בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספר החדש של הראפר ג'יי-זי פותח בפניו דלת חדשה - האקדמיה

הספר החדש של ג'יי-זי ו"האנתולוגיה של הראפ", ספר כבד ראש ומשקל שיצא בהוצאת אוניברסיטת ייל, מבהירים: ההיפ-הופ הגיע סופית לליגת הקיסוס

תגובות

ההיפ-הופ כבר שינה את העולם. קשה לחשוב על תחום בתרבות הפופולרית - מוסיקה לכל גווניה, קולנוע, טלוויזיה, ציור, אפילו ספרות, בוודאי אופנה - שלא הושפע באופן משמעותי מהמהפכה שהחלה ברובע הברונקס, ניו יורק, באמצע שנות ה-70. בשנים האחרונות, באופן מצער, ההיפ-הופ כבר אינו מקור למוסיקה טובה בעוצמה ובגיוון כפי שהיה בעבר. אבל זה לא מפריע לז'אנר לחתור להכרה שלדעת יוצריו מגיעה לו, לא רק מחברות התקליטים והמפרסמים, אלא גם ממי שמספקים את תווית ההכשר הסופית של היוקרה: מאקדמאים כבדי ראש ועד יצרני מותגים נחשבים.

זה הרקע מאחורי שני ספרים מעניינים שיצאו בחודשיים האחרונים בארצות הברית: "Decoded" ("מפוענח"), המעין-אוטוביוגרפיה של הראפר ג'יי-זי (הוצאת שפיגל אנד גראו), ו"האנתולוגיה של הראפ", ספר עב-כרס שיצא בהוצאת אוניברסיטת ייל, לא פחות, המאגד לראשונה מאות טקסטים של שירי ראפ מצליחים ומשפיעים. את הרעיון שבבסיס הספרים מנסח בתמצית ג'יי-זי עצמו: "טקסטים של ראפרים גדולים, לא רק שלי, הם שירה כשמסתכלים בהם מספיק מקרוב".

האנשים שמאחורי מהפכת ההיפ-הופ רוצים כבוד, ממש כמו בשיר של אוטיס רדינג, שאריתה פרנקלין הפכה ללהיט נצחי. וכדרכם של זרמים שפרצו מלמטה, מהשכבות הנידחות והמקופחות של החברה, הם רגישים מאוד לכל פגיעה, אמיתית או מדומיינת, בכבודם. ברקע עומד כמובן גם העניין הגזעי. היפ-הופ כבר מזמן אינו תרבות שחורה בלבד, אבל אין שום דרך לצבוע את שורשיו השחורים לבלונד. אפילו אמינם לא ניסה. לכן, ג'יי-זי מקדיש עמודים שלמים בספר לגאוותו לנוכח בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית. מאותה סיבה הוא מתאר בפירוט את עלבונו לנוכח הערה של יצרן משקה יוקרתי על חוסר התלהבותו מההתייחסויות הרבות של ראפרים למוצריו כסמל סטטוס. ובדיוק מאותם נימוקים, הכרה ומעמד, גויס פרופ' הנרי לואיס גייטס, אחד החוקרים המובילים של התרבות השחורה, לכתוב את המבוא לאנתולוגיית הראפ.

הספר של ג'יי-זי אינו מה שהבטיח להיות תחילה ואולי בכך יתרונו. מהראיונות המקדימים בכלי התקשורת (וג'יי-זי הוא אמן בבניית ביקוש ליצירותיו) אפשר היה להתרשם שזה עומד להיות ספר הזיכרונות הרגיל: מהגטו לכוכבות-על. אבל אשתו, הזמרת ביונסה (שמוכרת היום יותר אלבומים ממנו), מוזכרת בספר רק פעם אחת, כבדרך אגב. ואילו לתקרית שיצרה את עיקר הרעש המוקדם, הגילוי של ג'יי-זי על כך שבגיל 12 ירה ופצע את אחיו הבכור בשל תקרית שנסבה כנראה על רווחי סמים, אין כמעט זכר בספר.

לג'יי-זי יש הפעם משימה אחרת: להסביר את אמנותו. זה למעשה ספר של אנקדוטות, המתוארות בכישרון רב ומלוות בעיצוב גרפי מרשים, אך תכליתן העיקרית היא לחבר בין סיפורי הרקע לבין השירים. אחרי כמה עמודים המתארים, בלי כבוד גדול מדי לסדר הכרונולוגי, פרק מחייו, יופיעו שניים-שלושה שירים במלואם, בצירוף הערות שוליים.

ג'יי-זי לא מסתפק בהערות כדי להסביר למה התכוון המשורר. הוא מציג באמצעותן ובעזרת קטעי הקישור תרגילים לשוניים (למשחק בצלילים יש משמעות רבה בראפ), סוקר התפתחויות היסטוריות ומבטא בעומק מעורר הערכה את עמדותיו בשאלות פוליטיות וחברתיות. התוצאה היא כמעט פירוש רש"י בנוסח ראפ: מפורט, משכיל ולעתים קרובות גם נוגע ללב.

מעניין להשוות את הספר של ג'יי-זי עם האוטוביוגרפיה המדוברת השנייה של מוסיקאי בשנה החולפת, זיכרונותיו של גיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס. גם ריצ'רדס, כמו ג'יי-זי, מתגלה כמספר מוכשר בעל זיכרון מרשים (במקרה של ריצ'רדס ההישג מפתיע לנוכח כמויות הסמים שצרך במשך השנים). שניהם גדלו בשכונות עוני, אבל ג'יי-זי, למרות הנטייה המקובלת של ראפרים לפולחן מותגים, מקדיש פחות עמודים לתיאור עושרו. שניהם ניים-דרופרז לא קטנים, אך כשג'יי-זי כותב על מפגש שלו עם כדורסלן-העל מייקל ג'ורדן, אפשר לזהות בלי קושי את ההערצה שלו לג'ורדן. ואף שריצ'רדס מציג בפרוטרוט את הסתבכויותיו השונות עם החוק, נדמה שנכונותו של ג'יי-זי לחשבון נפש גדולה יותר משל עמיתו המפורסם.

ג'יי-זי נולד כשון קארטר בשיכוני מארסי בברוקלין, ניו יורק, ב-4 בדצמבר 1969. הוא מתאר, בקווים כמעט מקבילים, את הקשיים הכלכליים שחוותה משפחתו ואת נטישתה בידי אביו, לצד הקסם שהילך עליו היפ-הופ מאז נתקל לראשונה, כשהיה בן 9, בילד מדקלם ראפ בשיכונים.

הרבה לפני שנהפך לכוכב, היתה לג'יי-זי קריירת פשע משגשגת למדי. הוא אינו יוצא דופן בכך, כמובן. רבים מהראפרים שזינקו קדימה בשנות ה-90, ביניהם סנופ דוג והנוטוריוס ביג, החלו את דרכם כסוחרי סמים קטנים בשכונה והקדישו חלק ניכר מהקריירה שלהם לתיעוד חוויות, אמיתיות או מדומיינות, מאותה תקופה.

מה שמייחד את ג'יי-זי, לצד כישרון עצום בכתיבה ובהגשה, הוא שחייו כעבריין נמשכו הרבה יותר זמן. הוא עמל על פיתוח יכולתו כראפר בעודו מוכר קראק ברחובות ברוקלין וניו ג'רזי (והתיאורים על המילונים ופנקס החרוזים הקטן שלקח עמו לכל מקום משעשעים למדי). עברו שנים עד שנטש סופית את הפשיעה. ג'יי-זי דילג בין אולפני הקלטות לעסקאות סמים עד 1996, השנה שבה יצא הדיסק הראשון שלו, בגיל מאוחר יחסית, 26. האבחנות וההשוואות התכופות שהוא עורך בין שני עיסוקיו מאלפות.

לפחות בהתחלה, אחרי כמה חוזים מבטיחים שלא התממשו, נראה שג'יי-זי חשד שתעשיית המוסיקה מסוכנת ובוגדנית אף יותר מאשר מקור פרנסתו הקודם. "הרבה חבר'ה מהרחוב באים לתעשיית המוסיקה ומצפים לאיזשהו סוג של כבוד ואתיקה. אבל בעסקים אתה לא מקבל מה שמגיע לך, אלא מה שאתה יודע לצבור במו"מ", הוא כותב. "יש איזושהי משיכה חולנית לאמן המת, לאמן העני, המסומם שביזבז את כל כספו על סמים ושרשראות זהב גדולות ומסיים את הקריירה שלו כסרט דוקומנטרי בתחנת הטלוויזיה 1-VH. יש משחק שאנשים משחקים לפעמים עם מוסיקאים: שכדי להיות אמיתי, אותנטי, אתה צריך לשנוא את הכסף וההצלחה, אבל מי שאמר שאמנים אינם צריכים לשים לב לעסקים היה כנראה אדם ששלח את ידו לכיס של אמן כלשהו".

ג'יי-זי מספיק בטוח בעצמו כדי לבטא בחופשיות את עמדותיו: על יחסה החשדני של אמריקה הלבנה לצעירים שחורים, על הקושי שלהם להיחלץ מהגטו ("אף אחד לא התכוון לעזור לנו. אפילו האבות שלנו נטשו אותנו"), על הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש (הוא מתעב אותו, בגלל המלחמה בעיראק והטיפול הכושל בנפגעי ההוריקן קתרינה) ועל פוקס, רשת חדשות הטלוויזיה השמרנית: "מעולם לא שמתי זין על אנשים ששומעים קללה ומיד מתחיל לצאת להם קצף מצדי הפה. הטמבלים של פוקס לא יזהו אמנות גם אם היא תיפול להם על הראש". ממרומי ההצלחה שלו, עשרות מיליוני עותקים שנמכרו מאלבומיו ומעמד של כוכב-על, אין לו שום בעיה לנתח ולצטט טקסטים של ראפרים אחרים.

מה הוא אמר שם

במובן הזה הספר שלו כמעט מתכתב עם האנתולוגיה שחיברו שני פרופסורים לספרות אנגלית, אדם בראדלי ואנדרו דובואה. זהו אוסף כבד ראש וכבד משקל (867 עמודים, לא כולל המבוא), שאין שום דרך לקרוא בבת אחת.

לא כל מה ששני המרצים המכובדים בחרו להנציח עומד במבחן הזמן או הנייר. חלק מהטקסטים הישנים יותר, מסוף שנות ה-70, נקראים כחרוזים ילדותיים למדי. ובכל זאת, יש משהו ברוחב היריעה ובמבחר המגוון של האמנים והשירים. הם מאפשרים הסתכלות אחרת על המרחב העצום של כישרון ואפשרויות שיצר הראפ ב-30 ומשהו השנים האחרונות, שלא לדבר על היכולת להבין סוף סוף מה סליק ריק באמת אמר בשיר ששמענו עשרות פעמים.

שלא כמו ג'יי-זי, דווקא הפרופסורים בוחרים שלא להסתבך עם הערות שוליים, כך שפענוח המשמעות מושאר כמשימה לקורא. כצפוי בפרויקט בסדר גודל כזה, כבר נשמעות הרבה טענות כלפיו. חסידי ראפ מצאו טעויות כאלה ואחרות בהעברת השירים לטקסט כתוב וכמובן מתפתחים ויכוחים על עצם הכללת השירים ב"קאנון" הראפ הראשון. אז "החיים הם ביץ'" של נאס ו"המוח שלי עובד עלי" של ה"גטו בויז" כאן, אבל מי העז להשמיט את "אני יודע שיש לכם נשמה" של אריק בי וראקים?

מי הראפרים הגדולים מכולם, אחרי עיון לא מחייב באנתולוגיה? ג'יי-זי משתלב כנראה במקום מכובד בחמישייה הראשונה. יחד אתו ראקים (עדיין הגדול מכולם, לטעמי), צ'אק די מ"פאבליק אנמי", נאס וגם הפתעה: סקארפייס, נציג הראפ הדרומי. אלה, כמובן, רק משחקי רשימות של בנים, אבל הטקסט הכתוב, בהיקף הזה, מאפשר אותם.

הנייר אמנם אינו מצליח להעביר את כל העוצמה של הראפ, שנשען במידה גדולה על ה"בום" הגדול של הקול האנושי. אבל למען האמת, גם בוב דילן נקרא אחרת ממה שהוא נשמע. כך או כך, היפ-הופ הגיע סופית לליגת הקיסוס. נדמה שהוא מרגיש טוב למדי בין ייל לבין הרווארד.



ג'יי-זי. חשבון נפש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו