ציפי שוחט
ציפי שוחט

מיקי גורביץ, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן בירושלים, חש באחרונה מועקה. לא בגלל מצב התיאטרון שבניהולו; התיאטרון דווקא מצליח, וגם גורביץ עצמו זכה באחרונה בפרס א.מ.ת. היוקרתי על מכלול עבודתו התיאטרונית. אבל החברה הישראלית מעוררת בו דאגה, וכשגורביץ מוטרד יוצאת מזה הצגה סאטירית נדירה.

"המצליחים", שכתב עם דניאל לפין ותעלה בבימויו מיום שני בחאן, היא הצגה נוקבת, מטרידה ומצחיקה עד דמעות, על החברה והתרבות הישראליות. גורביץ מעמיד בה מראה מול מה שהוא מכנה "האסקפיזם של החברה והפופוליזם של התרבות", ומה שנשקף ממנה אינו מחמיא כלל.

"יש איזו ירידה דרמטית כללית בסטנדרטים", הוא מסביר, "ולמרבה הצער, אפילו לא מתווכחים עם זה. התהליך התחיל עם ערוץ 2. אני זוכר שכילד הייתי הולך בימי שישי לבית תבורי בתל אביב, והיה שם מישהו עם אקורדיון, ומישהו שאירגן משחקי חברה, והיו נותנים לנו פרסים קטנים, ואחרי זה הילדים קנו 'דבר לילדים' או 'הארץ שלנו', וזה היה הבידור. היום את מקומו של מי שאירגן את משחקי הילדים והחידונים תופסים דודו טופז, ארז טל ושכמותם בפריים-טיים של ערוץ 2, ומשווקים אותם לכולם. הרמה היא פחות או יותר אותה רמה, רק הפרסים גדלו מאוד ואין היום 'דבר לילדים'. זה בערך מה שקרה לנו".

כלומר, נותנים לנו תרבות ברמה של ילדים?

"כן. יש פה משהו שהוא מאוד מפחיד ומסוכן בעיני. מדברים כאן על מצב ביטחוני וסכנה ביטחונית, ואני חושב שהמצב התרבותי שלנו נמצא בסכנה לא פחותה. גם לחברה יש מצב נפשי, ואני חושב שהמצב שלנו הוא בכי רע. חברה יכולה להשתגע בדיוק כמו שאינדיווידואל משתגע, ואני חושב שאנחנו בדרך הזאת, משום שאין לנו בעצם איזון, אין מי שמציע משהו אחר".

אני בעד להעליב

גורביץ מבטא את המצב הסכיזופרני הזה בהצגה "המצליחים", שעלילתה מתרחשת מאחורי הקלעים של התיאטרון. בתיאטרון הזה מחליטים להעלות הצגה מצליחה, שתכסה על הכישלונות הכלכליים. לבמאי יש רעיון: לספר את סיפורה של ילדה שחיה ברוסיה ומגלה כי אביה עומד למות בישראל בתוך חמישה ימים. היא נוסעת להצילו ופוגשת כאן ישראלים משונים, שחיים עם פיצול נפשי, כאלה שמנהלים בביתם בית זונות ומנסים לסחור בגופה, אך בה בעת מקיימים סדר פסח כהלכתו, ואחרים שהופכים מסיבת יום הולדת לסדרת ריאליטי.

העלילה מתקדמת ומתפתלת, ולבסוף מתמנה מנהל חדש לתיאטרון, שסבור שנעשתה טעות, ובעצם לא צריך ממש הצגה, אפשר להסתפק בתערובת שמורכבת מקצת קריוקי, קצת חזנות וקצת חשפנות, וכך יהיה לתיאטרון שלאגר. הוא צודק. בקופות משתרך תור ארוך, והמנהל משתייך עתה למעמד חדש, מעמד המצליחים.

על פי גורביץ, מעמד המצליחים התפתח בשנים האחרונות במקביל לטלוויזיה המסחרית. "זהו זן של אנשים שלא מוכשרים במיוחד במשהו ולא טובים במיוחד במשהו, והם פשוט מצליחים".

בשלב הזה גורביץ כבר כועס, וככל שהוא כועס כך הוא נעשה בוטה. "החבר שלי עלי מוהר כתב לפני כמה שבועות ב'העיר' על נינט הזאת, שאמרה בראיון ששחקן לא נמדד בתיאטרון או בקולנוע אלא בטלנובלות. אפילו הכתב שריאיין אותה התפלא והשיב לה: 'זה נורא רדוד', והיא אמרה שהיא שונאת אנשים שאומרים שטלנובלה זה רדוד. אז עלי מוהר כתב בטור שלו שאם כך, נינט שונאת אותו. ואם היא שונאת את עלי, היא שונאת גם אותי. זה בזבוז אנרגיה להפנות את הכעס לבחורה הזאת, אבל דרכה אפשר להפנות אצבע מאשימה לאנשים שמפעילים אותה ומטפחים תופעות דומות, כמו טמירה ירדני ויואב צפיר, שמטמטמים את כולנו תמורת בצע כסף. מאחורי כל התופעות האלה קיימים אינטרסים כלכליים גרידא".

למה חשוב כל כך להתייחס למה שנינט אומרת?

"היא באמת לא מעניינת אותי, אבל זו היתה כתבה בחדשות של ערוץ 2 ביום שישי בערב. אני בעד להעליב את האנשים האלה, כי אני חושב שעכשיו אנחנו במלחמה. במקרה גם זיפזפתי וראיתי את טובל'ה, שאומרת בתוכנית אופנה שלהתלבש יפה זה כמו לקבל את פרס ישראל".

עד כדי כך?

"כן, זה מה שהיא אמרה. מה זה אומר, שאם אתה מתלבש יפה זה כאילו המצאת תרופה לסרטן, או כאילו עשית מחקר מעמיק בתלמוד או בספרות? ואת זה אפשר להגיד בפריים-טיים בערוץ 2, וזה עובר ואף אחד לא פוצה פה. האם ראית בחדשות של ערוץ 2 ראיון עם במאי, מחזאי או סופר? אם יאנסו את אמא שלו, אולי תראי.

"התחושה שלי היא שאנחנו בסכנה גדולה. בעצם, הנשמה שלנו בסכנה. אבל אני במצוקה, משום שאני מרגיש שאין לנו מספיק חיילים במלחמה הזאת, שהחיילים לא מבינים שהם צריכים להילחם".

אז מה אם הקהל בא?

על פי גורביץ, התרבות האליטיסטית אינה מצליחה לתת מענה לתרבות הפופולרית, וזו מעולם לא היתה נמוכה כל כך. והיא אינה מצליחה כי היא בוגדת בייעודה. לא במקרה מיקם גורביץ את הסאטירה שלו בתיאטרון. הוא מעולם לא הסתיר את חוסר הנחת שלו מהתיאטרון הישראלי, ואינו מתרשם מההצלחה בקרב הקהל, מהעובדה שהתיאטרונים מצליחים למכור 4 מיליון כרטיסים בשנה. המחיר, הוא טוען, גבוה מדי.

לקראת סוף "המצליחים" שרות הדמויות שיר שכתב עלי מוהר (הוא כתב את כל הפזמונים למוסיקה של יוני רכטר), והן מדברות בו על המחיר הזה, שהתרבות משלמת. הן מוכנות, כל אחת ואחת מהן, להיות קצת זונה למען התרבות: "אישית אני גברת הגונה/ רק פה ושם טיפה זונה", שרה החשפנית אורטל. "לי יש חנות קטנה ומטריפה/ כן, אני קצת זונה/ לא רק מטעמים של הכנסה/ אני גברים פה מכניסה/ לבי מלא חמלה והבנה/ לכל מי/ שמוכרח קצת זונה".

במאי ההצגה מצטרף: "הזנות שלי לגמרי לא שלילית/ המטרה היא אצילית/ פיתוח היצירה המקורית/ ותרבות/ מקומית איכותית". גם למנהל התיאטרון יש מה להגיד: "פינה שבה אני מוכר הכל/ אבל ביוקר, לא בזול/ בלי כסף אין תורה ואין תרבות/ אז צריך/ לעסוק (פה) קצת בזנות".

כשמדובר בכסף, יש על פי גורביץ "סוג של עיוות מאוד קונקרטי, שמתבטא בין היתר בסבסוד של המדינה שנועד ליצירת אמנות, אבל הולך לכל מיני בדרנים שמרוויחים מאות דולרים בערב. זה עיוות מוסרי. במצב הזה למה בן אדם צריך לללמוד משחק, אם כל מה שהוא צריך זה להתפרסם בטלוויזיה. ואיך מתפרסמים? אתה עושה תוכנית לילדים, או מוריד את המכנסיים בטלוויזיה, והנה אתה מפורסם".

זו לא הכללה מוגזמת?

"זו הכללה מדויקת. האם התיאטרון מקבל סובסידיה מהמדינה כדי לתת אותה לבדרנים ודוגמנים? אני חושב שלא".

אתה שואף למשהו שנשמע כרגע בלתי אפשרי.

"אני שואף רק למודעות. הביקורת שלי היא שאנחנו לא מודעים לתפקיד המשמעותי שהיה צריך להיות לתיאטרון בתקופה כזאת, והוא לא להיכנע לסחף האין-סופי של הטלוויזיה בחיים שלנו. התפקיד של התיאטרון הוא לשים גבול ברור בין האמנות לבין חרושת התרבות המטורפת הזאת, שגורמת לך לחשוב כמה שפחות כדי שתשב מול המסך כמה שיותר ותראה כמה שיותר פרסומות".

לא נורא להיות מיעוט

למרות הרושם שיכול היה להיווצר עד כה, גורביץ דווקא משתדל להימנע מדימוי של מטיף ומנסה לדבר על עצמו כעל חלק מהתיאטרון שהוא מבקר. ללא הצלחה. הוא אינו מבין מדוע מתגאים במספר גדול של הרצות לכל הצגה. מדוע הצגה צריכה בכלל לרוץ מאות פעמים, הוא שואל. "ההצלחה צריכה להיות אמנותית", הוא אומר, "ואל תשאלי אותי מי יקבע אותה - כל אחד יקבע לעצמו, אבל ביושר".

גורביץ אינו מתפעל מהקהל הרב שהתיאטרון מושך אליו ואינו בטוח שאנשים שבאים ל'מרי לו' או למחזמר 'הלהקה' אוהבים בכלל תיאטרון. "אמנות כן צריכה לפנות לקהל, אבל לא לכל קהל, היא לא צריכה לפנות, למשל, לאוהדי כדורגל", הוא אומר.

למה בעצם?

"אנשים שאוהבים תיאטרון הם אלה שקוראים ספרים, או יכולים לקרוא ספרים. הקהל שאוהב שירה הוא מיעוט. זה לא הקהל שהולך לכדורגל. זה משהו אחר. צריך להסכים להיות מיעוט. זה לא נורא כל כך".

אבל הקהל הרחב עשוי ליהנות מאוד מההצגה שלך.

"אני לא בטוח שקהל כדורגל יידע על מה מדובר פה. אני מניח שכן, אבל לא בטוח. אנחנו צריכים לתבוע את זכותו של המיעוט הזה לקבל את שלו. וכרגע, לדעתי, הוא לא מקבל.

"לורקה אמר פעם לשחקניו לפני פרמיירה, שהתיאטרון הוא הברומטר של החברה. מבחינה זו מצבנו עגום. אמן צעיר שרוצה לבחור את דרכו - מה כדאי לו יותר, להיות קופירייטר או מחזאי, סופר או מגיש תוכנית בוקר בקשת - ברוב המקרים ברור מה הוא יבחר. חברה בריאה צריכה ליצור איזון כדי לתת לאדם הצעיר את האופציות להתפתח ואת האפשרות להיות מסוגל לפרנס את עצמו ואת נפשו בכבוד. הוא לא יכול להיות מופקד בידי כוחות השוק".

מאז מינויו למנהל החאן לפני חמש שנים העלה גורביץ את קרנו של התיאטרון הירושלמי כתיאטרון אמנותי, מעניין, בעל זהות מובחנת, שאינה מנסה לקרוץ לקהל המנויים. גם הצד הכלכלי של התיאטרון השתפר, וממצב גירעוני וסכנת סגירה נהפך החאן לתיאטרון מאוזן.

כמי שמצהיר שהתיאטרון נועד למיעוט, מה תפקידו של הקהל בתיאטרון שלך, החאן?

"לתיאטרון החאן יש קהל שהתפתח עוד מתקופתה של אופירה הניג, והוא פרטנר אמיתי לתיאטרון טוב. זה קהל שמוכן לקבל את ההרפתקאות שלנו, את ההצלחות וגם את הכישלונות. זה לא קהל ענק, 5,000 מנויים, אבל הוא נותן לנו בסיס ותשתית. אלה בני השיח שלנו, אנחנו לא צריכים לרצות אותם. יש לזכור שבירושלים פועל גם תיאטרון ירושלים, שמציג את ההצגות של הבימה, הקאמרי ובית לסין. הקהל שלנו בא לראות את ההצגות של החאן, כי זה מעניין אותו.

"אנחנו מנסים להציג מחזאות מקורית שאנחנו יוצרים בעצמנו, ובמקביל גם להעלות מחזאות קלאסית, שגם אתה אנחנו עוברים תהליך ייחודי. למשל, כשעבדנו על 'הקמצן' של מולייר, התחלנו כמו שעובדים על מחזה מקורי. בלי חלוקת תפקידים, תוך חיפוש דרך סגנונית. אני מקווה שהניסיון שלנו במחזאות קלאסית מזין את העבודה על מחזאות מקורית. המחזאות המודרנית שאנחנו מעלים בקנה מידה קטן יותר היא כזאת שלא הוצגה כאן עדיין, או שהיא מתאפיינת בצורה וסגנון מיוחדים".

האם אתה מצליח לבטא את השקפת העולם האמנותית שלך בתיאטרון?

"זו שאלה שקשה מאוד לענות עליה. אני מרגיש שהעובדה שאני עובד עם להקה לאורך זמן, ואנחנו מצליחים להתפתח, זה הדבר החשוב. מפעם לפעם אנחנו גם מצליחים לעשות הצגה שאנחנו מרוצים ממנה. מאוד חשובים לנו הצורה והסגנון של כל הצגה, והייתי רוצה שנמצא עוד דרכים להתפתח בתוך עצמנו, שנגיע לצורות ביטוי חדשות ולמחזות שעוד לא הגענו אליהם. אלה הדברים שמעסיקים אותי, ואלה הדברים שאני כל הזמן שובר את הראש איך לעשות אותם".

גם על "המצליחים" עבדו גורביץ ולפין מנקודת ההתחלה ממש. "התחלנו עם מעט מאוד טקסט, וזה צמח תוך כדי עבודה משותפת", מספר גורביץ. השניים, שכבר שיתפו פעולה בעבר, בין היתר ב"כולם היו בני חוץ מנעמי", "הבית ברחוב שינקין" ו"אני ויודה ואחותו של הרמטכ"ל", חזרו לעבוד יחד לאחר תקופה ארוכה. לפין היה "עסוק כל הזמן", מסביר גורביץ, "הוא עובד בערוץ 2, ורק עכשיו הוא פינה זמן". ומדוע עכשיו? "שנינו רצינו לעסוק במצב הזה שאליו הגיעה התרבות הישראלית, וחיפשנו דרך לבטא את זה".

האם "המצליחים" יצליח להשפיע?

"אני לא משלה את עצמי לרגע שבאמצעות הצגה בהחאן אני יכול להשפיע. הצגה יכולה אולי לפרנס דיון או מחשבה. אבל כל אחד יכול לעשות מה שהוא יודע לעשות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ