בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה | כשהיצ'קוק פגש את הכפיל שלו

עבודת וידיאו של סמואל בקט היא רק אחת היצירות המרתקות שמוצגות עכשיו במוזיאון הרצליה, בתערוכה המוכיחה את כוחו של המדיום

תגובות

במוזיאון הרצליה מוצגת כעת תערוכה מצוינת של עבודות וידיאו. הצגתה במקביל לתערוכת הווידיאו החלשה להחריד "ניאו ברבריזם" (שאפשר לראותה בגלריה רוטשילד 69 בתל אביב), התערוכה בהרצליה מציגה מקבץ של עבודות המוכיחות את כוחו של המדיום וחיוניותו.

כל העבודות מושאלות מאוסף המדיה החדשה של מרכז פומפידו בפאריס, שנוסד בסוף שנות ה-70 ונחשב לאחד הטובים מסוגו. באצירה - שעליה הופקדו כריסטין ואן אש וגילה לימון - ניתן דגש לעבודות משנות ה-70 המבררות את מקומו של הווידיאו מול המדיום הטלוויזיוני ועל עבודות מהעשור האחרון; רוב האחרונות עוסקות בסוגיית הרב-תרבותיות, בעיקר סביב ההגירה לאירופה מצפון אפריקה. העבודה המוקדמת ביותר היא "Facing a Family" של ואלי אקספורט מ-1971. כמו שאר העבודות משנות ה-70, היא נמנית עם גל של עבודות וידיאו שעסקו בביקורת שפת הדימויים שהתגבשה בטלוויזיה ובתרבות הצפייה.

יחסי מציאות-אשליה

העבודות מוצגות באולם המרכזי של המוזיאון, כך שנוצרות פינות צפייה קטנות שנראות כהכלאה בין חנות רהיטי רטרו לחדר המתנה. ליד מקלטי טלוויזיה גדולים וישנים ניצבות כורסאות וספות על שטח רצפה המוגדר על ידי שטחים בדגמים אבסטרקטיים למיניהם ומנורות עומדות. ההאזנה היא באמצעות אוזניות. מערך הצפייה הזה מזכיר במידה רבה את חדר הצפייה שנוצר במוזיאון לתערוכתו של קוטלוג עותמאן לפני שנים אחדות, אך כאן הוא בהיר ומזמין יותר. סרטים נוספים מוצגים בחללים אחרים של המוזיאון. תנאי הצפייה אמנם מעולים מבחינת הסאונד והתמונה, אך הדבר אינו פותר בעיה יסודית בתערוכות מעין אלו והיא משך הזמן הארוך מאוד הדרוש לצפייה ובעיקר האתגר של המעבר מעבודה לעבודה.

שלוש עבודות שגם צפייה בשלושתן לבדן כבר מצדיקה את הביקור בתערוכה הן יצירתו של המחזאי סמואל בקט "Arena Quad I & II" מ-1981, "שפת אם" של זינב סדירה מ-2002 ובמיוחד עבודתו של יוהן גרימונפרז "Double Take" מ-2010.

העבודה של גרימונפרז היא באורך של סרט, 80 דקות, וייתכן שמוטב לבוא למוזיאון לביקור אחד לראותה בפני עצמה ולשוב לביקור ביתר התערוכה. אם הדבר אינו מתאפשר, כדאי לפחות להתחיל את הביקור בצפייה בה.

אף כי אפשר למנות את נושאי הסרט המורכב הזה - מוטיב הכפיל, המלחמה הקרה, "הציפורים" של היצ'קוק וגם פרסומות לקפה - הרי כוחו בכך שהוא נע בין הנרטיבי למופשט, מצליב מיתוסים, מפגיש טרגי עם סרקסטי, חושף את מנגנוני העשייה שלו אך גם יוצר אשליה. בצד הרהור על יחסי מציאות-אשליה הוא גם צולל לעומקיה של פראנויית ההמונים של שנות המלחמה הקרה. קטעים מדיווחי חדשות על אירועים פוליטיים בולטים, כמו המשבר במפרץ החזירים או הקמתה של חומת ברלין, מתחלפים עם קטעים מ"הציפורים", ובתווך סיפור-על פנטסטי על מפגש בין אלפרד היצ'קוק לכפילו. הקצביות של הסרט, היכולת של גרימונפרז לנוע בין שביבי הומור לתהומות של תהייה על הטבע האנושי, ללא תחושה של מלודרמה - מרתקות. קשרי הגומלין שהוא משרטט בין תרבות הצריכה לדרכים שבהן היא מעוצבת אפקטיביים להפליא כשקטעי יומן של הזוג קנדי ופרסומות הקפה מתחלפים.

סרטו המרתק של בקט "Arena Quad I & II" ("זירת מרובע I ו-II") נמשך 15 דקות בלבד. זוהי עבודה שחומקת מכל הגדרה, אך היא מתקשרת לתיאטרון הריקוד הגרמני שהחל בראשית המאה ה-20 עם רודולף פון לאבאן, נמשך בשנות ה-20 וה-30 עם מרי ויגמן או קורט חוס וגלגוליו המאוחרים בתיאטרון המחול של פינה באוש. קונוטציה נוספת היא פסלי הכיכרות של ג'קומטי משנות ה-50, פסלי הדמויות האבודות-שורדות. בקט הציג ארבע דמויות בגלימות עם ברדסים, ספק בגדי כמרים, ספק מדים של נידונים למוות; דמויות שיכולות להיות מזמנים ומקומות שונים ואין רמז על מינן או גילן. הן נעות בזירה הרבועה בדחיפות ולהט שמובילים לשום-מקום, והדריכה במקום היא התגלמות של התקדמות פנימית. החלק הראשון מצולם בצבע ויוצר הרגשה של ריקוד שבטי שהשתבש. החלק השני, בשחור-לבן, מרשים ומעיק אף יותר, ממחיש חיפוש באופן מכאיב כמעט.

עוד עבודות מצוינות הן "שפת אם" של זינב סדירה, אמנית ממוצא אלג'יראי הפועלת בלונדון, העוסקת בפרימת הרקמה התרבותית בקרב בני מהגרים; "התפילה" (2008) של פלורנס לזאר הצרפתייה, העוקבת אחר השינוי התרבותי שחל עם הפיכת צרפת לרב-תרבותית, דרך תפילה מוסלמית הגולשת לרחובות העיר; וסרטו של חליל אלטינדרה הטורקי, "Dengbejs" (2007), המציג מציאות סוריאליסטית: מספרי סיפורים כורדים הפועלים בבקתה מסורתית ששוכנת על ראש בניין משרדים טורקי חדיש. בנוסף לאלו יש עוד כמה וכמה עבודות מרשימות. למרות הדגש, הרב מדי, על עבודות העוסקות בהגירה, בעיקר מהעולם המוסלמי למערב, התערוכה אינה מתקרבת להיות מעין אסופה של כתבות טלוויזיה מורחבות, כפי שקורה לא פעם בעבודות וידיאו ישראליות.

מבחר עבודות מאוסף המדיה החדשה של מרכז פומפידו. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (רח' הבנים 4) במסגרת "וידיאוזון 5", הביאנלה הבינלאומית לווידיאו-ארט בישראל. אוצרות: כריסטין ואן אש וגילה לימון. שעות הפתיחה: יום שני, רביעי, שישי ושבת, 14:00-10:00; יום שלישי וחמישי, 20:00-16:00. עד 22.1



מתוך ההצבה של עבודת סמואל בקט, Arena Quad I II, 1981


יוהן גרימונפרז, טייק כפול, 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו