אין מוצא

"No אקזיט"

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

ככל ש"No אקזיט" מתקדם, כך הסרט שביים דרור סבו מאבד נפח. מיצירה שהיתה בה מידה של הבטחה, הוא נהפך לסרט שסתמיותו מאכזבת ואף מרגיזה. ההבטחה טמונה בעיקר בנקודת המוצא של העלילה: יהודה (עופר שכטר), קולנוען צעיר, מציע לזכי (גל זייד), מורו לשעבר העובד כמפיק באחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים, לביים סדרה שתתעד את תהליך השיקום של חברו איתן (אמנון וולף), שלקה בעיוורון פסיכוסומטי בזמן שירותו הצבאי בלבנון. זכי מתלהב מהרעיון, אך מציע ליהודה שבמקום סדרה תיעודית יהיה איתן גיבורה של סדרת ריאליטי בשם "בחירת לבו".

כפי שנהוג בסדרות כמו "פרויקט Y" (שסבו ביים את העונה הראשונה שלה), בתוכנית ינעלו את איתן בבית עם כמה עלמות חן, שמתוכן יידרש לבחור את זו שאהבה נפשו. מצלמות רבות יעקבו בכל רגע של היממה אחרי ההתרחשויות בחייהם המשותפים של איתן והנשים הלהוטות לכבוש את לבו ויתעדו אותן. הטוויסט הוא שהמועמדות לכבוש את לבו של איתן לא יידעו שהבחור עיוור. את עיניו של איתן יכסו משקפי שמש כהים ומחדר הבקרה ינחו אותו, באמצעות אוזנייה, כדי שלא ייתקל ביותר מדי רהיטים בחללים שבהם הסדרה תתרחש. יהודה מסכים, ואף משכנע את איתן לשתף פעולה עם הרעיון ההזוי הזה. הוא מצרף לפרויקט גם את יעל (נועה ברקאי), חברתו של יהודה, שהיא המאמנת האישית של איתן.

אין זה משנה שיש משהו מופרך בעליל ברעיון הזה. קשה להאמין שאיזשהו מפיק בר דעת, אפילו בערוץ הטלוויזיה המקומי הלהוט ביותר לרייטינג, יאמין שתוכנית שכזאת באמת יכולה לפעול; גם מאוחר יותר, כאשר אנו צופים בתוכנית בפעולה, חוסר האמון נמשך ואנו מודעים לעובדה שיוצרי הסרט עושים שמיניות באוויר כדי לשכנע אותנו שהגימיק הטלוויזיוני אמנם עובד.

סאטירות רשאיות להתבסס על רעיונות עלילתיים מופרכים, ולפחות בחלק הראשון של "No אקזיט" יש הרגשה שהסרט מבקש להיות סאטירה שתעסוק בנושא נועז מאוד בהקשר החברתי והתרבותי הישראלי; שכוונתה לתאר ולתקוף ללא רחמים את האופן שבו מיתוסים של גבריות, צבאיות וגבורה נהפכים אצלנו לבידור זול ונצלני.

הבעיה היא שזו הרגשה בלבד. מהר מאוד זונח הסרט את הטיפול הממוקד בריאליטי נוסח ישראל לטובת מתקפה על הטלוויזיה בכלל ועל תוכניות הריאליטי בפרט. הוא תוקף את נקודות התורפה הצפויות ביותר שלהן. במקום לחפור עמוק יותר ויותר בתוך ההוויה הישראלית שבה פועלת תוכנית הטלוויזיה המתוארת בו, סרטו של סבו (שכתב את התסריט עם עמית ליאור וברק סלונים) מתרחב לצדדים. הוא מתאמץ לחשוף לפנינו אמיתות צפויות ביותר על אופיין המניפולטיווי של תוכניות הריאליטי (הידעתם שבינן לבין "המציאות כפי שהיא" אין דבר וחצי דבר?!) ולערטל באופן מגושם את קשיחות לבם של קברניטי הטלוויזיה, שמוכנים לעשות הכל למען השגת רייטינג, אפילו להרוג, תארו לעצמכם.

הצרות מתחילות מוקדם. במקום להציג כיצד יהודה, איתן ונועה נהפכים למריונטות מכוח עוצמתה המפתה והכובשת של הטלוויזיה, השלושה הם מריונטות בידיו של סבו כבר מהרגע הראשון של הסרט. לכן מה שקורה להם לאורך העלילה אינו מצליח להפתיע או לזעזע. הם נענים למניפולציה של הסרט עוד לפני שנפלו ברשתה של תוכנית הריאליטי שמוצגת בו, ולכן תהליך ההשחתה שהסרט מבקש להציג חסר נפח רעיוני ועוצמה רגשית, והניסיון שלו לתאר את גיבוריו השונים כקורבנות של שיטה רקובה מבחינה מוסרית מותיר אותנו אדישים לגורלם. השחקנים בסרט עושים את עבודתם במיומנות, אבל מכיוון שאף לא אחת מהדמויות שהם מגלמים אינה מעוררת אהדה או הזדהות ומה שקורה להן נדמה מכני לחלוטין, זו מיומנות שפועלת בחלל ריק.

סרטו של סבו מתערער לחלוטין בחלקו המרכזי, שבו הוא מתאר כיצד תוכנית הריאליטי שבתוכו משתבשת כתוצאה מהתאהבותו המהירה של איתן בבקי (מלי לוי), אחת המשתתפות בתוכנית. כתוצאה מהתאהבותו העזה הוא מתעלם משאר המועמדות הנאבקות על תשומת לבו, המתח בתוכנית פוחת כי סופה לכאורה ידוע, הרייטינג שלה צונח ומפיקיה חייבים לנקוט אמצעים דרסטיים כדי להציל אותה.

בשלב הזה סרטו של סבו מפקיר לחלוטין את הפוטנציאל הרעיוני שהיה טמון בו. הוא נהפך לסאטירה כבדה וגסה, שאמירותיה נעשות יותר ויותר כלליות ופחות ופחות רלוונטיות למציאות החברתית והתרבותית המסוימת שבה הסרט התיימר לעסוק. זו הטעות הקריטית של הסרט.

סאטירות יעילות באמת מצליחות, דווקא כאשר עלילותיהן נעשות פרועות יותר ויותר, לחשוף את המנגנונים החברתיים והפוליטיים הספציפיים שמעצבים את המציאות שבתוכה העלילות האלה פועלות; "רשת שידור", סרטו של סידני לומט מ-1976, שהתבסס על תסריט מאת פאדי שייווסקי, הוא הדוגמה הבולטת ביותר שעולה בזיכרון בזמן הצפייה ב"No אקזיט". גם הסרט ההוא עסק בעולמה של הטלוויזיה, ודרך תיאור המתרחש בה חשף באופן בוטה יותר ויותר את עוצמת הפרנויה שהיתה לחלק מהתודעה האמריקאית בעקבות פרשת ווטרגייט ואירועים שקדמו לה.

סרטו של סבו פועל בכיוון ההפוך, וזו החמצה גדולה. אילו "No אקזיט" הלך בדרך שתחילתו לכאורה מסמנת, הוא היה יכול להיות סרט שהרלוונטיות והחריפות שלו היום, אחרי המלחמה שהיתה, גדולות אף יותר מאשר בתקופה שבה הופק או כאשר נחשף לראשונה בתחרות וולג'ין שהתקיימה בקיץ בפסטיבל הקולנוע בירושלים (הוא זכה שם בפרס הסרט הטוב ביותר).

"No אקזיט" אינו סרט זניח, מכיוון שהוא מעיד פה ושם על חשיבה מקורית ומוכיח את יכולתו הטכנית של סבו בכל הנוגע לעיצוב חזותי, שחלקים רבים שלו מורכבים ממספר מסכים המציגים לפנינו בעת ובעונה אחת את המתרחש באתרים שונים. דווקא משום כך, זהו סרט מאכזב ואף מתסכל. הוא מעיד על מיומנות, אך זו חסרה את המודעות שהיתה עשויה להעניק לה נפח.

סרטו של סבו אינו מודע לעובדה שהוא עצמו לוקה בכל הפגמים שאותם ניסה לחשוף במציאות הטלוויזיונית המתוארת בו - שהוא מניפולטיווי, נצלני ושטחי לא פחות מסדרת הריאליטי שהוא מתעד; שהוא סימפטום של הנגע שעליו הוא מצביע. מכיוון שכך, אין לו כל אפשרות לטפל בנגע הזה באופן שיציע לו אלטרנטיווה בעלת ערך ומשמעות.

"No אקזיט". במאי: דרור סבו; תסריט: עמית ליאור, ברק סלונים, דרור סבו; צילום: דרור לבנדיגר; מוסיקה: רן בגנו; עריכה: איילת גיל; שחקנים: עופר שכטר, נועה ברקאי, גל זייד, מלי לוי, אמנון וולף, מיכאל מושונוב, שירי מימון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ