בן שלו
תצלומים: ינאי יחיאל
בן שלו
תצלומים: ינאי יחיאל
ורד קלפטרישראל ברייט"פונץ'"רונה קינןמרינה בלומין

ככל שאפשר להיות בטוחים בכך, חמשת האמנים המופיעים בכתבה הזאת יימנו עם הקבוצה השנייה. למעשה, הביקור בחדרי העבודה ובאולפנים שלהם והחשיפה לפיסות אחדות מתוך האלבומים שיוציאו בקרוב אינם מותירים מקום לספק.

עם זאת, האמנים הללו הם רק חלק קטן מתוך נבחרת גדולה ומרשימה של מוסיקאים שיוציאו בשנה הבאה אלבומים מסקרנים. בה במידה אפשר היה לכלול בכתבה את החמישייה הבאה: "איזבו", "דבק", אם?סי קרולינה ו"פאנסט", אורן ברזילי וסגול 59. או את החמישייה הזאת: שלומי שבן, "הבילויים", דנה עדיני, ג'נגו ואילן וירצברג. לכל אלה ולרבים אחרים כדאי להאזין בתשומת לב בשנה שמתחילה כעת.

ורד קלפטר "הפחד נעלם עם השנים"

צלילים יפהפיים של גיטרה אקוסטית ממלאים את סלון ביתה של ורד קלפטר. זה פט מתיני באלבום סולו שמטריף את קלפטר בימים האחרונים. פתאום יש לה זמן לשמוע מוסיקה ולנגן מבוקר עד ערב, דבר שלא קרה שנים. בשנה האחרונה היא היתה שקועה כל כולה באלבום הנפלא "אדם" של אלי מגן, שיזמה והיתה שותפה מרכזית לעשייתו. לפני כן ניהלה מוסיקלית את "סימנים", אלבום רב משתתפים ובו לחנים לשיריו של מירון ח' איזקסון. ועוד קודם היו אלבומים של יעל לוי ודנה ברגר, שנעשו בליווי צמוד שלה. מתישהו בשנים האחרונות נהפכה קלפטר לאחת המלחינות הבולטות במוסיקה הישראלית וגם למוסיקאית שנוכחותה, חרישית וצנועה ככל שתהיה, יכולה להפוך אלבום בינוני לטוב ואלבום טוב למצוין.

"כשאני עובדת עם אנשים אחרים, אני לגמרי into it. אני לא יודעת להתפצל", היא אומרת. "בחודשים האחרונים, מאז שהאלבום של אלי יצא, יש לי זמן לעצמי - לכתוב, לנגן, לחזור לעצמי. אני קוראת לזה 'השקט שאחרי הבלגן'". בשקט הזה היא יושבת לבד, כל יום משמונה בבוקר, משחקת עם הגיטרה "ונותנת לתת-מודע לצוף". במצב הזה, "כשאני לא ממש חושבת", באות המנגינות הכי טובות. וכשהן לא באות היא מקשיבה לביל אוונס, לג'וני מיטשל, לצ'ט בייקר ולמתיני ולומדת מהם.

"הרצון שלי וההתכוונות שלי הם להיות כמה שיותר קרובה לעצמי", היא אומרת על כתיבת השירים שייכללו באלבומה הקרוב, שאמור לצאת בעוד כמה חודשים. "למצוא את עצמי בראשית של הדברים, הכי חשוף. נכון שאף פעם לא הייתי מסוג הזמרות שצועקות, אבל בשני אלבומי הסולו הקודמים שלי (שיצאו במרווחי זמן גדולים, 1992 ו-2002, ב"ש) הייתי קשה, אפילו קצת כיסחתי. ב'סימנים' התחילה ההתרככות, והיא נמשכת בשירים החדשים. זה קשור לגיל ולבגרות. אני כבר לא מרגישה שום צורך להתריס. אין את הלמה והנגד, אני מקבלת הכל כחלק מהחיים. זה לא שהחיפוש נגמר. הוא קיים, ההתלבטות קיימת, אבל אני פחות נבהלת. האלמנט של הפחד הוא שנעלם עם השנים".

כשהשירים כתובים היא עובדת עליהם עם הגיטריסט עמוס עבר הדני, שמנגן אתה כ-15 שנה. חמישה-שישה שירים כבר הוקלטו, ואפילו יצא סינגל לרדיו, "ספטמבר". היא עדיין צריכה להשלים את כתיבת השירים לאלבום. יש לה חוש ביקורת עצמית מפותח מאוד; לכל טקסט היא מחברת כחמש מנגינות ואחר כך מכריעה ביניהן. "אני תמיד ניגשת לגיטרה בהרגשה שאני לא יודעת כלום", היא אומרת. "התחושה היא תמיד: את צריכה לחפש מהתחלה. הכל נעלם אחד גדול". חזרה לראש העמוד

ישראל ברייט "אני מנסה לעשות מוסיקה שלא נושאת על גבה שום דבר"

צלילים יפהפיים של גיטרה אקוסטית ממלאים את סלוןכשמתקרבים לביתו של ישראל ברייט בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שומעים צלילי פסנתר נעימים, הרמוניים, אופטימיים - מן הסתם שיר בשלבי התהוות. אבל הדבר הראשון שברייט אומר עם הכניסה לבית הוא: "אני נמצא במשבר אמון רציני עם המוסיקה הפופולרית". סיבה אחת למשבר, הוא אומר, היא שאוצר המלים של הפופ הישראלי הצטמצם בשנים האחרונות לכדי "120 מלים, מקסימום 125. זה נהפך לתחום שאי אפשר להכניס אליו מחשבות ורגשות אמיתיים, תחום ששייך רק לילדים ולנוער".

אבל המשבר האמיתי של ברייט אינו קשור לעוני המילולי של הפופ הישראלי החדש, אלא למלה עצמה: "בזמן האחרון אני מנסה לעשות מוסיקה שלא נושאת על גבה שום דבר - לא מלים, לא מסרים. מוסיקה שלא משרתת כלום, שלא מנותבת על ידי מדיום אחר. זה לא פשוט. אנחנו חיים בטרור מילולי. בתחום הפופ, המלים אכלו את המוסיקה 70:0. זה חבל, כי המלה היא לא האמצעי היחיד שמאפשר לאדם להרגיש אנושי. גם למוסיקה טהורה יש לוגיקה, שמשכנעת את האדם באנושיות שלו. זה כנראה מה שאני מחפש עכשיו: את הגילוי המוסיקלי האמיתי, להרגיש אנושי בלי מלים".

לא מפתיע לשמוע שברייט מצוי כעת בעיצומם של לימודי קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא חוקר בהתלהבות את "המרקמים המזעזעים" של ברליוז, פרוקופייב וברטוק, חולם לעבוד עם תזמורות סימפוניות וכותב פרטיטורות למקהלה או יצירות סולו לטובה. מה שמעורר מיד את השאלה אם הפופ הישראלי איבד את אחד היוצרים הכי מוכשרים ומקוריים שלו.

למרבה השמחה, מתברר שלא. "גם כשאני מתעסק בדברים אתגריים יותר, אני תמיד כותב שירים", הוא אומר. לאלבום הבא שלו כבר יש שם, "בנק ישראל ברייט". יהיו בו שירים "רגילים" ולצדם וריאציות אינסטרומנטליות, "שייקחו שיר שהוא שטר של מיליון דולר ויפרקו אותו עד שיגיע לרמה של חמש אגורות. אני מקווה שבתהליך יתגלו מקומות בלתי צפויים שקיימים בשיר אבל לא יוצאים החוצה". תאריך יעד לאלבום עדיין אין. בחודש הבא ברייט ייכנס לאולפן עם נגנים ויקליט כמה מהשירים, "ואם אני אמצא את הסאונד הנכון - שיהיה רך ונעים אבל גם מפתיע ומתוח - אני אמשיך עם זה".

פרויקט שהבשלתו נראית קרובה יותר הוא אלבום שירי ילדים שברייט, בעצמו אב לילד בן שלוש, כתב יחד עם רן שריג. "היה כיף לעבוד עליו", אומר ברייט, "בין השאר מפני שיש בשירים המון הומור עצמי. אחד השירים אומר 'תקנה לי אופניים, ישר למחסן'. הילד מפוכח מאוד, מסתלבט על עצמו".

ומה עם "השמחות"? האם יש סיכוי לאלבום נוסף של הלהקה? "מבחינת החומרים, כן; מבחינת הקומבינה, לא. המציאות הישראלית ניפצה את 'השמחות'. חזרנו להיות חמישה עולמות שונים - הערבי, הרוסי, הדתי, החילוני. זה פה וזה שם. אני מתגעגע ל'שמחות', היתה שם להבה חזקה מאוד, אבל זה נשרף, הדינמיקה מיצתה את עצמה". חזרה לראש העמוד

ונץ'" "השקר מתחיל להתגלות"

צלילים יפהפיים של גיטרה אקוסטית ממלאים את סלוןהופעת הבכורה החגיגית של האלבום הבא של "פונץ'" התקיימה במאי 2005. חברי הלהקה היו בטוחים אז שיציאת האלבום היא עניין של שבועות. 80-90 שבועות, ליתר דיוק. ההקלטות, שנמשכו שלוש שנים בקירוב, הושלמו סוף סוף לפני חודשיים, והאלבום, "פינוקיו", אמור לצאת בחורף. השיר האחרון שהוקלט נקרא "האיש שלא ידע להיפרד", שם שהולם את תסביכי האולפן של הסולן יוסי בבליקי וחבריו ללהקה. "מוסיקה נשמעת הכי טוב או בתחילת ההקלטות או אחרי הקפה שלמה של כדור הארץ", מסביר בבליקי. "פינוקיו" הוא תוצר של הקפה כזאת.

ההרכב של "פונץ'" השתנה כמה פעמים עד שהתייצב על זה הנוכחי, שכולל את החברים המייסדים בבליקי (בתצלום במרכז) והגיטריסט אלי שאולי (ראשון מימין) ולצדם הזמרת דנה בקר, הקלידן בועז כהן (שני משמאל), הבסיסט יאיר יונה (אינו מופיע בתצלום) והמתופף שימי בן לולו. במשך כמה שנים כתב בבליקי, לא היה מרוצה ושב וכתב. שאולי מצדו הקליט מוסיקה אינסטרומנטלית עשירה בגיטרות, שלא במסגרת חברותו ב"פונץ'". כשהשמיע אותה כבדרך אגב לבבליקי ולחברי הלהקה, נפל להם האסימון: כך צריך האלבום החדש לצלצל. עשיר, מהדהד, "פילהרמוני" כפי שמגדיר זאת בבליקי. וכהן מוסיף: "כמו שלושה תקליטים בתוך תקליט אחד". השיר "פינוקיו בחלל", שחברי הלהקה השמיעו בשבוע שעבר באולפן של בבליקי וכהן במרכז תל אביב, הוא דוגמה מייצגת: שילוב מלא תנופה בין רוק סימפוני למקצב עמוק ורפטטיווי של דאב, שנשמע כמו תקליט שלם בתוך שיר אחד.

האלבום היה אמור להיקרא "12 וריאציות חורפיות על לב שבור", "אבל בשלב מסוים בועז אמר שהכותרת האמיתית היא 'פינוקיו' והוא צדק", אומר בבליקי. מדוע "פינוקיו"? "מפני שמה שמאפיין את התקופה הנוכחית היא שהשקר מתחיל להתגלות. האף צומח עוד לפני שהבן אדם שיקר. זה נכון גם ברמה האישית - אנשים מתחילים להיות כנים עם עצמם, מפסיקים להשתעבד לכל מיני אג'נדות שמתמוססות כמו סוכר במים, וגם ברמה הציבורית - אין יותר במסתרים, אין במחשכים. יש חגיגת צביעות המונית, והיא מתנהלת מעל פני השטח. תפתח עיתון: אנחנו חיים בתקופה הכי פינוקיואית". חזרה לראש העמוד

רונה קינן "געגוע לזמן תמים יותר, לפני שנעשינו יצורים קשים"

צלילים יפהפיים של גיטרה אקוסטית ממלאים את סלוןהעומס על כתפיה של רונה קינן היה הפעם הרבה פחות כבד. "בדיסק הראשון היתה תחושה של מבחן. רגע אמת. לסכם כמה שנות פעילות, להצדיק את ההגדרה שלי כהבטחה", היא אומרת. "זאת היתה הצהרת כוונות גדולה יחסית, אבל לא היתה לי הפרספקטיווה הדרושה כדי לתמצת ולהגיש את עצמי בצורה הכי מדויקת ומלאה, וזה ייצר סוג של פאניקה".

העבודה על הדיסק החדש, שנמצא בשלבים סופיים של עריכה וייצא בחודשים הקרובים, היתה הרבה יותר נינוחה. היא משתמשת במלה "זרימה" - ומדגישה שהיא מתכוונת למשמעות המקורית שלה, לפני שנהפכה לקלישאה פסאודו-רוחנית. החומרים קלחו מידיה: היא כתבה כ-30 שירים במשך שנה, ובפעם הראשונה הרגישה לגמרי בנוח לכתוב בעברית. "גיליתי שעם השפה שלי יש לי חופש שלעולם לא יהיה לי עם שפות אחרות", היא אומרת. "מצד שני, אני מרגישה שיש לכתיבה בעברית מחיר: האינטימיות עם השפה הופכת כל דבר לאישי, עד כדי מיאוס".

בשלב הבא היא נכנסה לאולפן של יזהר אשדות, הקליטה את כל 30 השירים עם גיטרה בלבד, ולאחר מכן היא ואשדות, שהפיק את האלבום, עשו סלקציה ונותרו עם תשעה שירים, שהוקלטו בשלושה ימים בלבד, בנגינה חיה, עם להקה של שישה נגנים. "זה תקליט אינטרוספקטיווי", אומרת קינן, "שמתעסק בשאלה אחת שאני לא יכולה להגיד בדיוק מהי, אבל היא קשורה למה שאני רוצה מהאחר, מה המשמעות של האחר. יש כמה שירים פופיים ושמחים, אבל ככלל זה תקליט קצת עצוב, עם אווירה קשה לפרקים. אני מקווה שהוא מוגש בצורה אכילה, שהוא לא דוחף את הדרמה. כמו אצל 'רדיוהד' - קודם כל שומעים את הלחנים המתקתקים, ואז מקשיבים למלים ומבינים שזה על שואה גרעינית".

היא משמיעה אחד מהשירים, "בתוך אגם קפוא", שניכרת בו חדוות הנגינה החיה של קינן ושותפיה. זה שיר אקוסטי עם צליל גדול יחסית לאלבום הקודם שלה. "אני אוהבת עושר וגודל, בתנאי שזה לא נעשה בומבסטי. זה מפתה לשמוע את השירים שלך סמיכים כאלה", היא אומרת. בפזמון היא שרה "בתוך אגם קפוא אני רואה תמונה / שלי לפני שנים, אני לא מזהה / תיבת צעצועים שאין בה אף סודות / הכל יכול לקרות". "זה שיר על נושא שמעסיק אותי", מסבירה קינן. "הגעגוע לזמן תמים יותר, לפני שנעשינו יצורים קשים, לעצמנו ולסביבה". חזרה לראש העמוד

מרינה בלומין "יצאתי מתחת לפסנתר"

"אני עכשיו בתקופה שהכל זז מאוד מהר - זה גם הגיל שלי וגם הטבע שלי", אומרת מרינה בלומין. היא רק בת 18, אבל עובדת כמו שלושה מוסיקאים שגילם כפליים מגילה. היא מובילה הרכב משלה שמופיע בברים ובמועדונים; מתארחת כזמרת בהרכבים אחרים (ונאלצת לסרב לפניות רבות); בפסטיבל עכו הקרוב תשתתף בשתי הצגות, שלאחת מהן כתבה את המוסיקה; וכל זאת בזמן שהיא מופיעה כמעט כל ערב במחזמר "המפיקים" - תפקיד שלשמו ספק התבקשה ספק נדרשה להוריד כמה קילוגרמים ממשקלה.

היא שונה לגמרי מרוב הזמרות המתחילות בנות גילה. "יצאתי מתחת לפסנתר", היא אומרת ומתכוונת לכך שילדותה עברה עליה בצמידות לאמה, פסנתרנית קלאסית. היא נולדה בדנייפרפטרובסק שבאוקראינה והיתה בת שלוש כשמשפחתה עלתה לישראל והתיישבה בפרדס כץ. היא שרה במקהלות קלאסיות מגיל צעיר מאוד, וכבר אז אהבה להשתעשע עם המנגינות, לשנות אותן, גם את אלה של בטהובן או ברהמס, "ואז היו צורחים עלי שאציית להוראות".

כשהחלה ללמוד בתיכון עירוני א' בתל אביב, גילתה לתדהמתה "שלדבר שעשיתי מילדות יש שם, קוראים לזה ג'ז. החוק הוא אלתור - איזה אושר, איזו גאולה". כשהיתה בת 15 כבר הופיעה במועדוני ג'ז והרשימה את הקהל בקול המדויק ובקסם הרב שלה. אבל גם הג'ז הסטנדרטי לא איפשר לה לבטא את עצמה כפי שהיא רוצה, והשירים שהיא כותבת באחרונה נעים בין פופ מורכב לקברט ולאוונגרד.

כשהיתה בת 16 שמע אותה יהודה עדר. כיום הם נפגשים באופן קבוע לשיעורים בעלי אופי מסקרן: "הוא נותן לי משימה, למשל לכתוב שיר במבנה מסוים, ואז יוצא מהחדר, חוזר אחרי חצי שעה, ואני שרה לו את מה שכתבתי והוא מעיר הערות".

עדר חשף את בלומין לעולם הפופ, שאותו כמעט לא הכירה. "אני מאוד מנותקת. אין לי טלוויזיה, באתי מקלאסי ומג'ז, והעולם שאני מתפלשת בו הוא העולם של השוליים. פופ זה דבר חדש ומעניין בשבילי. כשאני שומעת שיר עם בית ופזמון, אני חושבת 'וואו, איזו קונצפציה מעניינת', וכשהפזמון חוזר על עצמו זה כבר נשמע לי ממש אוונגרד".

בלומין ועדר עובדים עכשיו על קטעים שהיא מגדירה "הנעים מאוד שלי", כלומר שירים קליטים יחסית, שאותם תקליט בבוא הזמן ותשגר לרדיו. האם היא לא חוששת שתיסחף אל המיינסטרים ותאבד את הייחוד שלה? "לא", היא אומרת. "אחרי השירים היותר קלים לעיכול יבואו שירים עם זווית אחרת. אני לא רוצה ולא יכולה לשקר. אם אין את הטוויסט זה לא מרינה". חזרה לראש העמוד

איפור: חן אלקבץ ונעמי דלאל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ