למעוד

"לרקוד"

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

אלון אבוטבול, יובל סגל ואורי קלאוזנר עושים עבודה טובה ב"לרקוד", סרטו של מארק רוזנבאום. נוכחותם אמינה ומיומנת. זו כמעט המחמאה היחידה שאפשר לחלוק לסרט השני שביים רוזנבאום, הנדמה כסרט שנקלע לסחרחורת בדרכו אל הבד ויצא ממנה כשהוא חבול כולו.

רוזנבאום הוא אחד המפיקים הבולטים והחשובים ביותר בנוף של הקולנוע הישראלי. ברשימת הסרטים שהפיק "קלרה הקדושה", "החברים של יאנה", "חתונה מאוחרת", "אור", "קרוב לבית" ורבים נוספים. בשנת 2000 הוא ביים את סרטו הראשון, "הבולשת חוקרת", מלודרמה משטרתית בכיכובם של משה איבגי ואקי אבני, שלא היה לה ייחוד רב יותר מאשר לפרק בסדרת טלוויזיה משטרתית סטנדרטית. מבחינות רבות "לרקוד", שאף הוא כמו "הבולשת חוקרת" מתבסס על תסריט מאת חיים מרין, יומרני הרבה יותר ממנו. ודווקא היומרה הזאת מבליטה עד כמה רוזנבאום איבד שליטה על החומרים הטוענים את סרטו; "לרקוד" נהפך ליצירה שנדמה כי היא נעה סביב החלל הפעור בתוכה, ומתקשה למלא אותו במשמעות קוהרנטית ועקבית הן מבחינה רעיונית והן מבחינה סגנונית.

"לרקוד" מציג את סיפורם של יקי (יובל סגל) וגולדי (אלון אבוטבול), שני פושעים זוטרים מקומיים, שבתחילת הסרט מבצעים יחד עם שותף שלישי (אורי קלאוזנר) שוד שהיה אמור להניב להם שלל נכבד, אך הותיר בידם כמה חפצי יודאיקה חסרי ערך רב וגם כמה אלפי דולרים. יקי הוא חברה של דבי (מיטל דוהן), רקדנית בטן, שאותה הוא אוהב מאוד, אך לבה ותשוקתה נתונים בעיקר לאמנותה. כאשר יקי נשלח לכלא, בעקבות אותו שוד שלא עלה יפה, חוברת דבי לגולדי, שאוהב אותה גם כן. כאשר גולדי, שהוא בעל המועדון שבו דבי רוקדת, עובר תהליך של חזרה בתשובה, הוא מתחיל להשתלט בהדרגה על חייה וזהותה של דבי. מה יעשה יקי כאשר יגלה עם שחרורו מהכלא שאהובתו וחברו בגדו בו?

בזמן הצפייה ב"לרקוד" ניכר שהתסריטאי מרין ניסה לחזור על מה שעשה ביתר הצלחה בסרט "מתחת לאף" מ-1982, שביים יעקב גולדווסר; כלומר, ליצור סרט פשע המשתמש במוסכמות של הז'אנר, אך מעבד ומפרש אותן לנוכח המציאות המקומית המסוימת שעלילת הסרט מתרחשת בה.

ההיבט המעניין ביותר של "לרקוד" נעוץ בניסיונו לעסוק בקשר שבין מזרחיות, פשע ודת, ולדון במשמעותו ובהשלכותיו של הקשר הזה במציאות הישראלית העכשווית; אך הטיפול בנושא הוא כה שטחי ומקוטע, שלא רק שהתוצאה אינה אומרת דבר בעל ערך על אודותיו, אלא שהאי-אמירה מיתרגמת למין אטימות רעיונית, שלעתים אפילו פוגעת.

העלילה של "לרקוד" אינה יודעת לאן היא רוצה ללכת; היא מקפצת ממקום למקום מבלי למצוא מוקד רעיוני או רגשי; והסרט אינו יודע מה הוא רוצה לומר ואיך לומר זאת. התוצאה היא ערבוב של סגנונות ומצבי רוח שאינם מתלכדים ליצירה בעלת היקף ונפח.

לרגעים בזמן הצפייה ב"לרקוד" נדמה שיוצרי הסרט שאפו שהתוצאה תהיה מעין קומדיית פשע עממית נוסח אלה שהאיטלקים התמחו בהן פעם ("אנו הגנבים" של מריו מוניצ'לי מ-1958 היא הדוגמה הידועה ביותר); אולם, הצלחתן של אותן קומדיות נבעה מהתחושה שהן מתרחשות במציאות אותנטית לחלוטין המאוכלסת בדמויות שכל אחת מהן היא ישות קומית אך גם אנושית מעוצבת להפליא. בסרטו של רוזנבאום, לעומת זאת, המציאות האנושית, החברתית והתרבותית שבה מתרחשת העלילה נדמית מאולצת ומשום כך לדמויות אין סיכוי.

בעוד שדמויותיהם של יקי וגולדי מחזיקות מעמד, בעיקר בזכות החן של השחקנים שמגלמים אותן, מיטל דוהן נאלצת להתמודד עם דמות הכתובה ברישול רב במיוחד; וכך, ממי שהיתה אמורה לשמש מוקד התשוקה הסימבולי המאחד בין כל שאר מרכיבי הסרט, נהפכת דבי לדמות סתמית, שלעתים נראית אפילו מיותרת בהקשרו הכללי של הסרט. מכיוון שלדוהן אין היכולת לגאול את הדמות בכוח אישיותה ונוכחותה, החלל הפעור במרכזו של "לרקוד" רק הולך ומתרחב עד שהסרט כולו קורס לתוכו בהמולה גדולה ומצערת.

"לרקוד". בימוי: מארק רוזנבאום; תסריט: חיים מרין; צילום: ולנטין בולונוגוב; עריכה: ענת לוברסקי; שחקנים: אלון אבוטבול, יובל סגל, מיטל דוהן, אורי קלאוזנר, מוני מושונוב, ריטה שוקרון, עפרה ויינגרטן, נסים לוי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ