הצד המוכר של הירח

"Pulse" - "פינק פלויד" בהופעה

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

הדי-וי-די "Pulse", שמתעד הופעה של "פינק פלויד" (ללא רוג'ר ווטרס) בלונדון ב-1994, יוצא בתזמון מצוין וגרוע בעת ובעונה אחת. מצוין, כי הוא רואה אור בסמיכות להופעה של ווטרס בישראל, שעוררה עניין מחודש במוסיקה של "פינק פלויד"; גרוע, מפני שחרף ההבדלים הרבים בין הופעתו של ווטרס לבין ההופעה שמתועדת בדי-וי-די, מבחינה מהותית אלה שני אירועים דומים מדי. יש להניח שחסידים קנאים של "פינק פלויד", ויש הרבה מאוד מהם, לא יתלבטו כלל אם לרכוש את הדי-וי-די, אבל בשביל מי שאינו נמנה עם הגרעין הקשה ונכח בהופעה בנוה שלום, "Pulse" עלול להיות "עוד מאותו דבר", ללא החשמל של הופעה חיה באמת, בניגוד להופעה שנחווית באמצעות הטלוויזיה.

כמו ההופעה של ווטרס, "Pulse" כולל שני חלקים. החלק הראשון, שנפתח בביצוע ארוך ונהדר ל-"Shine on you crazy diamond", שעולה בבירור על הגרסה הנחפזת שווטרס ניגן בישראל, כולל בעיקר שירים מאוחרים, מהתקופה שאחרי עזיבתו של ווטרס את הלהקה. בניגוד לווטרס בעל הקול הסדוק, שנזקק לפלייבק בהופעתו, דייוויד גילמור שר היטב, בעוצמה ובקול צרוד לטובה. הלהקה שעמו (שני חברי "פינק פלויד", הקלידן ריק רייט והמתופף ניק מייסון, ולצדם נגנים נוספים ושלוש זמרות ליווי) עושה אף היא עבודה מקצועית וטובה. הבעיה היא שהשירים בחלק הזה רחוקים ברמתם מהחומר של "פינק פלויד" משנות ה-70, ויש פער מטריד בין היותם שירים "רגילים" לבין התפאורה הגרנדיוזית, משחקי התאורה הראוותניים וסרטי הווידיאו המושקעים (אך הבנאליים) שעוטפים אותם ומנפחים אותם הרבה מעבר למידתם.

גם נגינת הגיטרה של גילמור היא סוגיה בעייתית. אין עוררין על כך שגילמור הוא גיטריסט מצוין ובעל סגנון משלו. אבל בהופעה שמתועדת בדי-וי-די החדש יש משהו צפוי ואפילו מוגבל בנגינה שלו, ובסוף החלק הראשון כבר קצת נמאס מהנטייה שלו למתוח באצבעות יד שמאל את המיתרים הגבוהים לשם השגת אפקט דרמטי.

החלק השני, שבו מנוגן "הצד האפל של הירח" בשלמותו (שוב, כמו אצל ווטרס), כולל כמובן שירים הרבה יותר טובים מהחלק הראשון, שמנוגנים בגרסאות נאמנות ביותר למקור. יהיה מגוחך להתלונן על צמידות היתר לאלבום הקאנוני: זה מה ש"פינק פלויד" עושה בהופעות מאז ומעולם. אבל האם מוגזם לייחל לביצועים שיש בהם איזשהו להט? נראה שכן. הקטע הכי טוב בחלק השני הוא "The Great gig in the sky", שבו שלוש זמרות הליווי מבצעות את הקטע הווקאלי הבלתי נשכח, ואף שהן אינן משתוות למבצעת המקורית יש בשירה שלהן תשוקה גדולה. אלה שתי הדקות שלהן, והן עושות הכל כדי שאיש בקהל לא ישכח אותן.

אבל הקטע הזה יוצא דופן. גילמור, רייט ומייסון זכו בהכרה שלהם לפני עשרות שנים, והם מתנהגים ומנגנים בהתאם. הסטטיות שלהם משתקפת לעתים קרובות בהתנהגות של הקהל, והדבר בולט במיוחד ב"Comfortably Numb", כאשר התאורה מופנית אל הצופים וחושפת אלפי אנשים דוממים. זאת נראית כמו תמונה שהיתה יכולה להופיע ב"החומה", ולא בקונוטציה חיובית.

אי אפשר לא להזכיר את סרט הווידיאו שמלווה את השיר "Brain Damage", שבו נראה פתאום יצחק שמיר בין שלל המנהיגים שעל פי "פינק פלויד" מובילים את העולם לאבדון, וכן את הפעלול המרכזי של ההופעה כולה: מטוס אמיתי מגיח מעל ראשם של הצופים, חוצה את האולם ו"מתרסק". יהיה בוודאי מי שיחשוב שזאת תוספת גאונית להופעה, ויהיה מי שיתהה איך לכל הרוחות היא קשורה למוסיקה. דבר אחד בטוח: בעידן אל-קאעדה זה לא היה עובר.

"Pulse" - "פינק פלויד". קולומביה; יבוא: אן-אם-סי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ