שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

"מלח הארץ" הוא יצירה פגומה מכל בחינה כמעט. ובכל זאת, קשה שלא להעריך את הנחישות, כמעט אובססיוויות, שבה התסריטאי בני ברבש והבמאי אורי ברבש ממשיכים לעסוק בכל יצירותיהם, גם לקולנוע וגם לטלוויזיה, באותו נושא: הקושי להיות גבר ישראלי. האחים ברבש בוודאי ידעו שהביקורת תקבל את סרטם החדש בקריאה "מה, שוב?!" אבל להם לא אכפת. זה מה שמעניין אותם, זה מה שמייסר אותם, ועל זה הם רוצים לעשות סרטים. הייתי אומר להם יישר כוח אלמלא האופן המוגבל שבו הם מטפלים בנושא.

מובן שהגבריות הישראלית, על כל המיתוסים הכרוכים בה, היא נושא ראוי לטיפול. הבעיה היא שאורי ובני ברבש כושלים בשני עניינים מרכזיים: ראשית, אין להם עלילה מוצלחת, שמטפלת בנושא בצורה יעילה, מתוחכמת ומורכבת; שנית, וזה קריטי יותר, הם עצמם שבויים במין שטח הפקר בין סגידה לגבריות הישראלית לבין הרצון לבקר אותה, כך שהאמירה שלהם בסופו של דבר מבולבלת ואף סתמית.

מבחינת התמות הגודשות אותו, "מלח הארץ" כמו מבקש להיות סיכום של כל יצירתם. זהו ניסיון ליצור מלודרמת מתח ישראלית, שקיבלה את השראתה הן מהסרט האפל האמריקאי והן מסרט הפשע הצרפתי; במלים אחרות, היא נעה לה אי שם בין הקולנוע של דון סיגל לזה של ז'אן פייר מלוויל.

גיבוריה הם ארבעה חברים ישראלים - וחברות נוסח האחים ברבש פירושה שהם היו בצבא יחד. מבין הארבעה, נדב (אקי אבני), כתב טלוויזיה לענייני פלילים שמכור להימורים, הוא הדמות המובילה את הסרט. הוא מסתבך עם גנגסטר מקומי, ששולח את בריוניו להכות את חברתו (ליאת גליק), המשמשת דוברת משטרת מחוז תל אביב. בגלל התקיפה, החברה עוברת הפלה ועוזבת את נדב. ומי בא לעזרתו? החברים שמספקים את הכסף הנחוץ להשבת חובו. אבל זה לא מספיק לו, והוא מתכנן שוד במשרדו של הגנגסטר כנקמה.

השוד אמור להתבצע כאשר נדב ושלושת חבריו משרתים במילואים, ובהשתתפותם. השלושה, מוני (אלון נוימן), כרמי (נתי רביץ) וחגי (צחי גראד), מסכימים מיד. זה הרגע שבו סרטם של אורי ובני ברבש מתחיל לקרוס, ואינו מתאושש עוד. הסצינה שבה נדב משכנע את חבריו להסכים לתוכניתו היא כה קלושה מבחינה דרמטית, שכל מה שמתרחש אחר כך מאולץ ומופרך.

הרעיון לבצע שוד בחסות שירות המילואים היה יכול לשמש בסיס לקומדיית מתח ישראלית שחורה. אולם קומדיה היא הדבר הרחוק ביותר מכוונותיהם של האחים ברבש. בכלל, הומור אינו הצד החזק שלהם, כפי שמוכיחות הסצינות התמוהות והמיותרות ביותר בסרט, שבהן ליאור אשכנזי, בדמות קצין משטרה המחזר אחרי חברתו לשעבר של נדב, מביא לה ארוחות גורמה למשרד, ומלווה את האירוע הרומנטי בקטעים מאופרות.

עלילת הסרט מקרטעת אל השוד, שבו אחד החברים נפצע אנושות ושוטר נהרג. אפשר היה למחול על החורים הגדולים הפעורים בעלילה, ועל חוסר הסבירות המאפיינת אותה, בעיקר בקטעי האקשן (איזה מין שירות מילואים זה? מהי בדיוק תוכנית השוד?), לולא התעלם הסרט מנושא כה מהותי: בשוד מתפרצת מנדב אלימות קשה כל כך, כמעט פסיכוטית, שאילו טיפלו בה האחים ברבש באופן אחראי, היא היתה יכולה לספק בסיס לשרטוטו של דיוקן מבהיל למדי של גבר ישראלי במשבר נפשי וקיומי עמוק.

אבל "מלח הארץ" הולך לאיבוד בין רצונם של האחים ברבש להציג על הבד עלילת מתח מסועפת לבין כוונתם לעצב כל אחת מהדמויות הגבריות כגרסה מעט שונה של גבריות ישראלית מיוסרת. כך או כך, שתי הכוונות אינן עולות יפה. העלילה נסמכת מדי על נוסחאות (נדב, למשל, הוא כתב הטלוויזיה היחיד שמוצמד לחקירת מעשה השוד שהוא עצמו ביצע, ועל החקירה מופקד קצין המשטרה חובב האופרה, שהוא גם ידיד קרוב שלו; העימות ביניהם כה מזכיר את סרטיו של מלוויל עד שלרגע נדמה שפניהם של אבני ואשכנזי יתחלפו באלה של אלן דלון וריצ'רד קרנה מ"לילה על העיר").

בחלקו השני של הסרט יש ניסיון להציג כיצד שלושת החברים ששרדו את השוד מתמודדים עם ההשלכות המוסריות של המעשה. הניסיון הזה תוקע את הסרט עמוק יותר ויותר בעיסה דרמטית ורגשית, שממנה הוא אינו מצליח להיחלץ.

לשיא המבוכה מגיע "מלח הארץ" בארבע הפעמים שבהן מוצגים הגברים בעירום מלא, משלבים רגל על רגל כדי להסתיר את מערומיהם, ופונים למצלמה כדי לשתף אותנו במכאוביהם הקיומיים. אחת הסצינות האלה, המתרחשות במין אולם אפלולי, כוללת אפילו תקריב של ברז דולף, אולי הקלישאה המוכרת ביותר בקולנוע הישראלי השואף לרגישות ורלוונטיות. האם הכוונה היתה אירונית? אם כן, המטרה הוחמצה.

ב"מלח הארץ" האחים ברבש מבקשים ללכת רחוק יותר מכל סרטיהם עד כה בתיאור המעבר מגבריות ישראלית מיתולוגית לגבריות ישראלית על סף התמוטטות עצבים, ואף מעבר לה. אבל זה לא עובד, והתחושה העיקרית היא שאורי ובני ברבש כה דבקים בייסורים הגבריים עד שכל מה שהם מצליחים לעשות הוא להפוך מיתולוגיה אחת למיתולוגיה אחרת, רומנטית והרואית לא פחות.

כמו במרבית סרטיו הקודמים של אורי ברבש ובסדרות הטלוויזיה שלו ("טירונות", "מילואים"), אין ב"מלח הארץ" ג'סטות קטנות; הכל נעשה בחריקת שיניים. האינטנסיוויות הזאת, שמלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו, אינה מצליחה אלא לייגע. כזה הוא גם סגנון המשחק, שנע אמנם בין גוונים שונים (קדרותו האין-סופית של אקי אבני לעומת האיפוק של נתי רביץ, למשל), אך עוטף את הסרט בעגמומיות אחידה, שמבקשת לומר לנו שהנושא שהוא עוסק בו מאוד-מאוד רציני. חבל שקשה להשתכנע בכך.

"מלח הארץ". במאי: אורי ברבש; תסריט: בני ברבש; צילום: דוד גורפינקל; מוסיקה: יונתן בר-גיורא; עריכה: טובה אשר; שחקנים: אקי אבני, ליאור אשכנזי, אלון נוימן, נתי רביץ, צחי גראד, ליאת גליק, לימור גולדשטיין, לוסי דובינצ'יק, אביטל פסטרנק

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ