגנית. אני מנסה תמיד לתת לצופה נגיעות מרומזות ולא למלא אותו בדמות קריקטוריסטית שלא מאמינים לה".

אולי בשל הדרך המרומזת שבה היא מציירת את דמויותיה נשארה אופר בתחומי צרפת. הסרט האמריקאי שבו שיחקה היה "אני אוהב האקביז" של דייוויד ראסל, לפני שנתיים. "I don't love David Russell, and I don't heart Huckabees", אומרת אופר בחיוך, מתייחסת לשמו המקורי של הסרט באנגלית. "זה לא היה סרט טוב. הכוונות המקוריות היו טובות אבל הסרט הוא החמצה. לא עשיתי הרבה סרטים באמריקה מפני שיש בעיה תרבותית אמיתית בין הוליווד לצרפת, ולא רק בגלל השפה. אולי אם הייתי מהגרת לשם הדברים היו אחרים".

אבל אופר - שמקפידה להביע את דעתה על כל שאלה שהיא נשאלת לפני שהיא משיבה - מוסיפה: "זו שאלה מגוחכת ונאיווית הנובעת ממחשבה שהקולנוע נמצא בארצות הברית, בשעה שאנחנו רואים שהקולנוע המעניין מתקיים דווקא מחוץ לגבולותיה. אני עשיתי באירופה סרטים הרבה יותר מעניינים ממה שכל השחקניות האמריקאיות יעשו כל חייהן. אפילו מישל פייפר, שחקנית טובה בעיני, לא עושה קולנוע מעניין. יש לנו קולנוע טוב בצרפת ואין סיבה שנחלום על משהו אחר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ