רשת הביטחון של ג'סטין טימברלייק

אלבומים חדשים של ג'סטין טימברלייק וביונסה

ארז שוייצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

שני שירים, "עד סוף הזמן" ו"מאבד את דרכי", מעמידים בספק, אפילו באור נלעג, את רצינותו של הפרויקט הגדול, השאפתני ועתיר המשאבים, המכונה "ג'סטין טימברלייק הוא לא רק פרצוף יפה, אליל נערות, אלא אמן בעל משמעות, העתיד של הפופ". אמנם אלבום הסולו השני שלו, "Futuresex/lovesounds", תואם ברובו את עקרונות הפרויקט, אבל נראה שאפילו הוגיו לא האמינו בהיתכנותו. אחרת, איך אפשר להסביר מדוע, בסופו של אלבום מתוחכם כמעט, מעודכן כמעט ונועז כמעט, הודבקו בצורה גסה ומלאכותית כל כך אותן בלדות סנטימנטליות, אדולסנטיות במובהק, העומדות על גבול הקיטש ומעבר לו.

אין זו כי אם רשת ביטחון: אם הקהל לא יקבל את טימברלייק כפצצת מין יצרית ויצירתית, תמיד יהיו מיליוני הנערות שיקנו את האלבום בזכות ג'סטין היפה, נוטף הדבש וחיבוטי הנפש הילדותיים.

ההתעכבות על סופו הכושל של האלבום אינה נובעת מקטנוניות - ככלות הכל, עשרת השירים שבראשיתו ראויים בהחלט להערכה ולהאזנה - אלא משום שהוא מעיד על הבעיה המרכזית בו. יש באלבום כמה שירי פופ מצוינים, הפקה עילאית בניצוחו של איש ההיפ-הופ טימבלנד, בקיאות במוסיקת המועדונים העכשווית, מאלקטרו ועד סול-פאנק, וכמה ניסיונות לברוח לרגע מזירת המצעדים אל מחוזות מוסיקליים מורכבים יותר. אלא שלמרות המאמץ להציג את טימברלייק כפרינס חדש או כיורשו של מייקל ג'קסון, למרות הקלילות שבה הוא מאמץ את מחוותיהם הקוליות, למרות מעורבותו בהפקה ובכתיבה, קשה לאתר באלבום את התכונה המאפיינת אמני פופ בעלי פוטנציאל חריג: אישיות נחרצת.

גם לאחר התעמקות ב-"Futuresex/lovesounds", קשה להבין מיהו ג'סטין טימברלייק. הוא זמר מיומן, אבל נדמה שיהיה קשה לזהות את קולו מחוץ להקשר. "Lovestoned" ושיר הנושא מציגים גישה הפקתית מעניינת בבתים, אבל נפילה לשמאלץ מלודי בפזמונים. "Damn girl" הוא סול מצוין באמת והלהיט "SexyBack" הוא הברקה, אבל גם בהם הוא לא מצליח להתעלות מעל הליטוש ההפקתי, לחרוק לרגע, להפוך את השלמות המכנית לאמת רגשית.

בהקשר זה, אזכורי הסקס הנועז הגודשים את האלבום נראים מוגזמים, סטריליים, פרסומיים. ייתכן שהם מבטאים טוב יותר מכל את האמת המסתתרת מאחוריו. בסיכומו של דבר, גם אם ניסה לחמוק מהתדמית שדבקה בו כשהיה חבר בלהקת הבנים "אן-סינק", טימברלייק מדגמן מוסיקה.

רק לא דוגמנות

ביונסה, לעומת זאת, מציגה באלבומה החדש מופת של התחמקות. במידה רבה "B'Day" הוא תשליל אלבומו של טימברלייק. אין בו ניסיון מוצהר לעשות דבר מעבר לפופ טוב, והוא הרבה יותר מזה. הזמרת מוקפת מפיקים, יועצי תדמית, מעצבי אופנה ואשפי צליל, אבל נדמה שאין להם אחיזה בה; כל כולו ביונסה, כלומר אישיות, כל דבר שאינו דוגמנות.

כבר בשלישיית הנשים "דסטיניז צ'יילד" הציגה ביונסה מודל אחר של פופ מסחרי. בה ובחברותיה היה משהו מרענן וחיוני כל כך, שהיה קשה שלא להישבות בקסמן, והיה קשה עוד יותר לפסול אותן כמוצר תעשייתי. יציאתה לדרך עצמאית, מלווה בבן זוגה הרפאר ג'יי-זי, היתה מדאיגה מעט. בלהיט הענק "Crazy in Love" היתה איזו פומפוזיות, שטישטשה את קסמה ונדמתה כמכוונת באופן ישיר מדי למצעדי המכירות. מבחינה זאת, האלבום החדש מרגיע. אמנם הוא כבר הניב שני להיטים, "דז'ה וו" ו"Ring The Alarm", אבל די להקשיב להם ולהבין את ההבדל. חיפוש המלודיה, למשל, הקרס שהמאזינים ייתפסו בו, אינו מניב דבר.

בעצם, "B'Day" הוא אלבום נועז למדי. הוא הוקלט בשבועיים, ויש בו תחושת דחיפות שאינה שכיחה בקרב כוכבים בסדר הגודל של ביונסה. חלק ממנו מופק אמנם באמצעים אלקטרוניים, וחלקו האחר טבוע בחותמה של נגינת בס-תופים אגרסיווית כמעט, המזכירה אלבומי סול גדולים משנות ה-60 וה-70. בהפקה יש גם נגיעות של היפ-הופ מחתרתי, מלוכלך, ועיבודי נשיפה פאנקיים מצוינים. ואולם אלא אינם באים להחליף את העיקר, שהוא סול ואר-נ'-בי ברוח מסורתית יותר ופחות, בשילוב היפ-הופ מהזרם המרכזי.

בהאזנה כוללת "B'Day" אינו נשמע כאלבום של להיטים, אלא כרצף של שירים הממהרים להתחבר זה לזה ומתקשים להיפרד. אין זה אומר כי זו יצירה כוללת וקוהרנטית. להיפך, יש בה משהו מאוד לא מתוכנן, מאוד לא מחושב, ודווקא משום כך משכנע.

לכך מצטרפת התחושה כי ביונסה שרה כפי שלא שרה מעולם. לרגעים נדמה שהיא מתקרבת לתחומן של הזמרות הגדולות של המוסיקה השחורה. שמות כמו אריתה פרנקלין ודיאנה רוס צפים בתודעה, ואינם נדחים מיד. ביונסה פשוט שרה נהדר, ולפחות שיר אחד מהאלבום, "Resentment", עשוי להצטרף לקלאסיקה של הסול.

שאר השירים אינם אחידים ברמתם. חלקם, כמו "Suga Mama" ו"Get me Bodied", מצוינים. אחרים פושרים. אבל אין זה משנה. "B'Day" אולי אינו אלבום גדול, ונדמה שמעולם לא ביקש להיות כזה, אבל הוא מציג זמרת גדולה. ביונסה מקבעת בו את מעמדה כיותר מדימוי. היא שרה.

"Futuresex/lovesounds" - Justin Timberlake. סוני/בי-אם-ג'י. הד ארצי

"B'Day" - Beyonce. סוני/בי-אם-ג'י. אן-אם-סי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ