בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר הספרדי, אנטוניו מוניוס מולינה, מספר למה הוא אוהב לתעתע בין דמיון למציאות

בספרו החדש של מולינה, "בלעדיה", פקיד חוזר הביתה ומגלה שרעייתו הוחלפה בבת דמותה. האם זו מטאפורה או שמא הוא פשוט משתגע? הסופר הספרדי מסביר

תגובות

מריו לופז, פקיד במועצה האזורית בפרובינציה נידחת בספרד, חוזר יום אחד הביתה מהעבודה ומגלה כי אשתו היפה והאהובה בלנקה נעלמה. במקומה מחכה לו אשה אחרת שנראית כמו בלנקה, אבל שונה ממנה לגמרי. מריו יודע להבחין בדקויות, שהרי אהב את בלנקה עד טירוף. הוא יודע שהאשה מתחזה. לאשה ה"חדשה" יש קול חם "בלי העוקץ החד של ריחוק וקרירות".

בנובלה "בלעדיה" מאת אנטוניו מוניוס מולינה, הרואה אור בימים אלה בעברית (הוצאת כתר; תרגום מספרדית: יערית טאובר), מנסה מריו לשחזר את חייו המשותפים עם בלנקה. הקוראים מנסים גם הם להבין מה בדיוק קרה: האם בלנקה באמת עזבה, האם זו מטאפורה, או שמא מריו פשוט יצא מדעתו.

בשיחת טלפון ממדריד, ביתו, מספר מולינה כי אף שהנובלה פורסמה בספרד כבר ב-1997, קל לו לדבר עליה גם בחלוף 13 שנים, משום שלאורך השנים אנשים רבים ממשיכים לשאול אותו על בלנקה ומריו. "רק בשבוע שעבר קיבלתי דואר אלקטרוני מקורא ששאל אותי על הסוף של הספר", הוא אומר.

המקום הנכון

מולינה נולד ב-1956 בעיר הקטנה אובדה שבאנדלוסיה. הוא למד עיתונות ותולדות האמנות וכותב זה שנים טור בעיתון הספרדי "אל פאיס". עבודתו העיתונאית הניבה שני כרכי מאמרים ועל הרומן הראשון שלו, "באטוס אילה או מותו וחייו של משורר", זכה בפרס הלאומי הספרדי לספרות. עד כה ראו אור קובץ סיפורים ורומנים אחדים פרי עטו, שהקנו לו מקום בולט מאוד בין הסופרים הספרדים בני זמננו. הספרים של מולינה שתורגמו לעברית הם "חורף בליסבון", "ירח מלא", "אשרי האיש" ו"ספרד", שראו אור בהוצאת עם עובד. הוא נשוי לעיתונאית והסופרת הספרדייה אלוויירה לינדו, והשניים מחלקים את זמנם בין מדריד לניו יורק.

מולינה מספר שהרעיון לנובלה מבוסס על סיפור של האיטלקי ג'ובני פאפיני, שקרא כשהיה נער. "באחד מספריו הגיבור מעמיד פנים שמצא כתב יד של קפקא ובו סיפור קצר על אדם שחוזר לביתו, פוגש את אשתו ומתחיל לחשוד שהיא מעמידה פנים שהיא אשתו אבל אינה היא. זה הטריד אותי, זה נראה לי רעיון כל כך מוזר. נראה שזה נשאר לי בראש שנים רבות. בסוף שנות ה-90 ביקשו ממני לכתוב סיפור בן שישה חלקים ל'אל פאיס'. נזכרתי ברעיון והתחלתי לפתח אותו. הגרסה הראשונה, שפורסמה ב-1997, היתה קצרה יותר. אהבתי אותה כל כך שחזרתי אל הסיפור ושיכתבתי אותו", הוא נזכר.

מעבר לסיפור האהבה בין מריו לבלנקה, מגולל מוניוס מולינה את סיפורה של ספרד - סיפור של מעמדות, פערים, כסף ומתח נצחי כנראה בין פרובינציה למרכז. בלנקה היא בת למשפחה עשירה יחסית, מתעניינת באמנות, רוצה להיחשב אמנית; הנישואים למריו לא כל כך מתאימים לתדמית שלה.

מולינה מודה שהיה משעשע לכתוב על עולם האמנות ולעקוץ אותו. "קל לבוז לעולם האמנות, מכיוון שאנשיו מרבים להעמיד פנים", הוא אומר. "בטור השבועי שלי ב'אל פאיס' אני מרבה לכתוב על אמנות. הספר הוא מעין כרוניקה של שנות ה-80 בספרד, תקופת המודרניזציה הגדולה שלה. זה היה רגע שבו היה נדמה שהכל מתפרק ונע מהר אל המודרניות. שנות ה-80 היו העשור של הממשלה הסוציאליסטית החדשה בספרד, והשנים של הסרטים הראשונים של פדרו אלמודובר, המדינה השתנתה מהר מאוד".

בתקופה ההיא גר מולינה בגרנדה, "עיר פרובינציאלית בדרום" כהגדרתו, "עד כדי כך שאנשים חלמו לנסוע לפרובינציה הקרובה, אפילו לא על מדריד". העיר בנובלה "בלעדיה" היא פרובינציאלית אף יותר. "בשנות ה-80 אנשים היו אובססיביים להיות במקום הנכון, היכן שהכל מתרחש. נראה שזה אפילו יותר משמעותי לאנשים שחיים בפרובינציה, כי שם תמיד מרגישים שמפסידים משהו", הוא אומר.

הכסף ממלא תפקיד גדול ביחסים של הזוג הזה.

"כסף הופך אנשים לאמיצים וקוסמופוליטיים. אם אתה עני, באופן טבעי אתה שמרן. לא קל להיות בוהמיין כשאתה צריך לדאוג למשכורת הבאה שלך. זה הניגוד בין מריו לבלנקה. נדמה לי שבנובלה יש חלק שקשור לתקופה ההיא בספרד של שנות ה-80, אבל אני חושב שהנושא על-זמני כי אפשר למצוא רגשות כאלה אצל אנשים פרובינציאלים שמעמידים פנים שהם יותר ממה שהם, של אנשים שרוצים לחיות במקום אחר, מין סיפור 'מאדאם בובארי' כזה. אתה חי במקום אחד וחולם נואשות לחיות במקום אחר, אתה חושב, כמו שרמבו אמר, שהחיים הם במקום אחר. זאת המלנכוליה הטבעית של הפרובינציה".

בגלל זה בחרת לגור חלק מהשנה בניו יורק?

"לא, אני חי שם מתוך מקריות גמורה", הוא צוחק. "אבל אולי זה סוף השרשרת. בשנות ה-80 חייתי בגרנדה ורציתי לעבור למדריד כדי להיות במקום שבו הכל קורה. עברתי למדריד ושם הבנתי שיש הרבה מקומות יותר מודרניים או יותר אמיתיים ואז עברתי לניו יורק וגיליתי שהדבר הכי מעניין בה הוא לראות כמה אנשים מהפרובינציה נמשכים אליה, והפרובינציאליים הם שעושים את ההבדל. הניו-יורקים עצמם בעצם די פרובינציאלים. אני מחבב את ניו יורק, אבל לא כי אני חושב שהיא המקום האמיתי. אני חושב שהלקח מהספר הוא שצריך לשים לב לדברים שיש לך, לאנשים שאתה באמת אוהב, לאנשים שאוהבים אותך. אם אתה חולם, החלומות תמיד יוקרתיים. אנשים חושבים שחלומות טובים יותר מהמציאות, אבל זה לא תמיד נכון. לפעמים אתה חולם יותר מדי ולא יכול לראות את מה שנמצא לך מול העיניים".

האם בלנקה הבינה בסופו של דבר מה נמצא לה מול העיניים ואולי בזכות זה השתנתה לבלי הכר? מולינה לא מוכן לקבל את הפרשנות המטאפורית, הוא מתעקש על המסתורין, על האפשרות שאשה אחת הלכה ובת דמותה באה במקומה. "כשאני כותב, אני אוהב להשאיר רמז לפנטסטי, ללא מציאותי", הוא אומר. "אם אתה כותב רומן פנטסטי לחלוטין שיש בו רוחות רפאים, האפקט פחות חזק מאשר כשאתה מתאר סיטואציה ריאליסטית לחלוטין ובאמצע מכניס שכבה של פנטסיה ומסתורין. אז מה קורה שם? אני לא יודע. לא תמיד צריך לדעת מה קורה. אחד הסיפורים האהובים והמשפיעים עלי הוא 'טבעת החנק' של הנרי ג'יימס, זה אחד מסיפורי השדים המפורסמים ביותר, אבל לא בטוח שזה בכלל סיפור רוחות. יש בו אלמנט של ערפול, אף פעם אי אפשר למצוא את התשובה הסופית למסתורין. צריך לקבל את זה שאי אפשר להסביר הכל ב-100%. צריך לתת לסיפור להדהד בתוכך".

מולינה אומר שספרד השתנתה מאוד מאז ילדותו. "נולדתי בשנות ה-50 המאוחרות, בתקופה שבה ספרד היתה מבודדת, מפגרת, קתולית, דיקטטורה מונוליטית. בשנות חיי - ואני לא כל כך זקן - דברים השתנו לחלוטין. עכשיו אנחנו מודרניים ודי קוסמופוליטיים, יש אצלנו אפילו נישואים הומוסקסואליים. בחלק מהספרים שלי אני חוזר לאותו נושא: איך דברים משתנים במשך חייו של אדם. מריו בא ממשפחה ענייה ואפשר לומר שיש לו מעט מאוד - רק עבודה כפקיד עירוני - אבל בשבילו זה הרבה. הוא בא מעוני ובשבילו זה שיפור עצום. בספר יש בהחלט עניין של מעמדות. בלנקה שייכת למעמד בינוני גבוה אז היא לוקחת את החיים כמובנים מאליהם. זה אולי ההבדל העמוק בין הגיבורים שלי. מלבד זאת, ניסיתי לתאר איך אדם יכול להיות מאוהב בצורה מוחלטת ומשוגעת באחר".

זה כמעט עצוב להיות מאוהב בצורה כל כך מוחלטת ועיוורת.

"נכון", הוא צוחק, "אבל זה קורה. אפשר לקרוא את הספר בכמה רמות - כמטאפורה או לקבל את האפשרות שהאשה האחרת שצצה פתאום באמת משיבה למריו אהבה. למה לא? כשסיימתי לכתוב את הסיפור הזה, שאלתי את אשתי מה לדעתה יסמן שמשהו חשוב השתנה. היא אמרה 'למה שבלנקה לא תעשה משהו שלא עשתה קודם, כמו לדבר אליו בתשוקה'. את צריכה להיות פתוחה לקבל את האפשרות שאשה תפסה את מקומה של בלנקה וסוף סוף משיבה למריו אהבה".

זאת תפישה מאוד אופטימית.

"אני לא אדם פסימי. מנגד אנחנו רואים את הסיפור מנקודת מבט של מריו, אז אולי הוא פשוט השתגע, גם זאת אפשרות. אין לדעת".

ב"ספרד" עסק מוניוס מולינה בתולדות העם היהודי וברדיפות שעבר לאורך ההיסטוריה. הוא סיפר את סיפורם של העקורים והנרדפים, חלקם אלמונים חלקם ידועים כמו פרימו לוי וז'אן אמרי. לדבריו, הוא מזדהה עם אלה שנשארים בחוץ, עם אלה שאינם בטוחים במקומם. הוא טוען שזה קשור להיסטוריה שלו, שממנה אפשר להבין כיצד התהוותה הנובלה הזאת וכיצד נהפך לסופר.

"אני בא ממשפחה של איכרים, לאבי היתה חווה וחנות בשוק שבה מכר את הסחורה שלו. היינו בני מעמד הפועלים, אני הייתי הראשון מבני משפחתי שלמד בתיכון שלא לדבר על האוניברסיטה. כמו רבים בספרד, הייתי חלק מהשינוי העצום שהתחיל להתרחש בשנות ה-60, שינוי חברתי גדול. אבל הלימודים שלי מומנו על ידי מלגה וכשהייתי בתיכון ובאוניברסיטה תמיד הרגשתי חסר ביטחון, כי אם הייתי מאבד את המלגה הייתי צריך לחזור לחווה", הוא אומר.

"כשהייתי באוניברסיטה אלו היו השנים האחרונות של הדיקטטורה ורבים מחברי הסטודנטים היו מעורבים במאבק נגד פרנקו, אבל אני כמעט שלא העזתי לעשות את זה, את יודעת למה? כי אם היו עוצרים אותי הייתי מאבד את המלגה. האבסורד הוא שאנשים ממעמדות חברתיים גבוהים יכולים להרשות לעצמם להיות יותר מהפכניים משאני הייתי".

מוניוס מולינה אומר שבילדותו ונעוריו הרגיש זר בארצו. "הייתי פרוגרסיבי, התנגדתי לדיקטטורה והזדהיתי עם גולים. היה לי טבעי להזדהות עם אנשים שלא לקחו שום דבר כמובן מאליו, עם אנשים שגורשו ללא סיבה. לכן ב'ספרד' יש סיפורים שבהם הדמויות הן של יהודים, ובסיפורים אחרים דמויות של גולים פוליטיים או אפילו של אנשים חולים שגולים מפאת מחלתם".

אבל מולינה מדבר גם על המקריות בקשר שלו ליהודים. "רבים מהסופרים שאני אוהב הם יהודים, אני לא יודע מדוע. אני מעריץ את סול בלו, הסופר היהודי האמריקאי הגדול של המאה ה-20, אולי מכיוון שחווינו דברים דומים. בלו כותב על מהגרים שמנסים לפלס את דרכם באמריקה, על המצב שבו הלא שייכים מנסים להשתייך - וזה היה המקום שלי. כשהייתי ילד, ההיסטוריה של ספרד כפי שלימדו אותה היתה ההיסטוריה הקתולית הרשמית: היינו קתולים, גירשנו את היהודים. באופן טבעי מרדתי נגד זה. אם ספרד המסורתית גירשה את היהודים, הייתי חייב להזדהות עם היהודים. באופן טבעי אני מזדהה עם אלה שנשארים בחוץ, זה טבעי שאדם הגון יחוש כך".

מכיוון שהוא אדם הגון, הוא מבקש להדגיש שלא מכל פעולה פוליטית שישראל עושה הוא מרוצה. "אני מזדהה עם דויד גרוסמן, אהרן אפלפלד ועמוס עוז. המפגש עם אפלפלד בחלוקת פרס נאפולי היה רגע חשוב בחיי ככותב", הוא אומר.

לדבריו, ידע שהוא רוצה להיות סופר ברגע שגילה שיש מקצוע כזה: "הסופר הראשון שנתקלתי בו היה ז'ול ורן, לפני זה לא ידעתי שיש סופרים. קראתי ספרים ושמעתי סיפורים אבל זה כמו עם סרטים, יש רגע שבו אתה מבין שלסרט יש במאי, וברגע שבו הבנתי שיש אנשים שכתבו את הספרים שאהבתי, רציתי להיות זה שכותב אותם". *



אנטוניו מוניוס מולינה. העניים הם שמרנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו