בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משאיר חותם ביער

למרות ההצלחה הגדולה בחו"ל, אורי גרשט ממשיך להציג בארץ בעקביות. שתי תערוכות חדשות, באחת תצלומים ובאחרת סרט, נולדו מהביוגרפיה הקשה של חמיו, ניצול שואה. "מהיום שבני נולד התחלתי לייצר עבודות שעוסקות באלימות", אומר גרשט

תגובות

לפגישות קודמות שלנו הגיע האמן אורי גרשט רכוב על רולר בליידס. הפעם לא. למה? "החיים שלי עברו תהפוכות", אמר כשהגיע לפגישה השבוע בגלריה נגא בתל אביב.

"נולד ילד?"

"כן".

"אז עכשיו התחלת לצלם תינוקות?"

"לא. אבל העבודות שלי נעשו יותר אלימות מבעבר".

גרשט חי בלונדון עם אשתו, הציירת נגה אנגלר, ועם בנם עמוס בן התשעה חודשים. הוא נחשב אחד האמנים הישראלים המצליחים בסצינה הבינלאומית. תערוכות שלו הוצגו בחללי תצוגה מרכזיים באירופה ובארצות הברית ועבודות שלו נמצאות, בין השאר, באוספי מוזיאון טייט וגוגנהיים ובאוספים פרטיים חשובים. בקרוב תיפתח תערוכת יחיד שלו במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

עד לא מזמן סבל גרשט ממצוקה כלכלית כמו כל אמן צעיר שמפלס את דרכו. מצבו השתנה לטובה, באופן דרמטי, מאז החל לעבוד עם הגלריה הניו-יורקית CRG. "שם מתקיים החיבור האמיתי בין אמנות, כסף ופרסום", הוא אומר. בשנה האחרונה גם קיבל תואר פרופסורה מאוניברסיטת קנט שבה הוא מלמד. התואר מאפשר לו ללמד פחות ולהשתכר יותר.

חיים בהכחשה

למרות ההצלחה הגדולה שם בחוץ, ואף על פי שחלפו כמעט 20 שנה מאז עזב את ישראל, גרשט ממשיך להציג בארץ בעקביות. "זה המקום היחיד שיש לי קשר אליו", הוא אומר. השבוע נפתחות שתי תערוכות שלו. במוזיאון תל אביב יוקרן מהיום הסרט "היער", שצולם ביער קואומייה שבגליציה; בגלריה נגא (שמייצגת אותו בארץ) הוא מציג מאתמול את התערוכה "Liquidation", ובה תצלומי נוף שצולמו בשנת 2005 בדרום-מערב אוקראינה. התצלומים נוצרו בחשיפה ממושכת, עד שלעתים נותרו בהם רק עקבות מטושטשים. הדימוי הנעלם, המריחות והקירבה הרבה לציור, באו לידי ביטוי גם בסדרות קודמות שהציג, בהן סדרת עצי הזית ותצלומי המסע לפולין.

שתי התערוכות משלימות זו את זו. שתיהן צולמו באותו אזור ונולדו מהביוגרפיה הקשה של אביה של אנגלר, ניצול שואה, שאיבד באותם נופים פסטורליים את ילדותו וחלק מבני משפחתו.

האלימות המרומזת, שנמצאת בנופים המופשטים, הציוריים, בגלריה נגא, מוחשית יותר בסרט. חוויית הצפייה בו מורכבת. הדימוי הרומנטי, הלירי, מופר מדי פעם בפעם בנפילות של עצים שמתמוטטים. השינוי הזה, לדברי גרשט, התאפשר גם בעקבות המעבר מהפריים היחיד לדימוי הנע. "הצילום מתחייב על רגע מסוים ומרמז על רגע אחר, על מצב אחר שנמצא מחוץ לו", הוא אומר. "הסרט יכול ליצור התנגשות בין מצבים סותרים מכיוון שהוא מתקיים על רצף של זמן".

ואיך כל זה מתקשר ללידה של בנך?

"אני לא יודע בוודאות. אני רק יכול לומר שאצל תינוקות יש המון רכות, ומהיום שעמוס בני נולד התחלתי לייצר עבודות שעוסקות באלימות. לא שעד היום לא היתה בהן אלימות, אבל היא היתה מרומזת. למשל בסדרת התצלומים שצילמתי בפולין או בבוסניה לאחר המלחמה היה רמז למאורעות אלימים ונוראים שקרו. אבל נקטתי כל הזמן אסטרטגיה ויזואלית שמתכחשת לאלימות. בסרטים החדשים שיצרתי מאז הלידה האלימות מוצגת באופן ישיר, חד-משמעי.

"באחת העבודות, שתוצג בקרוב בטייט, יצרתי סצינה של טבע דומם על פי ציור של חואן קוטן. משהו פוגע ברימון התלוי והוא מתנפץ לרסיסים קטנים, בהילוך אטי, במשך זמן ממושך. בעבודה אחרת, שתוצג בוויקטוריה ואלברט, צילמתי זר פרחים שמגיח מתוך החשיכה, ופתאום הפרחים מתנפצים לרסיסים.

"מצד אחד, בעבודות נוכחת התרבות האירופית האנינה והגבוהה, שמסמלת את הטוהר והיופי, ומצד שני האלימות שנמצאת מתחת לפני השטח מרסקת הכל. גם היער מייצג את שני הקטבים האלה - הרומנטיקה הגרמנית הנשגבת והאסונות שאירעו שם.

"יכול להיות שהלידה עוררה את העיסוק במחזוריות של החיים. לפני שבועיים צעדתי ברחוב בלונדון ובכל מקום ראיתי חבורות של נערים צעירים, שנראו מלאי ביטחון. כל הזמן ראיתי בעיני רוחי איך הם ייראו בעוד 70 שנה. ראיתי אותם כפופים, עם מקלות. זה היה מאוד ויזואלי, לא יכולתי לעצור את זה. כל הזמן חשבתי איך כולם חיים בהכחשה. יכול להיות שהלידה קשורה לזה, לסוף ולהתחלה. זה מה שמאפיין את הסרטים שאני עושה. קורה איזשהו אירוע מאוד דרמטי ודקה אחר כך הוא נמחק".

טבח על ההר

גרשט מספר שביקר כאן עם משפחתו בעשרת הימים הראשונים של המלחמה. "חזרנו עכשיו ויש תחושה שלא היתה מלחמה. מעניין אותי ליצור בסרטים רגע כזה של אשליה, ליצור את הטלטלה בין התנועה לשקט".

הטלטלה הזאת אכן מורגשת בצפייה ב"היער". בסרט, שאורכו 13 דקות, עובר הצופה מטיול רומנטי שליו, כמעט חסר עניין, למצב של דריכות מוחלטת. המצלמה נעה באטיות, ממקום למקום. פתאום אחד העצים נופל ברעש גדול ונוצרת תחושה של אסון, ושוב חזרה למצב השוטטות, לשיכחה.

הרעיון לסרט עלה בנסיעה מקדימה שעשה עם אנגלר. "בנסיעה הראשונה שלנו לאוקראינה נגה הביאה אתה ספר שכתב סבא שלה, שנולד בכפר קוסוב", אומר גרשט. "הספר כתוב בסגנון קצת פרימו לוי כזה, בלי סנטימנטים. הוא מתעד את מה שאירע בכפר כל שבוע מהרגע שהנאצים פלשו לשם ב-41'. זה מתחיל באירוע מאוד דרמטי, באקציה שהתרחשה על ההר בכפר, שבה נרצחו 2,000 יהודים. במשך שבוע חפרו הנאצים והאוקראינים בורות על ההר. לאחר מכן הם קראו לכל היהודים לעלות לשם למסדר עבודה והחלו לטבוח אותם. הכדורים היו ספורים, לכל יהודי כדור. סבתא של נגה היתה בדרך למעלה עם שני ילדיה. היא איחרה קצת כי הלבישה אותם בחגיגיות. קצין גרמני צרח עליה לחזור לכפר כי נגמרה מכסת הכדורים. אבא של נגה, שהיה אז ילד בן חמש, זכר הר גדול, ענק. כשהגענו לשם ראינו גבעה קטנה".

בכלל, הוא אומר, לאורך כל המסע הורגש "הפער הגדול בין המראה של המקום לבין החוויה הפסיכולוגית שלנו בעקבות הקריאה בספר. מצאנו ביער את הקברים שבהם הסתתרו הסב והאב ושבו נרצחה סבתה. יש יערות כמו באבי יאר שנהפכו למיתוס ויש היער הזה, חסר הפאתוס, שנמצא במקום מאוד פרובינציאלי ושכוח אל. אמנם הבורות מסומנים ויש מצבה, אבל אף אחד לא מגיע לשם. החלטתי שאני רוצה לבוא ולצלם ביערות האלה. לעשות עבודה פיסית שגם תשאיר חותם במקום".

כסף במקום ויסקי

העבודה על הסרט, שזכה בתקציב של 100 אלף דולר מטעם המועצה הבריטית וכלל צוות של כ-20 אנשים, ארכה זמן רב והיתה רצופה מכשולים. אחד העיקריים שבהם היה הצורך להשיג אישור לכריתת עצים בשמורת טבע. "התברר לנו שיש שם ממש אנרכיה ואין שום מחויבות. יום אחד אמרו לנו כן ולמחרת לא. זה היה זמן קצר אחרי המהפכה הכתומה באוקראינה, 30 אלף עובדי ציבור פוטרו וכולם פחדו לקחת אחריות. אחרי הביקור היה ברור שהכתובת שלנו היא הממשלה בקייב. המועצה הבריטית כתבה מכתב רשמי ושבוע לפני הצילומים קיבלנו אישור. הם ביקשו 200 דולר בשביל כל עץ ובסופו של דבר נכרתו 20 עצים".

גם שבוע הצילומים היה מלווה בבעיות. ביום הראשון של הצילומים, למשל, נעלמו שלושת כורתי העצים ושעות אחדות אחר כך הם נמצאו שיכורים. אביה של אנגלר יעץ להם לפני הנסיעה להצטייד בכמה בקבוקי ויסקי, שזה יעזור להם בפגישות. את הוויסקי של פעם החליפו הדולרים. בעזרתם נכרתו העצים ובאמצעותם עלה גרשט למטוס מבלי שיצטרך להעביר את סרטי הצילום דרך מכונת הרנטגן.

עד עתה הוצג הסרט בכמה חללי תצוגה באנגליה, ניו יורק ולוס אנג'לס, וזכה לתשבחות רבות. הוא יצא במהדורה של שישה עותקים, ושניים מהם כבר נקנו. מחירם נע בין 25 ל-30 אלף דולר. החידוש בסרט וההתרגשות סביבו מעלים פתאום ספק לגבי נחיצותם של תצלומי סטילס בתערוכה הנוכחית. מדוע היה לו צורך להציג אותם? "צילום טוב בתיעוד משהו שנמצא כאן ועכשיו ומאוד קשה לו לתפוס מהות של מקום", עונה גרשט. "אני שואל את עצמי אם אפשר לגשר על הפער הזה ולחפור מתחת למשטח המציאות היום-יומית. למשל, ההר שצילמתי. הוא מאוד קונקרטי בשביל אבא של נגה, אבל רציתי שהוא גם יהיה מאוד אוניוורסלי.

"צילמתי את ההר בחשיפה אטית, כשהוא היה מכוסה שלג ונוצר מצב של התמוססות, של לבן על לבן. הכל החל להישרף. זה מייצג את השאיפה להרוס את משטח הצילום, להגיע למקום שהוא כבר מתחיל לאבד קשר עם המציאות. רציתי להפוך את היער וההר לארכיטיפים, ליצור טשטוש כללי של נוף שכולל אובדן, נוסטלגיה וגם אין-סוף זיכרונות".



אורי גרשט: "הצילום מתחייב על רגע מסוים ומרמז על רגע אחר. הסרט יכול ליצור התנגשות בין מצבים סותרים"; למטה: "Unsettled", עבודה של גרשט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו