בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבס המהדהד של המים שמתחת לקרח: על המוסיקה בספריו של א"ל דוקטורוב

יום הולדתו ה-80 של הסופר א"ל דוקטורוב הוא תירוץ טוב לומר כמה מלים על סימן ההיכר הבולט והאהוב שלו - הזיקה העזה למוסיקה

תגובות

"אני הומר, האח העיוור. לא בבת אחת איבדתי את מאור עיני, אלא כמו בסרטים, בפייד-אאוט אטי. כשסיפרו לי מה מתרחש היה לי עניין למדוד את זה, הייתי בשלהי גיל ההתבגרות, כל דבר הלהיב אותי. לכן באותו חורף עמדתי מדי יום ביומו מנגד לאגם בסנטרל פארק, היכן שכולם מחליקים על הקרח, ובדקתי מה אני יכול לראות ומה אינני יכול. ראשונים נעלמו הבתים שמעבר לסנטרל פארק מערב, הלכו והתכהו כאילו התמזגו ברקיע הכהה עד שלא הבחנתי בהם, אחריהם התחילו העצים לאבד את צורתם, ובשלב האחרון, לקראת סוף העונה, אולי בשלהי פברואר של החורף הקר מאוד ההוא, לא ראיתי אלא צורות רפאים של מחליקים שחלפו על פני בשדה קרח, ואחר כך הקרח הלבן - אור אחרון - האפיר ואז השחיר כליל ואז אבד לי מאור עיני, אף שלשמוע יכולתי בבירור את שובל החיש-חש של להבי המחליקיים על הקרח, צליל מספק כל כך, צליל רך ועם זאת מכוון מאוד, טון עמוק מהצפוי מלהבי מחליקיים, אולי כי מהדהד בו הבס של המים שמתחת לקרח, חיש-חש, חיש-חש".

(מתוך "הומר ולנגלי" של א"ל דוקטורוב. הוצאת ידיעות ספרים, תירגמה ניצה פלד)

מחר ימלאו 80 שנה לסופר האמריקאי א"ל דוקטורוב. לאחרונה יצא בעברית ספרו האחרון, "הומר ולנגלי", שפסקת הפתיחה שלו מצוטטת למעלה. בניגוד לבני דורו בליגת העל של הספרות האמריקאית - פיליפ רות, דון דלילו, קורמאק מקארתי - יציאת ספר חדש של דוקטורוב לא נתפשת בישראל כאירוע ראוי לציון, ובחנויות הספרים כמעט אי אפשר למצוא את ספריו הקודמים, אף שכמה מהם ("רגטיים", "ספר דניאל") מככבים בכל רשימה של הספרים האמריקאיים החשובים של העשורים האחרונים. אם תבקשו בחנות ספרים ממוצעת את "החדש של דוקטורוב", רוב הסיכויים שהמוכר יפנה אתכם לספר "האח הקטן" של אישיות האינטרנט קורי דוקטורוב. בספריות הציבוריות, לעומת זאת (או לפחות בספרייה אחת ברמת גן), המדף של א"ל דוקטורוב מלא וגדוש. אפשר למצוא כמעט את כל ספריו, וכדאי מאוד לקרוא אותם.

זה לא המקום להסביר מדוע דוקטורוב הוא סופר נפלא, אבל "הומר ולנגלי" החדש (והמעולה) ויום הולדתו ה-80 של הסופר הם תירוץ טוב לומר כמה מלים על אחד מסימני ההיכר הבולטים (והאהובים) שלו - הזיקה העזה שלו למוסיקה. אין פרק של דוקטורוב שלא בוקעת ממנו מוסיקה. לפעמים זאת מוסיקה שהדמויות של דוקטורוב מנגנות או שומעות (הילד שהוא גיבור הספר "היריד העולמי" נקלע לדילמה מוסרית קשה כשהוא צופה בלהקת התיכוניסטים של אחיו הגדול ומבחין במה שאיש לא רואה: הסקסופוניסט "עושה כאילו". הוא מתלבט אם להלשין ובסופו של דבר מדווח לאחיו. "המעשה סופר בחוג המשפחה ובשכונה, איך האח הקטן התגלה כבעל עין מבחנת יותר מן הנגנים עצמם... ואף על פי כן העיק עלי צל"). לעתים אחרות המוסיקה בספריו של דוקטורוב היא לא מוסיקה במובן המקובל, אלא המוסיקה של הרחוב, האנרגיה הצלילית של העולם, המקצב של החיים. למשל אותו בס מהדהד של "המים שמתחת לקרח, חיש-חש, חיש-חש" בפסקת הפתיחה של "הומר ולנגלי", שהוא ספר מוסיקלי באופן מיוחד היות שהמספר, ואחד משני הגיבורים הראשיים, הוא אדם עיוור.

"... קיבלתי משרה של פסנתרן בסרטי קולנוע אילמים, שם היה עלי לאלתר יצירות בהתאם לאופי הסצינה המוקרנת. בסצינות אהבה ניגנתי, למשל, את 'טראומרי' של שופן; בסצינות מלחמה משהו מהיר וסוער מסגנונו המאוחר של בטהובן; למצעדי חיילים הצטרפתי במארש; ואם היה סיום מפואר אילתרתי עם הקטע האחרון של התשיעית של בטהובן.

"תשאלו בוודאי איך יכולתי לדעת מה מוקרן על המסך. שכרנו נערה, סטודנטית למוסיקה, שישבה לידי וסיפרה לי בלחש מה בדיוק מתרחש. עכשיו מרדף מצחיק עם אנשים שנופלים ממכוניות, אמרה, או הנה מגיע הגיבור רכוב על סוס דוהר, או הכבאים מחליקים במורד מוט או - וכאן הנמיכה את קולה עוד יותר ונגעה בכתפי - הנאהבים מתחבקים ומביטים זה לזה בעיניים והכתובית אומרת: 'אני אוהב אותך'".

(מתוך "הומר ולנגלי").

אחת הסיבות לכך שיש כל כך הרבה מוסיקה אצל דוקטורוב היא שכך נשמעה הילדות שלו. לא רק הומר מ"הומר ולנגלי" התפרנס מנגינת פסנתר בסרטים אילמים. אמו של דוקטורוב עשתה זאת בצעירותה, אם כי היא לא נזקקה לסטודנטית המלאכית אליזבת ריורדן כדי שזו תספר לה מה רואים על המסך. הומר כמובן מתאהב בנערה. גם אחיו לנגלי. שום דבר לא קורה. היא בת 16, הם כבני 30. "שנינו ידענו שאנחנו מתייסרים בתשוקה שאם אי פעם נממש, היא תהרוס את הנערה. אני הייתי קרוב לזה במידה מסוכנת".

אביו של דוקטורוב היה בעל חנות תקליטים במנהטן. טוסקניני היה קונה אצלו. דוקטורוב האב השמיע לבנו לא רק מוסיקה קלאסית אלא גם ג'ז ובלוז (בחיבור על "הנער האמריקאי הטיפוסי" כותב הילד גיבור "היריד העולמי": "הוא צריך תמיד לשנוא את היטלר. במוסיקה הוא אוהב גם סווינג וגם סימפוניה"). "אני זוכר אלבום אחד שהלהיב אותי באופן מיוחד", סיפר דוקטורוב בראיון. "זה היה אלבום בוגי-ווגי וניגנו בו הפסנתרנים אלברט אמונס, מיד לאקס לואיס וג'לי רול מורטון. היו לי אז כבר שאיפות ספרותיות, ודמיינתי את המוסיקה הזאת כהקדמה לאיזו דרמת רדיו שאני עומד לכתוב (ומעולם לא כתבתי). בימים ההם היו לכל תסכיתי הרדיו פתיחות ומעברים מוסיקליים. בכל פעם ששמעתי מוסיקה שהלהיבה אותי, הייתי חושב עליה כפתיחה אפשרית לתוכנית רדיו".

הביוגרפיה של דוקטורוב, שגדל בעידן הסווינג ותסכיתי הרדיו המוסיקליים להורים שאהבו מוסיקה וניגנו, הגבירה בוודאי את הנוכחות של המוסיקה בספרים שלו. אבל זה לא רק זה. דוקטורוב כותב כל חייו על העידן ההוא בתולדותיה של אמריקה, מתוך ערבוב מרהיב ומתעתע בין היסטוריה לבדיון. "רגטיים" - הרומן המפורסם ביותר שלו - מתרחש בין תחילת המאה ה-20 למלחמת העולם הראשונה. "הומר ולנגלי" מתחיל אף הוא בראשית המאה (ונמשך כמעט עד סופה). "היריד העולמי" מספר על שנות ה-30. כך גם "בילי באתגייט" ו"אגם הטבלנים".

העשורים הראשונים של המאה הקודמת היו עשורים שבהם "הזרימה של האנרגיה האמריקאית", כפי שמכנה זאת דוקטורוב, היתה שוצפת ומסחררת. התפתחות טכנולוגית אדירה, שפל כלכלי הרסני, תנועה כאוטית של מהגרים, מתחים גזעיים ופוליטיים, מלחמה. המוסיקה של העידן הזה (הרגטיים ואחר כך הג'ז המוקדם) משקפת את מקצב הקיום הזה, ומאחר שדוקטורוב מבקש ללכוד בכתיבתו את נשמתה של אמריקה ההיא, הקצב הזה קיים גם אצלו. והמוסיקה שבוקעת מספריו היא אף פעם לא ישות נבדלת מהעולם החומרי, אלא היא חלק ממציאות של מסחר, נוכלות, הזדמנויות, עיוותי דין, יוזמה, אלימות - כל המארג הסבוך והמרתק של אמריקה.

לברוח מההיסטוריה

שני חפצים שחורים וגדולים מככבים בספרים של דוקטורוב: האחד הוא הפסנתר, השני הוא מכונית הפורד מודל-טי, שמסמלת יותר מכל את הגאונות התעשייתית של אמריקה ואת המיכון של החיים במאה ה-20. ב"הומר ולנגלי" יש קטע נפלא שבו לנגלי, האח הרואה והצברן הכפייתי שקורא תיגר על כל מוסכמה של הסדר האמריקאי, מכניס לתוך הבית של שני האחים פורד מודל-טי, ופשוט משאיר אותה שם, בחדר האוכל, "כמו מומיה תעשייתית". כשהטבחית השחורה של האחים מתקוממת על כך שהוא הכניס לבית דבר שצריך להיות בחוץ, הוא אומר: "איך אפשר לעשות הבחנה אונטולוגית בין חוץ לפנים? על סמך זה שאתה נשאר יבש כשיורד גשם? שחם לך כשקר? איזה דבר משמעותי מבחינה פילוסופית אפשר לומר על קיומה של קורת גג מעל הראש? הפנים הוא החוץ והחוץ הוא הפנים".

המודל-טי והפסנתר מופיעים יחדיו גם ב"רגטיים". "ביום ראשון אחד אחרי הצהריים עלתה מכונית פורד חדשה דגם טי במעלה הגבעה ועברה על פני הבית. הנער, שבמקרה ראה אותה מן המרפסת, ירד במדרגות במרוצה ועמד על המדרכה".

מן המכונית יצא אדם שחור - דבר בלתי נתפש בעשור הראשון של המאה ה-20, שבו שחור לא היה אמור להיות בעל מכונית. אבל לאיש השחור הזה היתה פורד מודל-טי. קראו לו קולהאוז ווקר הבן והוא היה פסנתרן בתזמורת של ג'יימס יורופ. יורופ הוא דמות אמיתית, הוא היה אחד המוסיקאים השחורים המצליחים בראשית המאה ה-20. קולהאוז ווקר, לעומת זאת, הוא פרי דמיונו של דוקטורוב.

הפסנתרן השחור ביקש לדבר עם הצעירה השחורה שהשתכנה בבית משפחתו של הנער (ושהביאה אתה תינוק שממנו ניסתה להיפטר קודם לכן). כשסיפר על עיסוקו, אמר אב המשפחה, "מה אתה יודע לנגן? מדוע לא תנגן משהו בשבילנו".

"האיש השחור הניח את התה שלו על המגש. הוא קם, הספיג את שפתיו במפית, שם את המפית ליד הספל שלו וניגש אל הפסנתר. הוא ישב על שרפרף הפסנתר ומיד קם וסובב אותו עד שהשביע את רצונו. שוב התיישב, השמיע אקורד ופנה אליהם. הפסנתר הזה זקוק מאוד לכוונון, אמר. פניו של אבא האדימו. הו כן, אמרה אמא, אנחנו נוראים בעניין הזה. המנגן פנה שוב אל המקלדת. 'רג של וול סטריט', אמר. הלחין אותו סקוט ג'ופלין הגדול. הוא החל לנגן. אם מכוון היה ואם לא, מכל מקום הנבל האיאולי מעולם לא הוציא קולות כאלה. תצלילים קטנים וברורים היו תלויים באוויר כפרחים. הנעימות נשזרו כמו זרים. דומה היה כאילו אין אפשרויות אחרות לחיים מחוץ לאלו שהתוותה המוסיקה...

"קולהאוז ווקר הבן פנה שוב אל הפסנתר ואמר 'עלה האדר'. הלחין סקוט ג'ופלין הגדול. הרג המפורסם שבכולם התנסר באוויר. הפסנתרן ישב קשוי אל המקלדת, וכמו בלא מאמץ הפיקו ידיו הכהות והארוכות בעלות הציפורניים הוורודות את אשכולות התצלילים המסונקפים והאוקטבות ההולמות. היה זה לחן נמרץ ביותר, נגינה עזה שעוררה את החושים ולא קפאה אף רגע. לנער נצטיירה זו כאור שנגע במקומות שונים בחלל, שהצטבר בדגמים סבוכים עד שלהט החדר כולו מכוח ישותו שלו".

רגטיים, בניגוד לסווינג, בלוז ובוגי-ווגי, דווקא לא היה חלק מהתפריט המוסיקלי שעליו דוקטורוב גדל. הוא התוודע לרגטיים כמו רוב הציבור האמריקאי, כשהמוסיקה הזאת חוותה עדנה מחודשת בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. על הטענה שסגנון הכתיבה של "רגטיים" שאב את צביונו מהמוסיקה אמר דוקטורוב: "מעולם לא ניסיתי לעשות דבר כזה, ואני לא חושב שזה נכון, אם כי זאת מחמאה". אבל הרגטיים, הוסיף, יכול להיות מטאפורה לציר המרכזי בכל הכתיבה שלו: "כשמסתכלים על האופן שבו הספר שוזר חיים פרטיים וכוחות היסטוריים, אני מניח שאפשר לטעון שהכוחות ההיסטוריים הם הקצב הבלתי ניתן לעצירה שמנגנת יד שמאל, ואילו יד ימין, שמנגנת סינקופות, היא הניסיון לברוח מההיסטוריה".

הניסיון הבלתי פוסק לברוח מההיסטוריה, אף על פי שהקצב של ההיסטוריה הוא בלתי ניתן לעצירה. על זה כותב דוקטורוב כל חייו, על זה הוא כתב את "הומר ולנגלי", ובגיל 80 הוא עדיין חד וחריף וחכם ומלא דמיון כשהיה. הקצב שלו נעשה פחות תזזיתי, יש פחות דמויות ותפניות עלילה, אבל העומק נשאר. עדיין שומעים את הבס המהדהד של המים שמתחת לקרח.



א''ל דוקטורוב


מתוך רגטיים. עירוב מרהיב ומתעתע בין היסטוריה לבדיון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו