תנאים של שיבה

"לא פניתי עורף להוליווד, כי אז הייתי נתקלת בקיר. הלכתי לקראת משהו", אומרת דברה וינגר, השופטת עתה בתחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע בירושלים. דווקא עכשיו מתחשק לה לחזור לשחק - והיא פתוחה גם להצעות מבמאים ישראלים

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

בשיחה עם דברה וינגר יש בעיה. מצד אחד מתחשק לשאול אותה על יחסיה עם שחקנים שהופיעה לצדם - ג'ון טרבולטה, ריצ'רד גיר, שירלי מקליין, ג'ק ניקולסון, רוברט רדפורד; לברר אם אמנם הדיווחים שהופיעו אז בתקשורת על התנהגותה הפרועה לעתים באתרי הצילומים של סרטיה הנודעים ביותר - "קאובוי עירוני", "קצין וג'נטלמן", "תנאים של חיבה", "שמים מגינים מעל" - היו נכונים. במלים אחרות, לשמוע סיפורים פיקנטיים מהוליווד של שנות ה-80, שבהן וינגר היתה אחת הכוכבות הגדולות ביותר של הקולנוע האמריקאי.

מצד שני, וינגר - השוהה בישראל כאורחת פסטיבל הקולנוע המתקיים בימים אלה בירושלים, ומשמשת שופטת בתחרות וולג'ין לקולנוע הישראלי העלילתי - רחוקה כל כך מהעולם הזה, שנטשה לפני כעשור, ונראית כל כך שלמה עם ההחלטה שקיבלה אז לעזוב, ששאלות כאלה נדמות כמעט כהטרדה. היא מתייחסת בשיחה ללהיטים שהופיעה בהם - אבל באיפוק, כבדרך אגב, כאילו מישהי אחרת שיחקה שם. לא, היא אומרת, היא אינה צופה בהם כשהם משודרים בערוצים השונים; שידורם של סרטים בטלוויזיה הופך אותם למין טאפט.

ובכל זאת, כשאני אומר שלדעתי היא אחת השחקניות האמריקאיות הטובות ביותר של דורה, שיש לה עדיין מעריצים רבים שמתגעגעים אליה, ושאני דווקא צופה בסרטיה כשהם משודרים בטלוויזיה - בעיקר כדי לראות אותה - עיניה נוצצות, ומשהו ילדותי, צעיר ופתוח מאוד נשקף מהן. היא נהנית לשמוע את זה, ובמשך השיחה מדגישה שלא ויתרה על המקצוע. להיפך אפילו: דווקא עכשיו יש לה חשק לחזור לשחק.

היא חושבת בעיקר על אירופה, מכיוון שלא נראה לה שתמצא את מקומה בקולנוע האמריקאי. הקולנוע שעושים שם היום מיינסטרימי מדי לטעמה; שוב ושוב עושים אותם סרטים. ואין זה מקרה גם, היא מוסיפה, שבשנים שהיתה כוכבת עבדה היטב דווקא עם במאים לא אמריקאים: קוסטה גאווראס ("נבגד"), ברנרדו ברטולוצ'י ("שמים מגינים מעל"), ריצ'רד אתנבורו ("ארץ הצללים").

היא היתה מוכנה להופיע בסרטים מהסוג שמכונה "עצמאי", המופקים באמריקה כיום, אך טוענת שהבמאים הצעירים שמביימים אותם כבר אינם מכירים אותה ואינם זוכרים את הסרטים שעשתה ולכל היותר יציעו לה לגלם את אמו של מישהו. היא פתוחה גם להצעות מבמאים ישראלים. היא ראתה בארצות הברית את "האושפיזין" של גידי דר ואהבה אותו מאוד. נראה שכדאי לקולנוענים המקומיים להתייחס להצעה הזאת ברצינות.

הייתי פרחחית קטנה

בשנת 2002 יצרה השחקנית רוזאנה ארקט סרט תיעודי ושמו "מחפשת את דברה וינגר". בסרט עסקה ארקט בקשיים ששחקניות בהוליווד ניצבות בפניהם היום וניסתה לפענח את תעלומת היעלמה של וינגר, להבין מדוע השחקנית - שמרואיינת בסרט לקראת סופו - נטשה את הכוכבות ב-1995, לאחר שהופיעה בקומדיה הרומנטית "תשכחי את פאריס" שביים בילי קריסטל.

בכל פעם שמזכירים אותך היום מתארים אותך כשחקנית שפנתה עורף להוליווד. את מסכימה להגדרה הזאת?

"לא. לא פניתי עורף להוליווד, כי אז הייתי נתקלת בקיר. הלכתי לקראת משהו. ידעתי בדיוק לאן אני הולכת. זאת היתה החלטה מודעת, שהיתה תוצאה של תהליך. היו לה כמה סיבות, שכולן הובילו אותי למסקנה שאם אמשיך בדרך שבה אני הולכת, לא אוכל לחיות עם עצמי. וגם ככה לא קל לי".

כשאת חושבת היום על 15 השנים שמפרידות בין "קאובוי עירוני" של ג'יימס ברידג'ס, שהפך אותך לכוכבת ב-1980, ל"תשכחי את פאריס", איך התקופה הזאת זכורה לך?

"כמסע מטורף. עברתי בבת אחת מאלמוניות גמורה לשערים של כל המגזינים. היום זה די שכיח, אבל אז זה כמעט לא קרה. בכלל, אני חושבת שאחת הסיבות להצלחה שלי היתה שבתקופתי הייתי אחת השחקניות הצעירות היחידות בהוליווד, כך שכל תפקיד שדרש שחקנית צעירה הוצע לי. מעולם לא חשבתי שאופיע בסרטים, ודאי שלא חשבתי שאיחשב לכוכבת; כשאבי שמע שאני מתכוונת להיות שחקנית הוא אמר לי שלעולם לא אהיה כוכבת, כי אני לא מספיק יפה. והאמנתי לו. כך שכאשר זה קרה במהירות גדולה כל כך, לא היו לי הכלים להתמודד עם זה".

באחד מספריה האוטוביוגרפיים האחרונים תיארה שירלי מקליין את התנהגותה ה"לא ממושמעת" של וינגר בזמן הצילומים של "תנאים של חיבה"; בין השאר היא מספרת על תעלולים שעוללה וינגר על חשבון שאר השחקנים ועל שאר מנהגים משונים, שאמנם משעשעים מאוד כשקוראים עליהם אבל מעוררים תחושה שהשחקנית הצעירה לא היתה ממש יציבה בנפשה. מה האמת בסיפורים האלה?

"לא קראתי את מה ששירלי כתבה", אומרת וינגר. "אפילו לא ידעתי שהיא כתבה את זה. זה לא מסוג הספרים שאני קוראת. אני אוהבת את שירלי", היא מוסיפה בנימה קלה של לגלוג. "היא טיפוס, היא מה שמכונה 'נשמה חופשית'. לא תמיד ברור שהיא נמצאת אתנו על אותה פלנטה. היו פעמים בזמן צילומי 'תנאים של חיבה' שהיא חשבה שאני באמת הבת שלה, או גלגול שלה, אני לא יודעת.

"רבים מהדיווחים שהגיעו לעיתונות ביחס להתנהגות שלי באתרי הצילומים היו מוגזמים; אבל נכון שהייתי פרחחית קטנה וחצופה. הייתי גסת רוח. לעתים קרובות הגבתי בעוצמה רבה מדי. אבל כבר התנצלתי מספיק על התנהגותי באותם ימים. אני מסוג האנשים שאוהבים מריבה טובה. זה הדבר החמור ביותר שקורה באמריקה היום: שאנשים מפחדים לריב, מפחדים להביע עמדה לא פופולרית. זו אולי אמירה חריפה מאוד, אבל מה שקורה היום בארצות הברית מניח את הבסיס לפאשיזם; זו ההתחלה של הסוף. מה שאנשים באמת צריכים לפחד ממנו הוא הפחד שלהם עצמו".

בקיבוץ, אבל לא בצה"ל

דיווחים מוגזמים על אודותיה נוגעים גם לביוגרפיה שלה. למשל, באחד האתרים המוקדשים לה באינטרנט נכתב שהיא שהתה בנעוריה בקיבוץ בישראל ואף שירתה כמה חודשים בצה"ל. וינגר צוחקת; אמנם בהיותה בת 17 שהתה במשך ארבעה חודשים בקיבוץ בית זרע, אך מעולם לא התגייסה לצה"ל. היא השתתפה בפעילות של הגדנ"ע, וכנראה פעם סיפרה את זה למישהו שסיפר את זה למישהו וזה התגלגל לאגדה אורבנית.

היא נולדה בקליוולנד הייטס שבמדינת אוהיו ב-1955. אביה, בן למשפחת קצבים, ניהל מפעל לאריזת בשר. שני הוריה נולדו בארצות הברית, אך היו להם קרובים רבים שעוד חיו במולדתם, הונגריה. בבית שמרו על אורח חיים יהודי, אך לה היה קשה עם זה, כי כבר מגיל צעיר תמיד הטילה ספק בכל דבר. בקולג' התמחתה בסוציולוגיה, אבל זה לא היה בשבילה, היא אומרת, כי לקחה ללב יותר מדי את סבלו של הזולת. בעידודה של דודה שלה, שהיתה אחת ההשפעות המכריעות על חייה, ואחרי שעברה תאונת דרכים קשה, הגיעה למסקנה שמה שהיא רוצה לעשות באמת הוא לספר סיפורים. "אני כותבת מגיל צעיר", היא אומרת. "אני כותבת כל הזמן והיחסים הטובים ביותר שהיו לי בהוליווד היו עם תסריטאים. אותם אני מצליחה להבין".

מה בנוגע לבימוי?

"אין לי כישורי הארגון הנדרשים לכך. אבל אני כן רוצה להיות מעורבת בסרטים שאני מופיעה בהם. ב-2001 הופעתי בסרט 'Big Bad Love', שביים בעלי, הבמאי והשחקן ארליס הווארד, שנמצא אתי פה בישראל, וגם הפקתי את הסרט. הקרנת הבכורה שלו התקיימה ב-10 בספטמבר 2001. לא תזמון מוצלח", היא צוחקת.

אם מעולם לא חשבת שתשחקי בסרטים, איך זה קרה?

"עברתי לקליפורניה, ובכל אודישן שהלכתי אליו, קיבלתי את התפקיד. כך זה התגלגל".

בנהר הקר עם רוברט רדפורד

עד לפריצתה ב"קאובוי עירוני" הופיעה וינגר בתפקידים קטנים בכמה סרטים. בהם, אגב, הלהיט מ-1978 "Thank God It's Friday", שבו הופיע גם ג'ף גולדבלום, המתארח אף הוא בפסטיבל בירושלים. וינגר לא ראתה אותו מאז ושמחה לפגוש אותו שוב דווקא בנסיבות האלה. מלבד זאת גילמה במשך שתי עונות את דרוסילה, נערת הפלא, בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "וונדר וומן", תפקיד שאולי לא העניק לה סיפוק מקצועי רב, אבל היום יוצר לה עדת מעריצים אצל חבריו של בנה הצעיר (שגם הוא בא אתה לביקור בישראל. יש לה בן נוסף מנישואיה הראשונים לשחקן טימותי האטון ובן חורג מנישואיה השניים להווארד).

היית מועמדת לאוסקר שלוש פעמים, על "קצין וג'נטלמן" של טיילור האקפורד, "תנאים של חיבה" של ג'יימס ל' ברוקס ו"ארץ הצללים". כשאת חושבת על העבודה שעשית בהוליווד, את חשה גאווה?

"גאווה זו מלה חזקה מדי. עשיתי כמיטב יכולתי. ואף על פי שלא הייתי מאושרת ממרבית הסרטים שהופעתי בהם, אני מוכרחה להודות שבסוגם הם היו מוצלחים. עובדה, מאז 'קצין וג'נטלמן' ו'תנאים של חיבה' ניסו לעשות הרבה סרטים בסגנון שלהם, ואף אחד לא הצליח. בזמן צילומי 'קצין וג'נטלמן' הייתי אומללה, כי מצאתי את עצמי תקועה בסרט מהסוג שאני בעצמי לא הייתי הולכת לראות. אבל הסרט עבד.

"תחושת המשבר אצלי הגיעה לשיא כשהופעתי ב-1986 בסרט 'משפט הנשרים', שביים אייוון רייטמן. זו היתה חוויה איומה. איזה בזבוז נורא של כסף. מצאתי את עצמי מופיעה בסרט שחשבתי שיהיה מין גרסה עכשווית של 'בצלע אדם נבראה' (הקומדיה הקלאסית של ג'ורג' קיוקר, בכיכובם של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן - א"ק) והוא התגלגל למין גרסה נוספת של 'מכסחי השדים'. אבל הסתדרתי טוב עם רוברט רדפורד, שלצדו הופעתי בסרט. יש לי הערכה אליו ולמה שהוא עשה בכסף ובהצלחה שלו. אני אוהבת גם את העובדה שיש בו משהו מעונה, כי גם אני כזאת.

"פעם אחת בזמן צילומי 'משפט הנשרים', שהתקיימו בניו יורק בנובמבר, מצאתי את עצמי רועדת מקור, באמצע הלילה, שקועה במימי האיסט ריוור, מחכה לתחילת הצילום הבא. העפתי מבט אל בוב, שהיה באותו מצב, וראיתי שהוא שליו לחלוטין. שאלתי אותו על מה הוא חושב והוא ענה: על הכסף שאני מרוויח כאן בכל שנייה שעוברת. אז עשיתי את החשבון גם לגבי, והגעתי למסקנה שמבחינתי זה ממש לא שווה את זה!"

אוהבת גברים, מתרשמת מנשים

רק כדי להסיר ספקות, גם עם ג'ון טרבולטה, שכיכב לצדה ב"קאובוי עירוני", היא הסתדרה, ועם ג'ק ניקולסון, שהופיע ב"תנאים של חיבה", היא עדיין לפעמים בקשר. היא ומשפחתה גרים זה שנים רבות בניו יורק, כך שהיא רחוקה מהאנשים שעמם עבדה בעבר. מאז פרישתה מהוליווד - וזו כנראה הדרך היחידה לתאר את מה שווינגר עשתה - היא פעילה בארגון שמטרתו מניעת מחלות עיניים במדינות מתפתחות ("בחרתי במטרה הזאת גם מפני שאני כמעט התעוורתי בעקבות תאונת הדרכים שעברתי", היא מסבירה, "גם משום שבטיפול במחלות האלה רואים תוצאות כמעט מיידיות, וגם משום שזה נושא א-פוליטי, לעומת המאבק באיידס, למשל"). מלבד זאת היא לימדה קורס בספרות באוניברסיטת הרווארד והופיעה בכמה סרטים בתפקידים קטנים ובכמה סרטי טלוויזיה.

במסעותיה הרבים בעולם פגשה נשים רבות, שאת סיפוריהן היתה רוצה להעביר אל הבד. היא אוהבת גברים, היא אומרת בחיוך, אבל נשים הן אלה שמרשימות אותה, הן החזקות יותר.

בהקשר הזה, של נשים חזקות ומרשימות, אני שואל את וינגר איך הגיבה כשבטי דייוויס, באחד מראיונותיה האחרונים בשנות ה-80, נשאלה מי מבין השחקניות הצעירות היא מעריכה, וענתה מיד: דברה וינגר. גם במקרה הזה מנסה וינגר להמעיט מהמחמאה: "אבא שלי היה גאה מאוד", היא אומרת, "אבל בטי דייוויס כבר היתה אז קשישה מאוד ואולי היא לא ידעה בדיוק מה היא אומרת". אבל אחר כך היא מסכימה שאולי דייוויס ראתה בה מעין נשמה תאומה, גם בגלל סגנון המשחק הנחוש שלה וגם בגלל אופיה המרדני. "היה לה אומץ. היא היתה מוכנה לגלם דמויות קשות, לא נעימות. היא היתה כוכבת וגם שחקנית אופי", אומרת וינגר על דייוויס, ויש הרגשה שזה מה שגם היא רצתה להיות, ולא הצליחה.

האם את חושבת שהיה לך קל יותר אילו עבדת בהוליווד בשנות ה-30 וה-40, כאשר שלטה בה שיטת האולפנים?

"לא, לא הייתי שורדת", עונה וינגר ומוסיפה, "אבל אני כן שרדתי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ