בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עוד אני הולך" - אחד הסרטים האפלים שהופקו בישראל

סרטו החדש של יקי יושע הוא יצירה פגומה ובוטה, אבל הישירות הבלתי אמצעית שלו מכפרת על כך

תגובות

אסוציאציה עברה במוחי בזמן הצפייה ב"עוד אני הולך", סרטו החדש של יקי יושע, שמתבסס על ספרו הראשון של יושע, שיצא לאור ב-2008. בזמן הצפייה בסרט התנגנה פתאום במוחי המנגינה של "באב אל וואד", שהוא אולי השיר המזוהה ביותר עם מורשתה וזיכרונה של מלחמת העצמאות, שהלחין שמואל פרשקו למלותיו של חיים גורי.

כשניסיתי להבין מדוע דווקא השיר הזה חדר לתודעתי בזמן הצפייה בסרט, הגעתי למסקנה שהוא נובע משמו של הסרט; מלותיו אמנם אינן מופיעות בתמלילו של השיר, אבל יש במלים שכתב גורי צירופים שמזכירים אותו. "פה אני עובר, ניצב ליד האבן", אומרות המלים הפותחות את השיר, שבהמשך נאמר בו: "ואני הולך, עובר כאן חרש חרש, ואני זוכר אותם אחד אחד".

האסוציאציה, כך הבנתי, אינה מקרית. שירו של גורי הוא קינה, באותה המידה שגם סרטו של יושע הוא קינה (ואמנם כך הוא הגדיר את הסרט בראיון ל"הארץ"); "ואני הולך" נהפך ל"עוד אני הולך".

ההליכה הזאת, שבשירו של חיים גורי מובילה אל הזיכרון של מה שאירע במלחמה ההיא בדרך לירושלים ("פה שוכנים ביחד עצב ותפארת, משוריין חרוך ושם של אלמוני") נהפכה בסרטו של יושע להליכה אל עבר החידלון. הדרך, שהוזכרה כבר בסרטו הראשון של יושע, "שלום תפילת הדרך", שיצא לאקרנים זמן קצר אחרי מלחמת יום כיפור, נהפכה לדרך ללא מוצא. התפילה, שהוזכרה בשמו של אותו סרט, נהפכה למין רקוויאם לחזון פרטי ולאומי שאבד, ואובדנו מבשר אסון.

על סף התמוטטות

"עוד אני הולך" הוא אחד הסרטים האפלים ביותר שהופקו כאן. זהו סרט מחוספס ובוטה. התקפת זעם ספוגה במלנכוליה, שהיא תוקפנית לא פחות מהזעם שעוטף אותה. בוטות עלולה להיחשב למגבלה אסתטית ואמנם "עוד אני הולך" הוא סרט פגום מבחינות רבות. אבל האנרגיה הרגשית המניעה את הסרט, שנדמה כי פרצה מקרביו של הבמאי, מכפרת על כך.

נדמה שבסרט הקולנוע הראשון שהוא ביים אחרי שנים רבות לא ניסה יושע להיות זהיר או מעודן. כמו גיבור הסרט, שמתמוטט מבחינה פיסית ונפשית, כך גם הסרט נדמה כעומד על סף התמוטטות תמידית, ולעתים אף נדמה שהוא עובר את הסף וקורס אל החידלון שעליו הוא מדבר.

גיבור הסרט הוא מיקי (דני גבע), לוחם סיירת ואיש שב"כ לשעבר, שחייו התמוטטו סביבו. הוא מהמר כפייתי, נרדף על ידי חבורת פושעים שהיו חבריו לנשק, נשוי לאלכוהוליסטית (נינה קוטלר) ומנהל רומן עם אשה ממוצא רוסי (מריה שויף), שמעורבת בתעשיית המין המקומית. שתי דמויות נוספות המעורבות בסרט הן פלסתינאית (ראידה אדון) ובנה, שמתגוררים בצריף השייך למיקי והוא מתלבט אם לנשל אותם מביתם. ברקע פועמת מלחמה נוספת, מלחמת לבנון השנייה, שהתפרצותה מספקת הקשר למשבר שבו נתון גיבור הסרט, תוחמת אותו מבחינה היסטורית ומעצימה אותו מבחינה רעיונית ואידיאולוגית.

אפשר לטעון כי עלילת הסרט מורכבת מנוסחאות, אבל העלילה אינה מעניינת את יושע, אלא הרוח הנכאה העולה ממנה ואף יותר מזה נפחה האלגורי. הכל מכוער בסרט והבמאי אינו מנסה להסוות את הכיעור הזה בעשייה קולנועית מהוקצעת. להיפך אפילו. סרטו הוא מעין מתקפה על הצופים בו. ניסיון להביא אותם למעין התעוררות, שהבמאי, כך נדמה, אינו מאמין באמת בתוצאותיה.

תיאור מרתיע

דמותו של מיקי, הנתון במצוקה אישית, משפחתית ובעיקר מוסרית, בשל היותו בעבר סמל של הלוחם העברי המהולל, מציגה את הגרסה הקיצונית ביותר שנראתה זה שנים רבות של הגיבור הישראלי, יפה הבלורית והתואר, באובדנו המוחלט כמעט. זהו אותו גיבור שאסי דיין שירטט לעד את דיוקנו בתודעתנו, בסרטו של יוסף מילוא "הוא הלך בשדות" - הליכה נוספת שהאסוציאציה שלה עלתה במוחי בזמן הצפייה בסרט - ודיין עצמו תיאר את קריסתו של כל מה שאותה דמות מייצגת בסרטו "החיים על פי אגפא".

סרטו של דיין היה מתוחכם יותר מסרטו של יושע, אבל הזעם והאימה המניעים את שני הסרטים נובעים מאותו מקור. אם חסר משהו בסרט של יושע, הרי זו אותה אירוניה ארסית שאיפיינה את הסרט של דיין והיא מוחלפת בסרט של יושע בקדרות כמעט בלתי נסבלת.

"עוד אני הולך" מחזיר את הצופים אל האיכות, וגם הבעייתיות, שאיפיינו את שלושת סרטיו הראשונים של יושע, "שלום תפילת הדרך", "סוסעץ" ו"העיט". העניין שהם מעוררים, וחשיבותם בתולדות הקולנוע הישראלי, התעצמו מאז שהם הופקו.

גם אם "עוד אני הולך" סובל מאותם פגמים שאפיינו את סרטיו בעבר - ובהם מבנה עלילתי לקוי, עשייה קולנועית מרושלת ואף גסה לעתים, ותיאור מביך ואף מרתיע לעתים קרובות של הדמויות הנשיות שמופיעות בסרטיו - אני שמח שהוא עוד הולך במקומותינו. אנו זקוקים גם לקול הזה שיישמע אצלנו בזעמו ובתוגתו.

הישירות הבלתי אמצעית המאפיינת את נימת הקול הזה מכפרת על היותו של סרטו של יושע יצירה פגומה, בוטה, שאינה מתהדרת בעשייה קולנועית חלקלקה ומהוקצעת. אותה ישירות היא שעוצרת את הצופים מלבוא אל "עוד אני הולך" בטרוניות קלות מדי, שאינן רלוונטיות לסרט שיושע רצה לעשות ועשה. פני הסרט הם כפני המציאות שמבקש הסרט לתאר.

פניו החזקות, המחוצבות והמיוסרות של דני גבע הם אמנם פניה של גבריות ישראלית מתרסקת, המייצגת את אותה התרסקות שמאיימת על המשך הדרך שבה כולנו עוד הולכים. *

"עוד אני הולך". תסריט, בימוי ועריכה: יקי יושע; צילום: יורם מילוא; מוסיקה: ריצ'רד ברגר; שחקנים: דני גבע, נינה קוטלר, עמוס לביא, מריה שויף, דביר בנדק, ראידה אדון



מתוך ''עוד אני הולך''. ניסיון להביא את הצופים למעין התעוררות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו