בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

פסטיבל הג'ז באילת בשנת 2004 היה משופע בכוכבים זרים, אבל אחת ההופעות הטובות שהתקיימו בו היתה של גיטריסט ישראלי אלמוני למדי, שבכלל לא ניגן ג'ז. חגי רחביה פתח את ההופעה שלו בשיר של מתי כספי, אחר כך עבר לסדרה של קטעים ברזילאיים יפהפיים, ועוד לפני שסיפר בקצרה על עצמו ועל דרכו המוסיקלית, אפשר היה לדעת בוודאות: רק בברזיל, על ברכיהם של מאסטרים מקומיים, יכול היה המוסיקאי הצעיר הזה ללמוד לנגן כך, באופן שמשלב בין צניעות להעמקה, בין מבע מינימליסטי לבין עושר של צבעים, מקצבים והרמוניות.

הרומן של רחביה עם המוסיקה הברזילאית, שהתוצר האחרון שלו הוא האלבום החדש "Bebe", אכן הגיע לשיאו בחודשים ששהה במחיצתם של מורים ברזילאים. אבל תחילתו של סיפור האהבה הזה כבר כשהיה בן 12. "היו לנו שכנים ברזילאים, ובכל פעם שנכנסתי לדירה שלהם ושמעתי את השפה, או את תקליטי הקרנבל שלהם, או ראיתי תמונות מברזיל - הרגשתי התרוממות רוח, שלא ידעתי להסביר אותה", אומר רחביה, בן 38. "אין לי ספק שהיה בזה ועדיין יש בזה משהו מיסטי. כשאני מנסה לנתח מה כל כך מושך אותי במוסיקה הברזילאית, ברור לי שחלק מהתשובה טמונה במרכיבים נראים לעין כמו הרמוניות ומקצבים ושפה, אבל שבנוסף להם יש משהו שאי אפשר להסביר. השילוב בין כל הדברים האלה יוצר אצלי איזשהן ויברציות וכמיהה עצומה לדעת לנגן את המוסיקה הזאת, לתפוס את הסוד שלה".

בנעוריו למד לנגן לבדו באמצעות האזנה למוסיקאים ישראלים שנגעו בדרך כלשהי במוסיקה ברזילאית: כספי, יהודית רביץ, שלמה גרוניך, "ששת", יוני רכטר. רכטר ומוסיקה ברזילאית? "בהחלט", אומר רחביה, "תקשיב למשל ל'שיר נבואה קוסמי עליז'". הוא גם מזכיר כמקור השפעה את

האלבום "קווים", שאזל מזמן, ובו יצירות אינסטרומנטליות של כספי, רכטר ובני דורם.

סיפור חדש לגמרי

אחרי השירות הצבאי נסע לראשונה לברזיל. "רק להיות על האדמה שם, לחוות את הקרנבל, לשמוע את המוסיקה בבתי קפה ומסעדות, היה בשבילי הגשמת חלום", הוא אומר, "אבל אני לא מגדיר את זה חוויה משנת חיים. כבר הייתי על המסלול. זאת היתה עוד חוויה שסללה את הדרך". אחרי שחזר לארץ נרשם ללימודים בבית הספר רימון. הוא שיפר שם את הטכניקה הלקויה שלו, התוודע לראשונה בצורה מסודרת לתיאוריה של המוסיקה, "אבל אני לא יכול להגיד שלמדתי לנגן ברימון. התעסקו שם בעיקר בג'ז, והיה לי ברור שזה לא הכיוון שלי".

ברימון הוא פגש באורי הרפז, חבר "הפרברים", שהכניס אותו לראשונה בסודה של המוסיקה הברזילאית האינסטרומנטלית. רחביה בילה שבועות וחודשים בניסיון לחקות את נגינת הגיטרה של ז'ואאו ז'ילברטו, שהוא מגדיר "בית ספר ל-feel" - מלת מפתח אצל מוסיקאים, וגיטריסטים בפרט, שמתייחסת ליכולת הנדירה להגיע להבעה מקסימלית בטכניקה מינימלית. כשלמד אצל הרפז החל להשתעשע במחשבה לנסוע ללמוד בברזיל. אחרי "שנת סיוט" כדבריו, שבה ניסה ללמוד מחשבים "כדי לרכוש מקצוע אמיתי", המחשבה הזאת הבשילה לכדי החלטה והוא נסע לריו.

"היו לי הכבוד והזכות לשהות במחיצתם של מאסטרים של הגיטרה הברזילאית", הוא אומר. "אנשים כמו מרקו פריירה, שבעוד עשרות שנים יוכר כמוצרט של הגיטרה הברזילאית, או רפאל רבלו, גאון גיטרה שהלך בינתיים לעולמו, או אוליסס רושה, שאליו הגעתי אחרי ששמעתי תקליט שלו ופשוט ידעתי שזה המוסיקאי שיקדם אותי. המוסיקאים האלה, שאינם מוכרים מחוץ לברזיל, לקחו את נגינת הגיטרה רחוק מאוד. הם שילבו מוסיקה ברזילאית עם פלמנקו וג'ז ויצרו סיפור חדש לגמרי. הם פתחו לי עולם מדהים של גיטרה וגרמו לי להבין מה אפשר לעשות בכלי הזה, מה אפשר להפיק ממנו".

אצל כל מורה הוא בילה זמן קצר מאוד. "באתי לכמה שיעורים, לקחתי איזה טיפ, איזו טכניקה קטנה, והכי חשוב - התעשרתי מהנוכחות של המאסטר. זה קצת כמו ברוחניות. להיות במחיצת המאסטר זה דבר ממלא מאוד. זה נותן לך דלק להתפתח בעצמך".

פארודיה אמריקאית

את ההתפתחות העצמאית עשה רחביה בעיקר בישראל, לבדו ועם שלישיית "טוקאן" שהקים יחד עם החלילן אמיר מילשטיין והפרקשניסט ז'וקה פרפיניאן. הלהקה הוציאה אלבום, הופיעה באופן סדיר, יצאה לקונצרטים בחו"ל ואף העלתה מופע משותף עם מתי כספי, "ברזיל שעון קיץ" שמו.

מדי שנה או שנתיים, בכל פעם שהרגיש צורך להתמלא, חזר רחביה לברזיל לכמה חודשים. ובאחד הביקורים, בסדנה יוקרתית שבה השתתף בברזיליה, קיבל מחמאה שלה חיכה שנים רבות. "הייתי הגרינגו היחיד בסדנה הזאת, ובסיומה ניגשו אלי כמה מהמוסיקאים הברזילאים ואמרו: 'יש לך את ה-feel, אתה מנגן כמו ברזילאי'".

זה לא דבר של מה בכך. רחביה מספר שבברזיל מסתובבים הרבה מאוד גיטריסטים זרים, שמנסים "לתפוס את הסוד" אבל לא מצליחים. "לשמוע מישהו שמנסה לנגן מוסיקה ברזילאית אבל לא מודע לכל הניואנסים זאת חוויה לא נעימה. זה קצת מעציב. הברזילאים צוחקים על זה, ובעיקר על הגיטריסטים האמריקאים". כדוגמה לגיטריסט כזה הוא מזכיר את צ'ארלי בירד, שזכה להצלחה עצומה בשנות ה-60 בתקליטי הבוסה נובה שלו עם סטן גץ. "בשביל הברזילאים הנגינה שלו היא פארודיה", אומר רחביה.

הנסיעה האחרונה שלו לברזיל היתה לא מזמן, אחרי שהשלים את העבודה של האלבום היפהפה "Bebe", שם שנבחר לרגל לידת בנו סמוך להקלטות. המוסיקה הוקלטה בישראל, אבל לרחביה היה ברור שאת המיקסים, שבהם מלטשים את הסאונד של האלבום, חייב לעשות סאונדמן ברזילאי. "בארץ רגילים לרוק", הוא אומר. "אם סאונדמן ישראלי יצטרך ליצור סאונד לכלי הקשה כמו שייקר, לא יהיה לו מושג מאין להתחיל. בשביל איש מקצוע ברזילאי, לעומת זאת, זה מובן מאליו".

האלבום, שכולל קטעים של רחביה לצד יצירות של מלחינים ברזילאים כמו הרמטו פסקואל, רודריגו ריירה, אנטוניו קרלוס ז'ובים ומרקו פריירה, ראה אור בלייבל הג'ז החדש "Jazz972" של חברת התקליטים "עננה". קטעים מתוכו יבוצעו בשלוש הופעות שרחביה יקיים בסוף החודש ובתחילת נובמבר, בתל אביב ובבנימינה, יחד עם שותפיו לשלישיית "טוקאן". באחת ההופעות יתארח מתי כספי, שהוא לדברי רחביה "מאסטר לא פחות גדול מכל המאסטרים הברזילאים שהיו לי".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ