בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בית אצל קריקטוריסט ארקדי ציקון

ציקון - קריקטוריסט, מאייר ומורה - נולד באודסה, גדל בסין, אסף עלים בצרפת ובניו יורק, ויצר מכל אלו עיטורים לביתו בישראל

תגובות

אף שעלה לארץ לפני 20 שנה, הדירה של ארקדי ציקון בראשון לציון עמוסה בזכרונות מאודסה, העיר שבה נולד ושבה חי שנים רבות. לדוגמה הארון בסלון, שנקנה באודסה לפני 25 שנה. לפני עשר שנים, כשאשתו של ציקון רצתה להחליף את הריהוט בבית, השניים חיפשו ארון חדש. "הסתובבנו בכל הארץ ולא מצאנו משהו שאהבנו, וגם לא רציתי ארון שאני אוכל למצוא אצל אנשים אחרים. ואז שתי הבנות שלי אמרו, 'יש לנו שלושה אמנים במשפחה, אולי נעשה משהו'. צבענו את הארון בצבע צהוב בהיר, אתה יכול לראות בפנים עדות לצבעו החום-כהה המקורי. לקחנו הדפסים של נופי אודסה בסגנון חריטה מימי הביניים, תמונות כמו השעון הישן שנמצא על בנין העירייה, חתכנו, קרענו ועשינו קולאז'ים, והוספנו חומרים כמו בד יוטה וחוטים".

הארון הוא רק פריט אחד מבין רבים אחרים שמקורו באודסה. השולחן בסלון שנקנה לפני 30 שנה הגיע גם הוא באונייה, וגם הוא צבוע. מתחת למשטח הזכוכית שמכסה אותו מוצגים עלים ממקומות שונים בעולם שבהם ביקר ציקון (צרפת, ניו יורק ועוד), כרטיס של הרכבת העירונית של אודסה, תמונה משנת 1940 של אביו של ציקון, ועוד. אף שהפסנתר בסלון נקנה בארץ, גם הוא מעורר אצל ציקון זיכרון. "באודסה היה לנו פסנתר כנף גרמני מסוף המאה ה-19; אמא של אשתי היתה מורה למוסיקה. כשעלינו לארץ השלטונות לא הרשו לנו להביא אותו, אמרו לנו שהוא רכוש של המדינה, שהוא מוזיאלי".

מאוד פדנטי

ציקון, בן 65, נולד באודסה. בגיל ארבע וחצי נשלח אביו, שהיה קצין בצבא האדום, לסין. שם גם החלה להתעצב השקפת עולמו. "כל הזכרונות הכי טובים שלי הם מסין, אין דבר יותר אקזוטי מזה. מצד שני זה היה ממש ישר אחרי מלחמת העולם השנייה והצעצעועים שלנו היו רובים ורימונים אמיתיים. אני זוכר שפרצה המלחמה בקוריאה בשנת 1954. ראיתי ברחוב חיילים רוסים לבושים במדים קוריאניים, וראיתי גם לא מעט דברים אכזריים. בתור ילד כמעט כל יום ראיתי איך תופסים מרגלים. היה להם מצעד ברחוב הראשי של העיר, שהשתתפו בו שוטרים ומשמר אזרחי, הם הובילו אותם לאורך הרחוב, היו מכים אותם ויורקים עליהם, ובסוף ירו בהם. ככה כל יום".

בגיל עשר חזרה משפחתו לברית המועצות, תחילה לאוזבקיסטן ולאחר מכן בחזרה לאודסה. כשסיים את בית הספר התקבל למכון לתקשורת, שם הכיר את אשתו שלמדה מוסיקה; כשהיה בן 22 התחתנו. מהר מאוד החל לפרסם קריקטורות בעיתונים המקומיים ולאחר מכן גם בעיתונים ארציים. אחרי חמש שנות לימוד נאלץ להתגייס לצבא ושירת כקצין בחיל האוויר. מכיוון שאת רוב שירותו העביר בשרטוטים, כשסיים את השירות הצבאי החל לעבוד בעיתון מקומי כמעצב גרפי ופנה ללימודי אמנות. "הרגשתי שאני חייב ללמוד אמנות כדי להיות מקצוען. אני מאוד פדנטי, אם אני עושה משהו זה עד הסוף".

במקביל ללימודי האמנות קיבל תעודת הוראה ומאז, במקביל לציורי הקריקטורות שלו, הוא גם מלמד - כבר 37 שנה. כיום מלמד ציקון בתיכון אליעזר בן יהודה בנס ציונה, ובנוסף הוא מרצה במסגרת "סל תרבות" על קריקטורה. מאז שעלה ארצה פירסם מעבודותיו ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", "מעריב לילדים" ועיתונים נוספים בארץ ובעולם. הוא הציג בתערוכות רבות באירופה, ביפאן ועוד, עבד כמעצב במה וכן כתב ואייר ספרי ילדים. בשבוע שעבר נפתחה תערוכת יחיד שלו במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון במסגרת הסדרה "מסך ליוצר".

"הקריקטורות הן באופי שלי. אני מאוד סקרן ומאוד חברמ'ני. כשגרתי באודסה היתה מסורת ברוסיה של תחרות אינטלקטואלית בין להקות סטודנטים בטלוויזיה. זה לא מי רוקד יותר טוב. על הבמה היו שתי קבוצות של סטודנטים, ששאלו אחת את השנייה שאלות מכל מיני תחומים. הכי חשוב היה לענות בהומור. אם ענית נכון אבל לא מצחיק לא קיבלת נקודות. לא היתה אז טלוויזיה בכבלים, היו שניים או שלושה ערוצי טלוויזיה. כל המדינה צפתה בזה. ערכו פעם סקר, בימים שבהם ברית המועצות כללה 250 מיליון איש, וגילו שבכל תוכנית צפו 80 מיליון איש. התפקיד שלי בקבוצה היה תמיד לצייר את מה שהם עונים. אני חושב ששם נולד העניין שלי בקריקטורות".

חולמת על הבית

בדירה הנוכחית גר ציקון עם אשתו, המשמשת כמורה למוסיקה בחינוך מיוחד, כבר 17 שנה. לראשון לציון הגיעו בעקבות חברים ותיקים שעלו לארץ עשר שנים לפניהם. לאחר שלוש שנים בדירה הראשונה עבר עם אשתו ושתי בנותיו, שהיו אז בנות 15 ו-20, לדירה הנוכחית בשכונת מישור הנוף, שאותה הוא מגדיר כפיוטית וציורית, מרחק כמה דקות מתחנת רכבת ראשונים. "המחיר היה סביר, לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות משהו יקר יותר. באודסה היתה לנו דירה גדולה פי שניים במרכז העיר ובנוסף היה לנו גם בית קיץ עם גינה ושדה שצמחו בו עצי פרי - שזיפים, אפרסקים, דובדבנים, תפוחי עץ, אגסים ועוד. אשתי עד היום חולמת עליו".

הדירה, בת ארבעה חדרים שמתפרשים על שטח של 110 מ"ר, נמצאת בקומה השמינית בבניין בן תשע קומות. מול דלת הכניסה נמצא המטבח, סטנדרטי למדי באבזור ובריהוט שלו. קומקומי החרסינה וספלי התה הם עדות למסורת שתיית התה שמקורה בשהות בסין וברוסיה; כוסות הקריסטל שמקורן ברוסיה משמשות לשתיית וודקה. מגג המטבח משתלשל אהיל צהבהב מפלסטיק שנקנה באסטוניה בשנת 1983. "רציתי לזרוק אותו אבל הבנות אמרו 'אבא, חכה, עוד מעט זה יהיה וינטג'".

מימין לדלת הכניסה נמצא הסלון שממנו יוצאים למרפסת קטנה ולשאר חלקי הבית: חדר השינה, חדר האורחים, הסטודיו, חדר האמבטיה וחדר השירותים. מעל הפסנתר תלויים שני ציורים שמתעדים בצבעי מים האחד את אשתו והשני אותו בתקופת לימודיו. "הייתי בן 31, אפשר לראות את השיער הארוך, הזקן הקצר. הייתי היפי, בברנז'ה של האמנים". בצדו השני של הסלון תלוי ציור שמן על בד לא גמור ובו צייר את אשתו. "היא באה לסטודיו שלי באודסה, התחלתי לצייר אותה, אבל לא היה לזה המשך. אני אוהב יותר את תהליך היצירה לעומת היצירה הסופית. אני מאוד אוהב שלא הכל גמור".

הסטודיו עמוס בסרגלים, עטים, עפרונות, רישומים וסקיצות. על שולחן העבודה נמצא שעון שמציג את השעה בארץ ובניו יורק, מקום מושבה של אחת מבנותיו, שהחדר שימש בעבר כחדרה. עדות לכך אפשר למצוא על הקירות, שמלאים בדברים שנכתבו בעיפרון. "זה כל החברים שלה מגיל 14 ועד 19. אם אתה רוצה לעשות מחקר על נערה בגיל ההתבגרות - הכל נמצא פה. כל מי שבא צייר משהו על הקיר". *



השולחן בסטודיו של ציקון


ציקון על רקע הארון שבסטודיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו