כך נהפכתי ליצירת אמנות

גליה יהב

דנה גילרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן

מפתיע לשמוע מגליה יהב, אמנית, אוצרת ודמות מוכרת מאוד בשדה האמנות המקומי, שרק לפני שנה וחצי גילתה שיש אפשרות להחליף ולקבל עבודות מאמנים אחרים. הציפייה היתה למצוא בביתה הרבה יצירות אמנות של סטודנטים (יהב נחשבת למרצה מוערכת במדרשה), של אמנים שהציגה במסגרת עבודתה כאוצרת בגלריה קו 16 ושל קולגות. "לא הבנתי שזה אפשרי", היא אומרת. "איך זה יכול להיות? מין נתק מוזר בין העבודה לבין הבית; לא ידעתי שאם אני אוהבת משהו בגלריה או בחלל תצוגה אני יכולה להציע לאמן להחליף אתי ולחיות עם העבודה הזאת גם בבית".

חוץ ממנשה קדישמן, השכן מלמעלה, שאוהב להביא עבודות "בכל פעם שנחה עליו הרוח מתוקף יחסי השכנות", היא זו שפנתה לאמנים וביקשה להחליף. "אין לי כמעט עבודות שאפשר להחליף. בדרך כלל אלו עבודות וידיאו או מיצבים מתכלים. אולי זו הסיבה שלא מציעים לי".

אבל נדמה שהמצב עומד להשתנות. אמנים שביקרו בתערוכה שלה, "לבשקירי", המוצגת עתה בגלריה המדרשה בתל אביב, כבר הודיעו שהם מעוניינים בפסלי הנרות שמוצגים בה. אלו הן צלחות עם נרות שהוקפאו במצב כזה או אחר של התמוססות וטפטוף. יש משהו נוגע ללב בעדות הזאת לציפייה, לזמן שחלף, אולי לאירוע רומנטי שהסתיים באכזבה.

צלוחית נרות שכזאת נמצאת גם על המדף בחדר השינה שלה. לא ברור אם זהו אובייקט שנותר מחוץ לתערוכה או פיסות רומנטיקה שנותרו מהלילה הקודם. מצדה האחד של הצלחת מנורת אהיל כתומה ועליה מונח ברישול בגד, לעמעום התאורה, מצדה השני טלוויזיה מקרמיקה של האמנית שלומית באומן. מפתיע לגלות בביתה של יהב יצירות של אמניות שרחוקות מרחק רב מהמעגל האמנותי שעמו היא נמנית.

למשל, באומן או דורית פיגוביץ גודאר, שעבודה שלה - בד קנווס אפור ובאמצעו רקום מעין כפתור יהלום בצבע ארגמן - תלויה מעל הטלוויזיה. "זה ההבדל בין כתיבת מאמר על עבודה לבין עבודה שאוהבים כחפץ יפה ורוצים לחיות אתה בבית", אומרת יהב. "את העבודה הזאת דורית הציגה בתערוכה 'ליגה' שאצרתי בזמנו ב'בית בנמל' ונורא רציתי אותה. אני לא מפסיקה להיות נרעשת מהבד האפור. זה טקסטיל של ורשה, של בטון, זה מדכא. זו בעצם העבודה שאני רואה הכי הרבה כי היא מול המיטה שלי".

היצירות בדירתה של יהב בדרום תל אביב הן חלק ממראה כללי של בלגן מלא אינפורמציה - על הקירות, הדלתות והמקרר תלויים תצלומים, גלויות, גזרי עיתונים וטקסטים וביניהם ציורים. על המדף במטבח, למשל, בין קערות, צלוחיות ופריטים תמוהים כגון חנוכייה שעליה כתוב בגדול "ידיעות אחרונות", מוצבים שני פסלים קטנים של דמויות זועקות שקיבלה מקדישמן. בחלל הכניסה לדירה, בחשיכה, מוצג ציור גדל ממדים של ענת בצר שפירא: דמות שמזכירה מעט ציור של ילדים ולידה הכיתוב: "Sister Washes Dishes".

הקיר הייצוגי והעקבי ביותר בבית - שעוסק כולו בחיות - נמצא בסלון, היכן שניצבת הטלוויזיה (הפועלת 24 שעות ביממה). יש בו תצלום שחור-לבן של ציפור על ענף של פטר מרום, שמצאה ברחוב בארגזים שפונו ממשרד של רואי חשבון. לידו, ציור של מיכל נאמן שהוצג גם הוא בתערוכה "ליגה". זהו אותו דג-ציפור מפורסם של נאמן, שנמצא בבתי אמנים רבים בגרסה זו או אחרת. בזאת של יהב כתוב "טלי פחימה" לצד ראשו של הדג ו"זכריה זביידי" לצד ראשה של הציפור. מימינו תלוי תצלום של אייל פריד, שיהב הציגה תערוכה שלו בגלריה של בית הספר מנשר. התצלום ניתן לה כאות תודה.

העבודה הראשונה שקיבלה - רישום של יואב אפרתי - תלויה במטבח מול התנור. יהב הלכה לראיין את אפרתי כשעבדה במגזין "סטודיו". זה היה זמן קצר לאחר שהציגה בגלריה עמי שטייניץ את הסרט "Blind Spots" שבו היא נראית מאוננת. לאחר ראיון שארך שבע שעות רשם אפרתי שתי דמויות יושבות ליד שולחן, מתבוננות ומחייכות זו לזו, והידיים "עסוקות בפיפי". ליד כתב: "גליה ויואב מאוננים ב-2000".

גם יהב עצמה מתפקדת מצע לעבודה - קעקוע שעשה אורי קצנשטיין על גופה. "הוא יצר בזמנו פסל קיר שנקרא 'הלוחם הנוירוטי', דמות רב מינית, ספורטיווית, שנראית כמו מיזוג של רקדנית וצוללן", אומרת יהב. "הוא המיר אותה לדו-ממד וקיעקע אותה על גופם של שמונה אנשים מעולם האמנות, אני חושבת שביניהם גם האוצרים נעמי אביב ויגאל צלמונה. כך נוצרה קהילה כזאת, כך נהפכתי אני ליצירת אמנות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ