בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוסיקאי רוברט ג'יני מבקר בישראל ומספר: כך חיסל סילוויו ברלוסקוני את התרבות המוסיקלית באיטליה

מאז גילה את צלילי הוויולה דה-גמבה בנעוריו טיפח רוברט ג'יני את עיסוקו במוסיקה המוקדמת והיה לאחד ממבצעיה הגדולים. בביקור בישראל, שכולל קונצרטים וכיתות אמן, מספר המוסיקאי האיטלקי החשוב איך חיסל ברלוסקוני את התרבות המוסיקלית בארצו

תגובות

בתחילת שנות ה-70, כשהיה בן 13, הגיע לאוזניו של רוברטו ג'יני, ילד ממילאנו שכבר אז נחשב לעילוי כנגן צ'לו, סאונד חדש שכמוהו לא שמע: מהרדיו, שהיה פתוח בביתו, עלה צלילה של הוויולה דה-גמבה. כלי עתיק זה, שדומה בצורתו לצ'לו, היה נפוץ בתקופת הבארוק באירופה, אבל במאה ה-18 הלך ונזנח עד שנעלם לגמרי, יחד עם הרפרטואר שלו, ופינה את הבמה לצ'לו המודרני הגדול והמהדהד יותר ממנו. מאמצע המאה ה-20 באירופה החל העולם להביט שוב אל המוסיקה המוקדמת שנעלמה וגילה בה אוצרות גדולים, וכדי לנגנה החלו לשחזר גם את הכלים שנעשה בהם שימוש לביצועה.

באותו יום, ברדיו, בנגינת האחים קאויקן שהיו אז במרכז הזירה של ביצוע מוסיקת הבארוק בהקשרה ההיסטורי, נשמעה איפוא הגמבה בצלילה העדין - ושינתה את חייו של ג'יני. הוא גילה עולם שלא ידע עליו, זנח את הצ'לו, ולימים היה לאחד המבצעים הגדולים של מוסיקה מוקדמת: חבר באנסמבלים המובילים באירופה, סולן ומנצח, ובין המורים - וגם חוקרי המוסיקה העתיקה - החשובים בדורו.

עכשיו ג'יני שוב נמצא בישראל, לשלושה שבועות דחוסים בקונצרטים ובכיתות אמן. הוא בא במסגרת פרויקט משותף של המחלקה למוסיקה עתיקה בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה בתל אביב (שטריקר), המכון האיטלקי לתרבות ותזמורת הבארוק ירושלים, ולוח הזמנים שלו נראה בלתי אפשרי: הוא מלמד בלא פחות מ-68 כיתות אמן, שהן שיעורים פתוחים לקהל (החל ב-11 בחודש בבניין הקונסרבטוריון ברח' בן יהודה בתל אביב); ויוצא לרחבי הארץ לשבעה קונצרטים, החל ביום רביעי הקרוב (פרטים בדוא"ל drora.bruck@gmail.com).

מה מביא את האמן הבינלאומי הזה לשהות ארוכה מדי שנה בישראל, כבר יותר מעשור, ללמד ילדים שזורמים לשיעוריו מכל הארץ? "את הילדים באיטליה מעניין רק כדורגל, טלוויזיה ומוצרי צריכה", אומר ג'יני, "בישראל זה אחרת. הרמה של התלמידים מאוד גבוהה, והאנשים שונים".

שונים באיזה מובן?

"קשה לי להצביע על כך במדויק. זו תחושה שהמוסיקאים כאן מבטאים בדיוק את הרגשות שלי. אני מרגיש בבית. והרמה האינטלקטואלית של הילדים הרבה יותר גבוהה. למשל, שוחחתי אתמול עם תלמיד בן 13 או 14, כנר, על סוגיות בהוצאת התווים של יצירה של באך שהוא מנגן, על אי-דיוקים בה לעומת המקור של באך והסיבות לכך, ובהתחלה הרגשתי מבוכה לשוחח עם ילד על הדברים האלה; אבל השיחה אתו קלחה, וברמה גבוהה. זו דוגמה מייצגת".

ג'יני הוא פרופסור למוסיקה בבית הספר הגבוה בעיר פארמה. "באיטליה אני מלמד כיתה באקדמיה אבל אני מחפש מקום שבו אוכל לבנות משהו, לא רק לנגן לשם הנגינה, לא רק ללמד לשם ההוראה", הוא ממשיך, "וכאן בישראל זה קורה: אני חלק מפרויקט. אני מגשים את המטרה שלי, שנדמה לי שהיא משותפת לכל אחד: לבנות משהו, להניח את הלבנים זו על זו. באיטליה זה בלתי אפשרי, וכאן, בקונסרבטוריון שטריקר, אני מרגיש שמשהו קורה, ששינוי מתחולל, שהמנטליות והמרקם הרגשי מתפתחים בקרב כולם. אם מורים של כלים מודרניים, שמלמדים את הרפרטואר השגור בשיטות המסורתיות, יכולים לשלוח אלי תלמידים לכיתות אמן, זה אומר הכל".

לקוחות במקום סטודנטים

ג'יני נולד ב-1958 למשפחה של מוסיקאים לא מקצועים. סבו היה מנצח תזמורת חובבים, שבה ניגנו שתי אחיות יהודיות ושתיהן נישאו לנגנים מהתזמורת גם כן: אלה היו אמו ואחותה. אביו היה כנר, אבל כחייל במלחמת העולם השנייה, אחרי שהברית בין גרמניה לאיטליה התערערה, הוא נשבה על ידי הנאצים ונשלח למחנה שבויים ביוגוסלביה ("למרבה המזל, כי חיילים איטלקים רבים פשוט הוצאו להורג", אומר ג'יני). משם חזר הביתה ברגל אחרי השחרור: זה לקח לו שנה תמימה. "הורי מאוד שמחו כשבגיל צעיר גיליתי רצון להיות מוסיקאי", מספר ג'יני, "וכשהתחלתי בגיל 9 לנגן צ'לו, הם מאוד תמכו בי ומעולם לא לחצו ולא דחפו. המורה שלי היה אטיליו רנצאטו, וירטואוז גדול שהיה בשיאו בשנות ה-30 של המאה ה-20, ואני עדיין מלמד בשיטות שלמדתי ממנו".

אחרי הגילוי הדרמטי של הוויולה דה-גמבה ברדיו, הלך ג'יני לקונצרטים של מבצעי מוסיקת הבארוק בגישה ההיסטורית - תחילה האחים קאויקן עצמם שבאו למילאנו, ואחריהם הנגן והמנצח הספרדי ג'ורדי סאוואל, מחלוצי השיבה אל הנגינה בוויולה דה-גמבה בעולם. "המפגש עם הגמבה בקונצרט היה הלם מוחלט", הוא מספר, "ניגנתי לג'ורדי סאוואל והוא הציע לי לבוא וללמוד אצלו ב'סקולה קנטורום' בבזל, המרכז הגדול של לימודי מוסיקה עתיקה בכלים אותנטיים". ג'יני נטש מיד את האקדמיה האיטלקית במילאנו שלמד בה, נפרד מהצ'לו ונסע להתחיל מההתחלה בבזל. "אני די גאה לספר שחודשים ספורים אחרי שהגעתי, כבר הקלטתי עם ג'ורדי", הוא אומר בחיוך.

שיתוף הפעולה עם סאוואל המשיך: אחרי שגמר את לימודיו באקדמיה בבזל הצטרף ג'יני לאנסמבל "הספריון 20" בניצוח האמן הספרדי, אנסמבל שניצב בצמרת התחום בעולם, וניגן בו עשר שנים. אבל הרצון לבנות משהו - "להניח את הלבנים זו על גבי זו", כדבריו - קינן בו, ובאמצע שנות ה-80 הוא חזר לאיטליה, לעיר הולדתו מילאנו, שם הקים מחלקה למוסיקה עתיקה בבית הספר העירוני למוסיקה במילאנו, יחד עם נגנית הצ'מבלו וחוקרת המוסיקה העתיקה לאורה אלוויני.

בית הספר נהפך לאחד המרכזים החשובים של מוסיקה עתיקה באירופה, עם עשרות תלמידים שזרמו אליו מכל העולם; בשנה האחרונה היתה הכיתה בת 30 תלמידים מ-15 מדינות. אבל גורלו של בית הספר נגזר עם העלייה המחודשת של סילביו ברלוסקוני לשלטון, לפני כעשור: "אנשי מפלגתו, פורצה איטליה, הסבירו לנו שמעכשיו אין יותר דבר כזה, 'סטודנטים', אלא רק 'לקוחות'; ובתוך שנה לא נשאר דבר מבית הספר המפואר הזה", מספר ג'יני. הוא התפטר מיד, וכל העמיתים שלו אחריו.

"באיטליה נגמר לגמרי התקציב למוסיקה ולתרבות בכלל", ממשיך ג'יני לתאר את ההרס המתבצע בארצו, "20 שנה של ממשלת ברלוסקוני חיסלו את כל התרבות המוסיקלית. המדינה נהפכה להיות ביזנס, והתרבות והמוסיקה אינן חלק מזה. לי היה מזל, כי קיבלתי את המשרה בפארמה, אבל איטליה התרוקנה מהאמנים שלה בתחום המוסיקה המוקדמת: כולם גלו והתפזרו בעולם, ועכשיו הם בשווייץ, ספרד או ארצות הברית. אין יותר עונה של מוסיקה מוקדמת במילאנו, שהיא הבירה התרבותית של איטליה, וזה אסון. בשנות ה-80 וה-90 ניגנתי בהמון פסטיבלים, אפשר היה לשלוח הצעות ל-50 מפעלי קונצרטים ומתוכם עשרה היו לוקחים אותך. היום אין למי לשלוח. ולא נראה שהמצב ישתנה, כי אין אלטרנטיבה באיטליה, אין שמאל, אין אופוזיציה. אני מתבייש לשמוע מה אנשים חושבים על איטליה בגלל ברלוסקוני וממשלתו, ומנסה תמיד להזכיר להם את הרנסנס האיטלקי, את המוסיקה, את הקולנוע. זה קצת מקל את הבושה".

מה שמע באך

במחלקה בבית הספר העירוני למוסיקה פגש ג'יני באמצע שנות ה-90 תלמידה ישראלית לחליליות, דרורה ברוק. "זה היה מרכז העולם", אומרת עתה ברוק, "כל מי שמאכלס עכשיו את האנסמבלים החשובים למד שם, והקורסים של רוברטו על המאה ה-17 היו יחידים במינם באירופה, איש לא שמע כאלה דברים". ברוק חזרה לישראל והיתה לדמות מפתח בעולם המוסיקה העתיקה כאן, בנגינה ובהוראה, במיוחד אחרי שהקימה את המחלקה בקונסרבטוריון שטריקר, והחלה להזמין את המורה שלה לשעבר לנגן אתה ועם חבריה המורים בקונצרטים, וללמד את הדור הצעיר.

"החלום שלי לעשות בתל אביב קורס על כל המוסיקה שבאך הכיר ושמע בזמנו", נותן ג'יני דוגמה לדרך הייחודית שלו בהוראה, "הרי הוא שמע ולמד מוסיקה של אנשים כמו ג'מיניאני, טרטיני, בנדה, קוונץ - והמוסיקה הזאת מאוד חסרה לתלמידים. כדי להבין את באך באמת, לא די ללמוד אותו כשלעצמו; כדי לדעת איך לבצע את הקישוטים במוסיקה שלו, את הדקויות שלה, ההקשר מאוד נחוץ".

ההקשר הוא נשמת אפה של התנועה למוסיקה מוקדמת, שמבקשת להתקרב ככל היותר לביצוע המוסיקה כפי שנשמע בזמנה - דרך לימוד חיבורים ומאמרים מהתקופה, קריאת ספרי הדרכה על הנגינה, וחקר כלי הנגינה העתיקים. "בלונדון כינו את המוסיקה הקאמרית 'יצירות לשיחה' (conversation pieces)", אומר ג'יני, "וכך צריך להתייחס אליה. בביצוע המודרני, למשל, אחד מהאידיאלים הוא קשר העין בין המבצעים: אני לפעמים מושיב את הילדים כך שלא יראו זה את זה תוך כדי נגינה, שיקשיבו".

דרכי הוראתו הן ייחודיות. כך, למשל, הוא מראה ומשמיע לתלמידים את הבמאי-משורר פייר פאולו פאזוליני קורא שיר משיריו, ואחר כך שחקנית שקוראת אותו הטקסט אבל בהטעמה עשירה מאוד של אינטונציה - והוא כותב פרטיטורה של הקריאה שלה, עם כל ההדגשים, העליות והמורדות, הגברת הקול והשתיקות. בין הנאומים שהוא מנתח יש אחד של בניטו מוסוליני. "לא חלמתי שאעשה זאת אי פעם", אומר ג'יני, "אבל הרטוריקה שלו כל כך חדה וריתמית, זה נשמע כמו רצ'יטטיב אופראי, לכן השמעתי את הנאום וליוויתי אותו בצ'מבלו, כמו אריה מאופרה".

בצדה של דרורה ברוק, ג'יני מזכיר מוסיקאים ומורים ישראלים כמו הזמרת איילה סיקרון, הצ'מבלן דוד שמר, המורה לכינור נאוה מילוא ומנהל קונסרבטוריון שטריקר קוסטין קנליס כאנשים שחולקים עמו את האידיאל לבנות תרבות מוסיקלית. "לא פחות אני אוהב בישראל את ההורים: הם שמחים על ילדיהם שלומדים מוסיקה, הם מעודדים אותם", הוא מוסיף. "לא מזמן שיבחתי זמרת, נערה בת 16, וראיתי כמה האמא שלה היתה מאושרת; לא כמו אצלנו, באיטליה, שההורים נכנסים לדיכאון מהמחשבה שהילד שלהם יעסוק במוסיקה במקום במקצוע מכניס. אני בטוח שבדור הבא ינגנו כאן את באך בגישה אחרת לגמרי".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו