טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל הארץ חזית וכולנו קורבנות

* העיתוי של פתיחת הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, העוסק באדריכלות של הנצחה וזיכרון, לא היה יכול להיות סמלי ומקאברי יותר. ההנצחה הישראלית, אומרת האוצרת טולה עמיר, משמשת "להשגיב את המוות ולהצדיק את המחיר"

תגובות

התערוכה "גלגל הצלה: טיפולוגיה של הנצחה בישראל", שתייצג השנה את ישראל בביאנלה הבינלאומית העשירית לארכיטקטורה בוונציה, מתמקדת באדריכלות של הנצחה וזיכרון - אולי הנושא הטעון והרגיש ביותר באדריכלות. במיוחד בישראל, שלמרבה הצער מומחיותה בנושא גדולה. ישראל, שההנצחה היא מרכיב מרכזי באתוס הלאומי שלה, היא שיאנית בתחום. מספר אתרי ההנצחה ואנדרטות הזיכרון בארץ נחשב לגבוה לנפש בעולם. וכעת עוד נוספו למעגל מונצחים רבים, הרוגי מלחמת לבנון השנייה.

את התערוכה, שתיפתח ב-10 בספטמבר ותינעל ב-19 בנובמבר, אצרה האדריכלית טולה עמיר והיא תוצג בביתן הישראלי בביאנלה בגני הקסטלו בוונציה. העיתוי, בטרם נדמו הדי המלחמה, לא היה יכול להיות סמלי ומקאברי יותר. לכאורה זהו עיתוי מקרי. הנושא נבחר כבר לפני כשנה והקונצפציה סוכמה וגובשה הרבה לפני התחלת המלחמה. אבל הנצחה וזיכרון לעולם אינם מקריים בישראל, וכל זמן הוא אקטואלי ורלוונטי.

בתערוכה עצמה אין כל התייחסות למלחמה הנוכחית, עוד חוליה במעגל הדמים של שכול-הנצחה-זיכרון, גם לא תגובה ספונטנית (אף שכבר הוקמו אנדרטות מאולתרות ראשונות לקורבנותיה). האם לא מתבקש להתייחס למלחמה הזאת בתערוכה שעוסקת בהנצחה וזיכרון? "המלחמה עדיין טרייה", אומרת עמיר, "אין אפשרות להבין ולהעריך את השבר האחרון, לא מבחינה חברתית וכמובן לא באדריכלות ההנצחה. זוהי המלחמה הראשונה שבה אני בגיל של ההורים, עובדה שמוסיפה רובד חדש לכאב ולבלבול ולפחד".

מניפולציה לעיצוב התודעה

בתערוכה מוצגים 15 מבני הנצחה וזיכרון שהוקמו ברחבי הארץ ב-57 השנים שבין 1949 ל-2006. מרביתם היו לאיקונות אדריכליות ותרבותית, לתחנות חובה במסלול החניכה - והתיירות - של רבים בארץ ומחוץ לה, לחלק מרכזי בייצוא האדריכלי הישראלי, והם מייצגים את הייחודיות של תופעת ההנצחה בישראל. עיקרה, כדברי עמיר, רעיון "המבט הכפול": לאחור, אל המוות, וקדימה לעבר החיים העתידיים, ובתווך מבנה ההנצחה המבקש "להשגיב את המוות ולהצדיק את המחיר".

המבט הכפול, מסבירה עמיר, הוא המכנה המשותף לרוב מבני ההנצחה בארץ, מעבר להבדלי הסגנון האדריכלי ולמרות השינויים שחלו בדפוסי הזיכרון במשך השנים. כפל המבט מיוצג במבני הזיכרון באמצעות סדרה של הפכים אדריכליים: חשוך ומואר, פתוח וסגור, מתחת ומעל, קרוב ורחוק. כמעט כל מבני ההנצחה, מציינת עמיר, מנצלים יותר מהיפוך אחד ומעבירים את הצופה מעין חוויה מתקנת תוך כדי שהייה, הליכה והתבוננות בחלל האדריכלי עצמו.

באנדרטות זיכרון המבט הכפול מתקיים לעתים בהעמדת האובייקט האדריכלי-הפיסולי הדומם מול הנוף, או על רקע של צמחייה ש"מסמלת חיים, צמיחה והמשכיות", אומרת עמיר. מבני הנצחה רבים מכילים בתוכם או מובילים לנקודת תצפית שממנה מתגלה מראה פנורמי מיוחד המכוון את המבט למרחק, "אל הסיבה, אל העתיד". וכך מתגייסת האדריכלות לבניית "מסד של לגיטימיות לצרכיה של החברה, להצדקת הקושי של הקיום הנוכחי והמחיר העתידי".

הצדקתן של מלחמות ישראל, מדגישה עמיר, "נותנת את הלגיטימציה לדם שנשפך ועוד עלול להישפך, להמשך שיתוף הפעולה ללא תנאי בין המערכת הביטחונית והצבאית לבין האזרח במדינה, ולהסכמה ללא עוררין שלפיה המאבק הוא כלי ההישרדות של הקיום בארץ". הדברים הנוקבים הללו נכתבו לפני המלחמה הנוכחית.

ייצוגיה האדריכליים של ההנצחה בארץ ייחודיים בכך שאינם רק מתעדים אירוע או תקופה בזמן, אלא מתווכים בין עבר להווה ו"נותנים תוקף, במונחים של מקום ושל תכנון אדריכלי, למיתוסים קיימים ולצו חברתי". עמיר רואה במבני הנצחה "מבני קצה" - דוגמה קיצונית של סמליות ומניפולציה אדריכליות המגויסות לעיצוב התודעה לצרכים מסוימים. לעתים האדריכלות אף מנצלת את חוסר ההגנה של הצופה ומובילה אותו בכליה המיוחדים למסקנה ההכרחית לכאורה שהותוותה מראש.

הנצחה מפלסטיק

המבנים בתערוכה מייצגים טיפוסי הנצחה שונים, החל בבתי יד לבנים - פיתוח ישראלי ייחודי - וכלה במוזיאוני שואה, וממחישים את רעיון האוצרות המרכזי. ביניהם מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב שתיכנן האדריכל צבי הקר, מתחם יד ושם בירושלים ובתוכו המוזיאון החדש של משה ספדיה, אנדרטת הנגב בבאר שבע של האמן דני קרוון, מוזיאון השואה והמרד בקיבוץ לוחמי הגיטאות בתכנון שמואל ביקלס, אנדרטת גבעת התחמושת במזרח ירושלים בתכנון בנימין אידלסון וגרשון ציפור, ועוד.

רעיון ההפכים מיוצג באמצעות סדרת דגמים מוקטנים ומסוגננים בשחור-לבן של מבני ההנצחה. הדגמים עשויים מחומרים פלסטיים קלים, העומדים בניגוד לאבן ולבטון שמהם עשויים בדרך כלל המבנים עצמם ומנטרלים את ההנצחה והזיכרון מחומריותם ומהמניפולציה הרגשית שבהם.

עוד תוצג בביתן - שיעוצב לצורך התערוכה כמעין אתר הנצחה - עבודת הווידיאו "אל מלא רחמים" של האמן ארז ישראלי, המשלבת מרכיב אוניוורסלי דמוי פסל ה"פייטה" עם התפילה היהודית לעילוי נשמתו של המת. בגינת הביתן יוצבו 30 אבוקות זיכרון דוגמת אלו המוצבות על מבני ציבור בישראל בימי זיכרון.

לתערוכה נלווה קטלוג ובו מאמרים המנתחים את המורכבות של תופעת ההנצחה בישראל ומעניקים לתצוגה עורף ביקורתי מתון. ביניהם מאמר של האדריכל הבריטי-היהודי טימותי בריטן-קטלין על בית הפלמ"ח כ"בניין הפוסט-ציוני המשמעותי הראשון, נטול מסר נחוש או אופטימי ביחס למפעל הצבאי" ומאמר של דן דאור על המסר הזהה במבני זיכרון, שלפיו "אין גיבורים, יש רק נצח ישראל, כל הארץ חזית וכולנו קורבנות".

שם התערוכה, "גלגל הצלה", נלקח מהשיר "זמן, שיר מספר 6" מתוך מחזור שירי הזמן של יהודה עמיחי, ששירתו היא מקור לא נדלה לציטוטי הנצחה וזיכרון לכל עת. "השיר מציע את זר הפרחים העגול כגלגל הצלה לחיילים הקבורים מתחתיו", מסבירה עמיר.

ונציה מציגה: ערי-על

לביתן הישראלי בביאנלה אחראים במשותף משרד החוץ ומשרד החינוך, שתיקצבו את התערוכה בסכום כולל של 90 אלף דולר. יתרת המימון גויסה מתרומות וחסויות פרטיות וציבוריות. עמיר נבחרה לאוצרת מבין כמה מועמדים שהזמין המדור לאמנות פלסטית ומוזיאונים במשרד החינוך. בשלב הסופי הסירו המתמודדים האחרים את מועמדותם ונבחרה הצעתה של עמיר.

הביתן הישראלי הוא אחד מעשרות ביתנים בביאנלה המציגים תערוכות לאומיות, במקביל לתערוכת הנושא המרכזית. התערוכה המרכזית מתמקדת השנה בהיווצרותן של ערי-על, תחת הכותרת "מגה-סיטי". אוצר התערוכה הוא ריצ'רד בורדט, מומחה לפוליטיקה של התכנון האורבני בבית הספר לכלכלה ולמדע המדינה בלונדון.

הביאנלה, הנחשבת עדיין לאירוע הממסדי המרכזי בעולם האדריכלות הבינלאומי, מלווה בשורה של אירועים וכיבודים, ובראשם פרסי "אריה הזהב" שיוענקו בין היתר לביתן הלאומי המצטיין, לעיר המצטיינת ולפרויקט אורבני מצטיין. בפרס היוקרתי לאדריכל על מפעל חיים זכה השנה האדריכל הבריטי הוותיק ריצ'רד רוג'רס, ממתכנני מרכז פומפידו בפאריס. הפרסים יוענקו ביום פתיחת התערוכה.



טולה עמיר: "אין אפשרות להבין ולהעריך את השבר האחרון, לא מבחינה חברתית וכמובן לא באדריכלות ההנצחה"


מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב בתכנון צבי הקר (בשיתוף רפי סגל), תצלום ודגם רעיוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות