לחיי השחקנים שבדרך

* בבתי הספר למשחק צריך להנהיג שיעור חובה, שבו מורה כריזמטי במיוחד יסביר לתלמידים לאורך כל שנות לימודיהם שתיאטרון זה לא בשבילם. בדרך אכזרית כזאת נאבד כמה כישרונות גדולים, אבל אולי נציל כמה אנשים מחיי אומללות ותסכול

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

נואל קווארד סיפר פעם כי במסעו חזרה מהמזרח הרחוק לאירופה, על סיפונה של ספינת נוסעים גדולה, רדפה אחריו אשה גדולה עם תצלום של בתה בידה וניסתה לשכנע אותו כי העתיד של הילדה הוא על במת התיאטרון. כהגנה עצמית כתב קווארד את השיר הבא: "אל תעלי את בתך לבמה, גברת וורתינגתון/ אל תעלי את בתך לבמה/ המקצוע מוצף/ המאבק מטורף/ והעובדה שבוער לה לשחק/ זה דבר הכרחי, אך עדיין לא מספק/ היא נערה נחמדה ויש לה שיניים יפות/ אבל לא מסוג הנערות שהייתי רוצה לראות/ על הבמה, גברת וורתינגטון, אני חוזר, גברת וורתינגטון/ אל תעלי את בתך לבמה".

ביום ראשון שעבר נפתחה שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה, ובתי הספר למשחק בכלל זה: בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בית צבי, הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, סטודיו לאמנות התיאטרון מייסודו של יורם לוינשטיין, בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים. ואלה רק בתי הספר הידועים יותר. כל בית ספר למשחק והמוניטין שנגזרו מרשימת הבוגרים ומשמו של המנהל, שלעתים הוא חלק משם בית הספר, כאילו מדובר בסטודיו של לי שטרסברג או שיטת סטניסלבסקי.

על סמך ניסיון השנים האחרונות, בעוד שלוש שנים יסיימו את לימודיהם כ-150 פרחי משחק מלאי תקווה, שיצטרפו אל מקצוע שרב בו הביקוש על ההיצע והמאבק בו מטורף. אני הראשון שצריך לשמוח על ריבוי הצעירים שרוצים ללמוד משחק תיאטרון, בעיקר בימים שבהם אפשר להגיע למרכז הבמה בעזרת תוכניות כמו "כוכב נולד", "נולד לרקוד", טלנובלות וצילומי דוגמנות. אין כמו נעורים ואנרגיה של צעירים בשביל להחיות את הבמה, שגם עליה חל הכלל: "ישן מפני חדש תוציאו". זה הרי הדור הבא, הנושף בעורפו של הדור הקיים, ומאלץ אותו להיות טוב יותר ולהיאבק על מקומו באור הזרקורים.

אבל אני יודע איפה אני (והם) חיים. מדינה בת 7 מיליון צופים פוטנציאלים, תיאטרון לאומי אחד (הבימה), שלושה תיאטרונים עירוניים (הקאמרי, חיפה, באר שבע) ושלושה תיאטרונים נוספים (בית לסין, גשר, החאן). בכל אלה שחקנים ותיקים ובוגרי מחזורים קודמים של בתי הספר למשחק נאבקים על הקהל, ובכולם - למרות התמיכה (שאינה מספיקה) וההצהרות האמנותיות - מייצרים בסופו של דבר הצגות לפי ביקוש.

זה כמה שנים אני חושב על הנהגת שיעור חובה בבתי ספר למשחק. זה צריך להיות שיעור שבועי, אבל אני מניח שאפשר להסתפק בפעם בחודש. באותו שיעור ייפגשו השחקנים והשחקניות לעתיד עם אדם כריזמטי במיוחד מהתחום, כזה שהתלמידים יילכו אחריו באש ובמים. לאורך כל שנות לימודיהם האדם הזה יסביר להם, במתינות ובהחלטיות, כי תיאטרון זה לא בשבילם. יהיה עליו לפרט לפניהם את הקשיים, ולפרק באכזריות את כל האשליות.

בלי להתייחס למספר התלמידים ומקומות העבודה, שחקן תיאטרון זקוק לכישרון, כמובן, ואלוהים כידוע לא היה דמוקרטי במיוחד בחלוקתו, ואף לא בחלוקת התכונות הפיסיות. אנחנו חיים אמנם בעידן שבו אנחנו מרגילים עצמנו לחשוב שכולם ראויים להזדמנות שווה, ללא שים לב למראה, אבל הבמה, כמו המסך, נוטה חסד לצעירים יותר, נאים יותר, רזים יותר (אך לא מדי), גבוהים יותר (גם לא מדי).

אחרי שהתגברנו על מכשול הכישרון והתכונות הפיסיות, מה קובע אם בוגר בית ספר למשחק, שעבר את שלבי הניפוי בין שנה לשנה (ואי אפשר לנפות יותר מדי, כי שכר הלימוד הוא מה שמאפשר לבית הספר להמשיך לתפקד), יצליח לעבוד במקצועו? החריצות, הגמישות הגופנית והנפשית, החוסן הנפשי שיאפשר לו לעמוד בהשפלה הכרוכה באודישנים, והמזל. כל אלה יגרמו לכך שלפעמים אנשים עם כישרון גדול לא יצליחו, ואנשים עם כישרון קטן, ואף תנאים פיסיים מגבילים, ייהפכו לכוכבים. זה המקצוע הזה, תיאטרון, שמחייב רגישות כדי להיות טוב, אך גם דורש קהות חושים כדי לעמוד בהשפלות הכרוכות בו.

כמה בוגרים מתוך היצע של כ-150 שחקנים ושחקניות שמסיימים את לימודיהם בכל שנה, עם תעודת בוגר של בית ספר למשחק, שייכים באמת למקצוע ויתמידו בו לאורך זמן? אם נהיה כנים עם עצמנו, בין 10 ל-15. לא יותר. וכל אחד מהם תלוי במזל ובהרבה גורמים נוספים שאין לו עליהם שליטה.

30-50 בוגרים נוספים ימשיכו לעבוד במקצוע, נידונים למאבק קיומי מתמיד על האגו שלהם ולמרירות הולכת וגוברת על שאינם מקבלים את המגיע להם, בזכות כישרונם. מכיוון שרוב הבוגרים יקימו משפחות, חלק מהם יזמנו חיי אומללות גם לבני משפחותיהם. בוגרים רבים יהיו למורי משחק, וימשיכו להזרים אנשים חדשים למקצוע, או ייפלטו מן התחום לחלוטין, וימצאו לעצמם עיסוק מספק יותר.

מדוע אני חושב ששיעור כזה, שכל מטרתו היא להבריח אנשים ממקצוע המשחק, חיוני בבתי הספר? כי זה אחד המבחנים המהותיים, בהנחה שפרחי השחקנים הם מוכשרים, מיומנים, חרוצים ובעלי מזל. מי שישרוד בבית ספר למשחק אחרי שבמשך שלוש שנים מנסים לשכנע אותו שזה לא בשבילו, כנראה באמת לא יכול לחיות בלי להיות על במת התיאטרון. יכול להיות שבדרך אכזרית כזאת נאבד כמה כישרונות גדולים, אבל אולי נציל כמה אנשים מחיי אומללות ותסכול.

אני מרשה לעצמי להעלות הצעה כזאת מפני שאני יודע שאין סיכוי שמישהו יחשוב עליה ברצינות. וגם אם כן, כל מי שלא יפרוש מבית הספר בתום שנת הלימודים, יקבל ציון "נכשל" בשיעור, וזה כשלעצמו יכול להיות סיבה להודיע לו שהוא יכול להמשיך ללמוד, אך לא בבית ספרנו.

ולכל השחקנים והשחקניות שבכל זאת החליטו לעלות על הבמה, ויהי מה - אני מחכה לכם באולם, שורה 7, כיסא 1.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ