בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "אי שם", של סופיה קופולה: הרבה יומרה ומעט אמירה

סרטה הרביעי של סופיה קופולה נדמה כעבודה של סטודנטית שקדנית שמנסה ליצור בסגנון הקולנוע האירופי המודרני

תגובות

גיבור "אי שם", סרטה הרביעי של הבמאית סופיה קופולה, הוא ג'וני מרקו, כוכב קולנוע גדול ומצליח. ואף לא לרגע אחד לא האמנתי שג'וני מרקו הוא כוכב קולנוע גדול ומצליח.

הסיבה לכך כפולה. קודם כל, לסטיבן דורף, שמגלם את דמותו של אותו ג'וני מרקו (שם שנשמע מתאים לכוכב סרטי פורנו יותר מאשר לכוכב קולנוע גדול ומצליח), אין מה שמבדיל כוכבי קולנוע משחקנים מן השורה. ואמנם, דורף, שמופיע בסרטי קולנוע וטלוויזיה מאז סוף שנות ה-80, מעולם לא חצה את הגבול הזה שמבדיל בין להיות שחקן - לכוכב. אין זה אומר שהוא שחקן חסר כישרון. בסרטיו המעניינים יותר, כגון "אני יריתי באנדי וורהול" של מרי הארון או "דם ויין" של בוב רפאלסון, עבודתו היתה לרוב קורקטית. כזאת היא גם ב"אי שם", אף על פי שהתסריטאית והבמאית קופולה מספקת לו מעט מאוד חומר שבו הוא יכול להשתמש.

כוכב קולנוע, בין השאר, הוא שחקן שתובע מאתנו להתבונן בו ואיננו יכולים להסיר ממנו את מבטנו, ודורף איננו שחקן שכזה. הוא נאה למדי, יש בו משהו סימפטי, אך הוא אינו מסוג השחקנים שאנו כמהים לשובם כשאינם משתתפים באחת הסצינות בסרט שבו הם מופיעים. ייתכן שאילו בחרה קופולה בשחקן בעל נוכחות עזה יותר לגילום דמותו של גיבור סרטה היה מתהווה איזשהו מתח דרמטי ורגשי פורה בין מעמדה של הדמות ככוכב קולנוע, שבמשך הסרט נדרש למלא מטלות הצפויות מכוכב קולנוע, לבין המשבר הקיומי שדמות זו נתונה בו. ב"אי שם" זה לא קורה.

הסיבה השנייה שלא האמנתי לרגע שג'וני מרקו הוא כוכב קולנוע גדול היא שקופולה אינה מראה לנו אפילו לרגע אחד מה הפך את ג'וני לכוכב קולנוע. נכון שג'וני שרוי במשבר, והמשבר מתבטא בפאסיביות שהיא כנראה סממן של דיכאון, אבל אינני מאמין שאותו דיכאון, אם זה אמנם דיכאון ולא סתם מצב רוח רע, כיבה כל ניצוץ של ייחודיות ולהט שהפכו את ג'וני מרקו לכוכב קולנוע גדול ונערץ. דמותו של ג'וני, כפי שנכתבה בידי קופולה ומעוצבת בידי דורף, פועלת כל כולה על קו רגשי אחד, והתוצאה היא שג'וני מרקו, כפי שהוא מתואר בסרט, מצטייר בו כגבר משעמם למדי.

השיממון המסוים שמשרה עלינו דמותו של ג'וני בולט במיוחד בהשוואה לחיוניות שמאפיינת את דמותה של קליאו, בתו בת ה-11 שמגיעה אליו לביקור אחרי שאמה, גרושתו, שאף היא שרויה במשבר קיומי, מודיעה לו שהיא נוסעת לאיזשהו מקום ואין לה מושג מתי תחזור. היא מבקשת מג'וני לדאוג לבתם ולהביא אותה בזמן למחנה שבו הילדה אמורה לבלות את הקיץ.

גם דמותה של קליאו אינה מקורית במיוחד; היא הילדה על סף הנשיות, שהתנהלותה במשך הסרט מעידה על בגרות רבה יותר מזו של אביה (וכנראה גם של אמה) והיא מקבלת את כל שיגיונותיו בהבנה שמלווה בחיוך מלאכי נצחי (גם ניל סיימון כלל דמויות שכאלה בכמה מהתסריטים שלו). אבל לפחות קליאו - בגילומה החינני של אל פנינג, אחותה הצעירה של השחקנית דקוטה פנינג, שאין בה הממד הבכייני המעצבן שהיה לאחותה כשהיתה בגילה - היא דמות שלבנו יוצא אליה, בעוד שדמותו של ג'וני מותירה אותנו אדישים.

התרפקות ילדותית

לקופולה יש משיכה לבתי מלון, אולי בגלל הדרך שבה גדלה ואולי מפני שבתי מלון מייצגים בעבורה ארעיות. כפי ש"אבודים בטוקיו", סרטה מ-2003 שזיכה אותה באוסקר בעבור התסריט המקורי, התרחש כל כולו בבית מלון, כך גם "אי שם". עלילתו מתרחשת בבית מלון בהוליווד, ולא סתם בית מלון, אלא "שאטו מארמון", המלון הוותיק והמיתולוגי, שבין השאר גרטה גרבו התאכסנה בו כדי להתבודד, כוכבי עבר רבים הסתתרו בו וג'ון בלושי התאבד בו (באחד הראיונות עם קופולה בעקבות צאתו לאקרנים של סרטה "מארי אנטואנט" ב-2006, היא תיארה גם את ארמון ורסאי כבית מלון).

ג'וני מתגורר ב"שאטו מארמון", היכן שכל בקשה שלו מתממשת מיד, כולל שליחתן לחדרו של תאומות המציגות בפניו מופע ארוטי, שמעורב בו מוט חשפנות ובמהלכו הוא נרדם - עוד סימן למשבר הקיומי שלו. אם הוא יוצא מבית המלון שבו הוא מתגורר, כשהוא לבוש לרוב בגדי בחור ממעמד הפועלים - מעניין שמשטרת האופנה אינה יורדת עליו - הרי זה כדי לייחצן את סרטו החדש; להשתתף במסיבת עיתונאים, שבה הוא כמובן נשאל את השאלות הצפויות ביותר; ללכת למחלקת האיפור באולפן, שם הוא עוטה מסכה לבנה שאמורה להזקין אותו לצורך תפקידו בסרטו הבא - האם יהיה זה סרט המשך ל"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"?; ולדהור במעגלים מחוץ ללוס אנג'לס במכונית הפרארי שלו. הוא אף נוסע עם קליאו למילאנו כדי להשתתף בטקס חלוקת פרסים גרוטסקי.

קופולה מתרפקת על חלק מההיבטים הסימבוליים של ההתרחשויות האלה. השוט היפה הפותח את הסרט מתעד מרחוק את נסיעתו של ג'וני במעגלים; מפעם פעם המכונית יוצאת מהתמונה ואז נכנסת לתוכה בחזרה. אנו אמורים להבין מזה שג'וני מסתובב במעגלים ללא מוצא. וכאשר פניו של ג'וני מכוסים כולם במסכה הלבנה, קופולה מצלמת אותו כך במשך זמן רב כדי לסמל את תחושת הכלא הקיומי שגיבור סרטה נתון בו. יש בהתרפקות הזאת על סמליות משהו מעט ילדותי. מנגד, הסרט מצולם היטב בידי האריס סאווידס, שצילם בין השאר את סרטיו של גאס ואן סאנט (ובהם "גרי", "אלפנט", "הימים האחרונים" ו"מילק") - יוצר שנראה כי קופולה מבקשת לשאוב ממנו השראה בסרטה הנוכחי.

זו לא שעתה היפה ביותר של סופיה קופולה. סרטה הראשון, "חמש ילדות יפות", שאותו ביימה ב-1999 (אחרי שני סרטים קצרים) על פי ספרו של ג'פרי יוג'יניידס, עורר עניין. "אבודים בטוקיו" היה סרט חביב (לא מעט בזכות הופעתו של ביל מאריי ככוכב קולנוע בצרות), שהוערך יתר על המידה. "מארי אנטואנט" לא ידע בדיוק איזה מין סרט הוא רצה להיות ונתקע בין שני הכיוונים השונים שאליהם נמשך. וכעת מגיע "אי שם", שבאופן תמוה ביותר זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הקולנוע האחרון של ונציה.

"אי שם" נדמה לעתים כמו סרט של סטודנטית שקדנית לקולנוע, שמנסה לעשות סרט בסגנון הקולנוע האירופי המודרני, אך אין לה הרבה מה לומר. התיאור הסאטירי לכאורה של מהלכיו של עולם הקולנוע האמריקאי הוא צפוי למדי, ואת אמירותיו של הסרט על המתרחש בעולם הזה כבר שמענו בעבר. תפישת העולם בדבר מהותו של משבר קיומי המוצגת כאן היא בנאלית, כמו האופן שבו קופולה מפתחת את העלילה המועטת המניעה את הסרט. והתוצאה, בסופו של דבר, סתמית. אין לנו מושג מה גורם לג'וני מרקו להיות מה שהוא ולהיקלע למצב שבו הוא שרוי. הסרט גדוש במאניירות סגנוניות שאמורות להבליט את אופיו "האמנותי", והיומרה הכרוכה בהן רק מחזקת את תחושת הסתמיות שהוא מעורר.

אם יש מישהו שנמצא "אי שם", כלומר באיזשהו ריק קיומי ויצירתי שבין לבין, הרי זו סופיה קופולה עצמה. אילו יכולנו להתייחס לסרטה החדש כאל דיוקן עצמי שלה, היה נוסף לסרט נפח אירוני; אך תעוזה מהסוג הזה רחוקה מקופולה, ובמקום אירוניה יש בסרט, למרות הריחוק שקופולה חותרת לו, מידה לא מועטה של סנטימנטליות מהסוג הנדוש ביותר. *



סטיבן דורף ואל פנינג ב''אי שם''. תוצאה סתמית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו