בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיית במה | הקהל לא ידע אם מותר לצחוק

"פוסט טראומה", שיתוף פעולה של הבימה והשאושפילהאוס בדיסלדורף, עוסק בחריפות ובהומור יוצאי דופן בפצע הישראלי-גרמני

תגובות

מדי פעם אני שם לב לכך שבביקור שלי ושל רוב הצופים בהצגות יש משהו לא טבעי. לא אני הוא הקובע איזו הצגה אני הולך לראות בערב נתון: לרוב אני מוזמן להצגת בכורה רשמית, בתאריך שקבע התיאטרון. רוב הכרטיסים להצגות בישראל נרכשים בצורה מאורגנת - על ידי קבוצת רכישה המשיגה הנחה גדולה (ועד עובדים) או באמצעות רכישת סדרת מנויים, הקובעת את מבחר ההצגות או אפילו את מועדי הצפייה שנה מראש. מעטים הצופים שהולכים להצגה מסוימת ביום מסוים מפני שזו ההצגה המסוימת שהם רוצים לראות בערב מסוים.

בשבוע שעבר עברתי חוויה מרעננת. היה לי ערב פנוי; ניגשתי למחשב, בדקתי את היצע הרפרטואר בתל אביב, וראיתי שבתיאטרון תמונע מועלית ההצגה "פוסט טראומה", שיתוף פעולה של השאושפילהאוס בדיסלדורף והבימה בתל אביב - פרויקט של שישה מחזות קצרים שנכתבו בידי שישה מחזאים מגרמניה וישראל. אני מכיר את הסדרנים ואת איש הביטחון בתיאטרון תמונע והם תמיד מארחים אותי יפה. לפיכך הגעתי לשם בלי לתאם מראש. התברר שזו הצגה ראשונה של פרויקט שעליו עמלו הבמאית דדי ברון, המחזאים והשחקנים במשך תקופה ארוכה. המנהל האמנותי של הבימה, אילן רונן, הסביר לקהל שאפילו חזרה גנרלית לא התקיימה.

מתח הבתולין מיד הוסיף להצגה נקודות זכות; הרי איש עוד לא יודע איך זה עובד באמת. רונן וברון התלבטו אם לספר לשחקנים שאני באולם; מסיבה שאינה ברורה לי (אבל כנראה ברורה להם) נוכחותו של כל מבקר תיאטרון באולם מכניסה את השחקנים למעין תזזית. העדפתי שלא יספרו להם, וסיכמנו שהם כבר יראו אותי בעצמם יושב בשורה הראשונה.

לכן זו אינה ביקורת במובן המקובל של המלה, שכן לא הייתי שם במסגרת מילוי תפקידי הרשמי. השחקנים עוד אמורים לקיים בכורה רשמית, משותפת עם התיאטרון בדיסלדורף, שמעלה אותם מחזות, בגרמנית, עם במאים ושחקנים אחרים. אבל התפאורה של יאן אלכסנדר שרדר מהתיאטרון בדיסלדורף אינה משתנה: משטח משחק מלא כיסאות, שמייצגים תפאורה אחרת בכל מחזה.

שיתופי פעולה בין-תיאטרוניים ובינלאומיים הם עניין נפוץ למדי באירופה בשנים האחרונות. במקום ב"הצגות" או "מחזות", הם מאפשרים לעסוק ב"פרויקטים" שבהם הדגש הוא על עצם שיתוף הפעולה, דרך העבודה וההתנסות. במקרה של שיתוף פעולה ישראלי-גרמני יש כמובן נושא משותף וטעון - עבר משותף שותת זוועה ודם, והווה שמנסה "להתמודד" עם הזיכרון. אני מניח שהדרמטורג והבמאי אבישי מילשטיין, שדובר גרמנית ומכיר את התיאטרון הגרמני העכשווי, תורם לקידום הנושא ואכן בית לסין קיים לא מזמן פרויקט דומה עם התיאטרון של היידלברג.

אבל גם הבימה לא אלמן: יעל רונן העלתה בהצלחה, בשיתוף פעולה עם השאובינה של ברלין את "הדור השלישי" בהשתתפות (וכתיבה) של שחקנים ישראלים (יהודים וערבים) וגרמנים. בהקשר דומה, אך עם נוכחות גרמנית ברקע ולא בפועל, הבימה שיתף פעולה עם תיאטרון ורוצלב בפולין; הוא העלה שני מחזות עם נקודת השקה בעלילה, שעסקה בסבך יחסי יהודים-פולנים על רקע השואה. רונן ביימה מחזה בפולנית עם שחקנים מוורוצלב, ומיכאל זדרה הפולני ביים מחזה בעברית עם שחקני הבימה. לכך יש להוסיף את עונת המחזאות הגרמנית המתקיימת השנה בתמונע.

תשפיל אותי

אבל דומני שעוד לא הייתי בערב תיאטרון שבו עלו הנושאים המורכבים האלה במידה כזאת של חריפות ובוטות של דימויים, ובמידה כזאת של הומור במובן הטוב של המלה. זה בלט במחזה הראשון, מאת יריב גוטליב, שכותרתו "תיקון". הסיטואציה בו דווקא בנאלית: זוג צעיר, גרמנייה (לאה גלפנשטיין, שקולה נוטה מעט לילדותי) וישראלי (יואב דונט המגלם את התפקיד בחן), נוסעים לגרמניה. הוא נתקף חרדה תחת כל מעמסת הרגשות שקשר כזה יכול לעורר; הרחוב נראה לו אפור וקודר, והוא מרגיש שעשה טעות.

דווקא היא סוחבת את השיחה לכיוון פורנוגרפי מכוון, כדי להעמיד את המטען הרובץ עליו (השואה שהלעיטו אותו בה בילדות) בהקשר מגוחך ואבסורדי. היא אומרת, למשל, כי לא ידעה שכל העם היהודי מזיין אותה יחד אתו; אילו ידעה, היתה מתייחסת לכך בכבוד הראוי. היא לא כופרת באשמה, בעבר או בכאב; היא רק רוצה לנתק אותו ואותה, שני צעירים, מעבר רחוק, להעמיד את ההווה שלהם בהקשר של עבר קרוב: הטיול שלהם במקסיקו, שאת תמונותיו היא מראה לו. לקראת סיום המערכון היא מושכת אותו לאקט מיני, ותובעת ממנו להשפיל ולהעניש אותה, כדי למלא את ה"מורשת" שלהם. מה שנותר הוא שני צעירים אוהבים. אני מודע לכך שהתיאור נשמע בנאלי; על הבמה היתה בו כנות וחוצפה מרעננים.

מינון ההומור עלה במערכון השני, "ג'ז", שנכתב בידי הגרמני תומס מלה. זה החל בדואט קברטי שכלל את שמות מחנות ההשמדה, בביצוע מבריק של תומר שרון ונעמה ארמון, והמשיך בדיאלוג של זוג גרמנים בביקור בישראל, ליד שולחן הארוחה. היא (מיקי פלג-רוטשטיין) הגיעה לכאן כי אחותה מתחתנת עם ישראלי. הוא (תומר שרון) מבקר מוסיקה. הם מדברים עם המלצר השרמנטי (יואב דונט) באנגלית במבטא גרמני, ששרון מסרס בכוונה במעין קריקטורה גרמנית שהוא מגלם לפני המלצר.

המלצר מספר להם שבמלון יתקיים ערב ג'ז, ושהוא עצמו "ג'זר". אבל מבקר התיאטרון מתעב ג'ז (אומרת אשתו בביקורתיות). הוא טוען שהוא רק לא אוהב ג'ז ומזכיר שגם תיאודור אדורנו, מבקר התרבות איש אסכולת פרנקפורט, לא אהב ג'ז (הנאצים ראו בו מוסיקה דקדנטית). אז מגלה מבקר המוסיקה באמצעות הסמארטפון שלו ש"ג'זר" הוא לא נגן ג'ז, כפי שחושב המלצר, אלא כינוי לכוכב פורנו. זה משמש בסיס להתפרצות מטורפת של שרון, בעברית במבטא גרמני, על הגבר שדוחף את ה"אדולף" שלו ל"אדורנו" שלה. כל הדעות הגרמניות הקדומות שלו נגד יהודים וג'ז מתפרצות - מה גם שהוא חושד שאשתו מתכוונת לבגוד בו עם המלצר הישראלי. היא עוזבת אותו בשאט נפש, ואחרי מערכון מצחיק וחסר מעצורים שמערבב מין ומוות, נאציזם ופורנוגרפיה, יש מין אנטי-קליימקס שלא אסגיר. המערכון מסתיים בקטע ג'ז קולי מצוין של כל הלהקה, עם שרון בסולו קולי מרשים (על המוסיקה חתומים אוהד בן ארי ואלון גלזינגר).

בואו נדבר על זה

המערכון השלישי בחלק הראשון, שנכתב בידי טל שיף - והעניק לערב את שמו, "פוסט טראומה" - היה גם המעניין והמורכב ביותר. הוא מתחיל בתמונה במועדון לילה: בחור ישראלי, הנלווה לנערתו לביקור בברלין (דני לשמן ונעמה ארמון), מתנפל על בחור גרמני (רוי מילר) שנדמה לו שהתחיל עם נערתו. הגרמני לא מתגונן, חוטף מכות ונאסף מן המקום על ידי גרמנייה (שוב גלפנשטיין, במלוא החן החצוף). שתי תמונות נוצרות במקביל: מצד אחד הישראלית עושה חשבון לחבר הקנאי שלה, שמודה כי גם רגשות נקמה אנטי-גרמניים הניעו אותו. מצד שני, הגרמנייה נוזפת בגבר הגרמני שלא התגונן. הוא טוען שכל אלימות זרה לו, היא מנסה ללא הצלחה להוציא אותו מקיפאונו וקיבעונו כחסר יכולת להגיב (בשל מעמסת האשמה?).

ברקע יושבים שני מטפלים, בני זוג (תומר שרון ואורי הוכמן, שניהם ללא חולצות), שמפרשים את התנהגות שני הזוגות כ"פוסט טראומה". במשך הוויכוח המלומד ביניהם מתחילה להתפתח דינמיקה שמערבת אינטימיות ואלימות ובודקת גבולות. מה שהיה יפה במערכון הזה הוא שההתרחשות הבימתית כללה פרודיה על הפסיכולוגיזציה העודפת והמטורפת של נושא מורכב בהיסטוריה של שני עמים, כשהיא מועברת ליחסים בין יחידים.

החצי השני איבד לא מעט ממעופו. שתי מחזאיות - דנה אידיסיס הישראלית וג'ואנה בריק הגרמנייה - כתבו מחזות ששיקפו את חוויותיהן המקומיות: זוגיות ושכול בצד הישראלי, וניכור בין-אנושי בצד הגרמני.

המחזה האחרון, "משחקי הזיכרון" של נועה לזר, בחר בדרך שבה הלך גם אחד המחזות בשיתוף הפעולה של בית לסין-היידלברג: צוות שחקנים ישראלי (תומר שרון כבמאי, נעמה ארמון כשחקנית זרוקה שרק רוצה להתעופף לאמסטרדם, ורועי צדוק כישראלי ממוצא תימני שעמוס במורשת שואה) מתכונן להופעה בגרמניה. עוד במשתתפים: המארגנת (גלפנשטיין, הפעם בפרודיה על מארחת גרמנייה הגורסת ש"סדר צריך להיות"); ושוטר (רוי מילר) החוקר את השחקן שנתפס משתין ליד הרייכסטאג.

השחקן טוען תחילה שלא מצא שירותים, אבל כשהשוטר מתעקש לקחת אותו לתחנת המשטרה, נסחף לטעון שזו הנקמה שלו כיהודי. מובן שהבמאי מחלץ מהשוטר רגשות אשמה בשל העבר ומגייס אותו להופעה. אני תוהה אם שרון, המצוין בקברט הדורש אנרגיה מטורפת, יכול גם לגלם תפקיד שאינו מנצל את כישורי הפרפורמר הקומי שלו.

דדי ברון העניקה לערב מסגרת מוקפדת, שיצרה מעברים מרשימים לכשעצמם. הרושם שלי היה שזו חוויה תיאטרונית מרעננת, מאוד לא מאוזנת, שלפעמים לא מודעת למורסות שהיא לוחצת עליהן ולפעמים מודעת להן יותר מדי. הקהל - חלקו גרמנים - נראה לי קצת המום, לא יודע אם מותר לצחוק מנושאים כה כואבים ומורכבים. אני חושב שגם כשאלה הנושאים - יש בצחוק משהו משחרר.



מתוך פוסט טראומה. חוויה תיאטרונית שלפעמים לא מודעת למורסות שהיא לוחצת עליהן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו