בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אטליז" ואסף אבידן וה"מוג'וז" - שני הרכבי מפתח במוסיקה הישראלית

באלבומם החדש חברי "אטליז" לא יודעים עדיין לתרגם את הלך הרוח המהורהר והחדש שלהם לשירים מפוארים. האלבום החדש של אסף אבידן וה"מוג'וז" נראה כתרגיל לא רע שבודק עד כמה המים עמוקים

תגובות

אסף אבידן וה"מוג'וז", שהוציאו לאחרונה את אלבומם השלישי, ולהקת "אטליז", שמוציאה כעת את אלבומה המלא השני, הם שני הרכבי מפתח במוסיקה הישראלית העצמאית של השנים האחרונות. הם הוכיחו - אבידן לבדו, "אטליז" בשיתוף עם עוד כמה הרכבים ויוצרים - שתי טענות חשובות שהקטיגורים של האינדי הישראלי (הציצו בטוקבקים למטה להתרשמות מעוצמת הבוז שהאנשים האלה רוחשים למוסיקאים העצמאים הצעירים שפועלים כאן) פטרו כחסרות שחר.

אבידן הוכיח כידוע שלהקה ישראלית צעירה ששרה באנגלית ומנהלת את עצמה יכולה להבקיע אל מעבר לקהל המצומצם של האינדי, למכור שני אלבומי זהב רצופים ולמלא את היכל התרבות בתל אביב. "אטליז", שנשארה בתוך הגטו של קהל האינדי, הוכיחה דבר שונה לגמרי, ואולי חשוב יותר, שאמור להיות מובן מאליו אבל הוא לא. היא הוכיחה, כמו קומץ להקות אינדי אחרות, שלהקה ישראלית צעירה ששרה באנגלית יכולה לעשות מוסיקה מרהיבה, מלאה בתנופה ודמיון, מוסיקה שתישאר ככל הנראה נחלתם של מעטים יחסית (שחלקם אף מתגוררים ב"תל אביב"!), אבל אין בכך כדי לערער את התוקף האמנותי שלה.

נתחיל עם חטיבת הבשר, ודווקא לא עם האלבום החדש שלה, "Teasing Nature", אלא עם הדי-וי-די שמצורף אליו ומתעד הופעה של הלהקה במועדון בארבי בתל אביב לפני כשנה, הופעה שהשיקה את האי-פי "Delicately Violent". זאת היתה הופעה מצוינת, ובניגוד למה שקורה בדרך כלל, כשהתיעוד המצולם מחוויר בהשוואה לביצוע החי, הפעם הדי-וי-די מעביר את החוויה בצורה כמעט מושלמת. אם צריך להסביר מה כל כך טוב ב"אטליז", הדי-וי-די הזה יכול לשמש הרצאת מבוא מרתקת.

"אטליז" (הגיטריסט והכותב הראשי גיא בן שטרית, הזמרת לי טריפון, הגיטריסטים אור בהיר ועמית ארז, המתופף עומרי הנגבי והבסיסט הדר גרין) פועלת כבר כמעט עשר שנים, והיא יצרה עולם מוסיקלי פרטי, שהדינמיקה הבולטת בו היא זו שבין הפרוגרסיבי לפופי, בין פראזת הגיטרה המפותלת לבין האקורד המתוק. אין שוויון מלא בין הצדדים. הבסיס בדרך כלל מורכב, לא סימטרי, אלה שירים לא יציבים שאפשר לזמזם אותם אך ורק כשהלהקה שרה ברקע. לבד זה לא עובד. אבל בכל שיר של "אטליז" יש רגע, או שניים, או שלושה, שבו על הבסיס המורכב נשפכת לפתע קצפת פופיסטית - והמשחק בין הניגודים האלה הוא אחד הדברים המרכזיים שמעניקים למוסיקה את יופיה.

על מנת שדינמיקת "מורכב-פשוט-מורכב" תתממש כהלכה, צריך להוציא אותה לפועל בצורה קפדנית ומדויקת, ועם זאת לא לאבד את החדווה והחופש שעושים הופעה טובה. זה מה שקורה בדי-וי-די הזה, ותענוג בלתי רגיל לראות ולא רק לשמוע את זה קורה. חברי "אטליז" הם נגנים מצוינים, והדי-וי-די מלא בתקריבים של אצבעות מתרוצצות על צווארים של גיטרות. אבל חכו, אל תברחו, זה ממש לא המקרה המתיש של "תראו איזה גיטריסטים מחוננים אנחנו". זאת נגינה קולקטיבית, שבה כל מוסיקאי מנגן תפקיד עצמאי, שמשיק לתפקידים האחרים במקום לחפוף להם, וכשכל התפקידים מתלכדים הם יוצרים שלם רב-שכבתי ומרתק.

בלי לזלזל בתרומת הגיטרות הנהדרת של בהיר ובן שטרית, תענוג מיוחד לצפות בנגינה של עמית ארז. על קצה הגיטרה שלו מולבשת מצלמה, כך שאפשר לראות את הנגינה שלו בתקריב מיקרוסקופי. מה שארז עושה מגדיר מחדש את המושג גיטריסט קצב. גיטריסט קצב רגיל מנגן אקורדים ומעניק למוסיקה בסיס הרמוני יציב. ארז לא מנגן אקורדים. הוא מנגן פראזות מהירות מאוד, מפותלות מאוד. אבל התכלית שלהן היא לא להיות בחזית. אלה לא סולואים. זאת רשת צלילים שמשמשת פיגום ומחזיקה את המוסיקה תוך כדי שהיא משתנה כל הזמן ולובשת צורה חדשה כל כמה שניות.

הנגינה היא רק חלק מהעניין כמובן. הרפטואר של ההופעה מצוין (תמהיל מדויק של השירים הכי טובים מאלבום הבכורה של "אטליז", שירים מוצלחים במיוחד מהאי-פי שיצא אחריו וארבעה מהשירים הטובים באלבום החדש "Teasing Nature"), שאגות הסופרן של הזמרת המצוינת לי טריפון פוגעות בול, וייתכן שגם הזיכרונות מההופעה עצמה ("היי, הנה אני בקהל! או שלא?") משחקים תפקיד. הבחירה לא לכלול בדי-וי-די את השירים שבהם התארח שלמה גרוניך נראית בתחילה תמוהה (הם היו נהדרים), אבל זאת בחירה מתקבלת על הדעת. היא שומרת על הרצף והתנופה של ההופעה.

אם ההחלטה לפתוח את הרשימה הזאת עם הדי-וי-די המצורף, ולא עם האלבום החדש, יוצרת את הרושם שלא נפלתי מ"Teasing Nature". יש בכך מן האמת. זה אלבום די טוב של "אטליז", כלומר אלבום טוב ואפילו טוב מאוד לפי כל מדד אחר, אבל זה לא אלבום טוב מאוד של "אטליז", שהוא אלבום מעולה לפי כל מדד אחר.

ראוי לפתוח עם מה שיש ב"Teasing Nature" ולא עם מה שאין בו, אבל ה"יש" של "אטליז" כבר תואר בהרחבה בתחילת הרשימה. דינמיקת "מורכב-פשוט-מורכב", תלכיד הגיטרות המשולש, השירה המרשימה של טריפון, איזמל הנגינה החד של ההרכב כולו - כל אלה נמצאים בדיסק החדש בכמויות נדיבות, והם משמשים חומרי בסיס לדי הרבה שירים טובים. אז מדוע השמחה לא שלמה? אני חושד שהסיבה נעוצה בטון של האלבום. "Teasing Nature" הוא אלבום קצת יותר אפל מקודמיו. שום דבר מורבידי או מדכא, אבל העליצות המתפרצת (גם אם מדממת) של האלבומים הקודמים התחלפה בנימה מעט יותר מהורהרת. הדברים נעשו קצת יותר עגולים, פחות זוויות חדות. זה שינוי מובן ולגיטימי. להקה חייבת להשתנות. אבל נדמה שחברי "אטליז" לא יודעים עדיין לתרגם את הלך הרוח החדש שלהם לסדרה עקבית של שירים מפוארים.

חלק מהקסם בשירים של "אטליז" טמון בשבירות שלהם - שיר שקט, מתוק ומעט מעורער נהפך בשבריר שנייה (שבדרך כלל מלווה אצל המאזין בהרמת יד בתנועה של ביוויס ובאטהד) לשיר רועש, מתוק-חריף ומאוד מעורער. באלבום החדש רגעים נפלאים כאלה הם די נדירים, ולעומת זאת יש כמה שירים שמתחילים שקט, מתוק ומעט מעורער ופשוט מקבלים תפנית לרעה ("O.K", "Tears"), או שמתחילים שקט ומתוק ונשארים כך, ללא שינוי, באופן מאוד לא אטליזי ("Got It").

אבל מספיק עם החסרונות (טוב, עוד אחד: הקקופוניה בסוף "Tears" - היא די עלובה. ועכשיו באמת מספיק). כי שירים מצוינים כמו "Your House", "Falling Up", "Nine", "Voice Over" (השיר היחיד שצוהל כמו שצהלו השירים הישנים של הלהקה) ואולי גם "Mystical Lady" היו מפארים אלבום של כל להקה. מדוע מתווסף "אולי" לשיר האחרון, שגם סוגר את האלבום? מפני שהוא מדגים את התגובה החצויה שלי לאלבום כולו. הוא נפתח בצורה די שגרתית (יחסית ל"אטליז"), מסתובב לפה ולשם בלי למצוא את המרכז שלו, כמעט מתמסמס, ואז נשמעת לפתע מלודיית מערבונים מלכותית, שנסוגה כמו שהופיעה, ואחר כך מפציעה שוב, והפעם כקונטרפונקט לאנקת גבהים נפלאה של טריפון, ששרה "All You Got to Do is Love Someone". ואו. חצי שיר מצוין של "אטליז" זה יותר משיר מצוין של הרבה להקות אחרות.

אווירה שנסוניירית

האם אדם שאוהב מאוד את "אטליז" יכול לאהוב גם את אסף אבידן וה"מוג'וז"? יכול, אבל זה לא סביר. נדמה שהחפיפה בין אוהדי שתי הלהקות מזערית, אם היא קיימת בכלל.

הייתי רוצה, אבל אני לא יכול להיות היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אבידן הוא כותב מוכשר, פרפורמר מעולה ואי אפשר שלא להצדיע לו ולשותפיו על ההצלחה המסחררת שלהם, אבל הוא גם מוסיקאי שמרן מאוד, והכי חשוב מבחינתי: אני לא אוהב את הקול שלו. ואי אפשר לאהוב את אבידן בלי לאהוב את הקול שלו. בניגוד לרבים משונאיו של אבידן (כשאתה נהפך לסטאר תמיד יש גם כאלה), אני לא חושב שהקול שלו לא אותנטי. הוא אותנטי מאוד.

הוא פשוט צעקני, מוגזם. לא מדבר אלי, ואפילו קצת מרתיע.

כך שלא מצאתי עניין רב באלבום החדש של אבידן, ודאי שלא מבחינה רגשית. עם זאת, במבט צונן מן הצד, דווקא יש מה לומר לזכותו של "Through the Gale". אבידן מנסה בו דברים חדשים, משתעשע, זונח על פי רוב את הפולק-בלוז-קאנטרי שמזוהה אתו, מסרב לשחזר את מה שהביא לו הצלחה גדולה.

האלבום נפתח בשיר רוק תפל (בהמשך יש עוד אחד, ובזה זה מסתכם), אבל כבר בשיר השני קורה דבר מפתיע ומצוין. שיר הנושא של האלבום משייט על מהלך בס מעולה, אפוקליפטי ואוורירי כאחד, שמעלה את הסברה שבאחד הפסטיבלים הרבים שבהם אבידן הופיע הוא ראה הופעה של הלהקה האמריקאית הנפלאה ."TV on the Radio" אם זה מקור ההשראה ואם לאו, "Through the Gale" הוא שיר נהדר, והוא מכניס את האלבום לטריטוריה ימית מעט הזויה, מעט מעורפלת, עם סירנות שרות ומפות עתיקות וספינות מיטלטלות. אבידן אוהב להיות שם, ובשביל מי שלא משתגע אחריו בדרך כלל זה נחמד לראות אותו במקום הזה.

האלבום ממשיך באווירה שנסוניירית וקברטית שמחמיאה לאבידן ("Sailors are We", שנשמע כמו פסקול של הפלגה בספינת עבדים, עומד להיות להיט הופעות היסטרי), חותך בחזרה לרוק המשמים (שיר שמתהדר בשם הנורא "Poseidon's Fury Unleashed"), ומסתיים בשתי בלדות אבידניות יפות למדי.

כל העסק נמשך בסך הכל 29 דקות, וזה מוזר: אלבומי קונצפט תיאטרליים אמורים להיות ארוכים ועמוסים, 70 דקות לפחות. נדמה, אם כך, ש"Through the Gale" הוא מעין אטיוד. לא ניסיון מלא חשיבות עצמית ליצור מיתולוגיה מוסיקלית, אלא תרגיל שבודק עד כמה המים עמוקים והאם כדאי להיכנס להרפתקה כזאת. לא בטוח שכדאי, אבל התרגיל יצא לא רע בכלל. לפוסידון כדאי לשמור את זעפו לאלבומים יותר יומרניים. *

"אטליז" - "Teasing Nature". אנובה

אסף אבידן וה"מוג'וז" - "Through the Gale". Telmavar



''אטליז''. בין השקט לרעש


אסף אבידן וה''מוג'וז''. מנסים דברים חדשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו