בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הספר הזה הוא שלי מהבית" - הכמיהה לחזור אחורה בזמן

ספרה של שהם סמיט, שבמרכזו ילדה שמחליטה לחזור להיות תינוקת ואם וסבתא שהולכות בעקבותיה, מציע פתרון לא שגרתי לרצון לבקר בעברנו, ולו לזמן קצר

תגובות

"הספר הזה הוא שלי מהבית" - עוד לפני שנפתח סיפור העלילה בספרה החדש של שהם סמיט, "אבא אכל דייסה", המלווה באיוריו של עמר הופמן ורואה אור בהוצאת כנרת - מופיעה על הכריכה הפנימית הפרפראזה הזאת לאקס ליבריס, אותה חותמת המשייכת ספר לספרייה ומציינת בכובד ראש מי הוא "בעליו" החוקיים.

המשפט "הספר הזה הוא שלי מהבית" - שמעליו צייר הופמן תוכי ירוק העומד על מנורה דולקת - הוא לא רק העברה חיננית של ביטוי לטיני (ונוהג אנכרוניסטי מקסים) לעולמם העכשווי של ילדי הגן, אלא גם הצהרת כוונות ספרותית. נדמה כי "אבא אכל דייסה" - וליתר דיוק הנושאים הנדונים בו ומעל הכל הכמיהה לחזור אחורה בזמן ולו לזמן קצר - הם של שהם סמיט. מהבית.

כמובן, המחברת נטמעת היטב בדמויות שעיצבה. העלילה מציגה ילדה קטנה שמחליטה יום אחד לחזור להיות תינוקת. בעקבותיה הולכת אמה ובעקבות זו גם סבתה של הילדה. השלוש נהפכות לתינוקות פרועות למדי, ומי שנאלץ להתמודד עם הרגרסיה בהתפתחותן הוא אביה של הילדה.

הספר נפתח באיור הקטן של התוכי הניצב על המנורה הדולקת. הוא נחתם בתיאור נוסף של התוכי, המתעופף לכיוון מסגרת הספר, החוצה, כשהוא מותיר את המנורה שמאחור מתנדנדת וכבויה. הופמן, כמאייר, אחראי כך להדלקת האור בעמוד הראשון של הספר ולכיבויו באחרון. בין שני הקצוות הללו פעלה סמיט בדומה לגיבורות ספרה, כשבנתה לעצמה עולם דמיוני, מחושב ומאורגן, הקורא תיגר על כמה הנחות יסוד של החיים.

המאייר בחר בשפה ציורית המאפשרת לו להציג את תיאורי הפנים של הבית ואת התינוקות מנקודת מבט אישית מאוד, אותנטית. האיורים כוללים לעתים קרובות חלקים מהמציאות החזותית ואינם מתיימרים להביא תמונה "כוללת", למשל בתיאור רהיטים "חתוכים" או אנשים מזוויות לא שגרתיות.

כמחברת נאלצת סמיט להציג כמה אקסיומות לפני שתפעל להפריכן. כך היא שמה בפיהם של הורי הילדה את הטענה כי היא לא תוכל לשוב ולהיות תינוקת, על אף רצונה בכך, כי "אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור". אך הילדה הקטנה "היתה עקשנית גדולה", היא ממהרת להוסיף. הילדה מחליטה לשוב ולהיות תינוקת.

מהלך ערמומי

סמיט מבצעת מהלך ערמומי למדי כשהיא ממקדת את תשומת הלב בתופעה מוכרת של ילדים המבקשים לחזור ולנהוג כתינוקות (לעתים בתגובה לפרובוקציה ממקור הורי, בדמות אח או אחות חדשים).

בין השורות היא מצפינה סינדרום הורי מקביל, הנגזר מהמלנכוליה הקלה שמתלווה גם לרגעי האושר הגדולים במשך החיים המשותפים של הורים וילדים. המלנכוליה נוגעת להבנה הבסיסית, כי לא ניתן להחזיר את הזמן לאחור, ואולי חשוב מכך - להכרה כי היכולת האנושית להשפיע על מהלך חיינו (וטובת ילדינו) מוגבלת.

בספרות אפשר לפחות לנסות. ב"אבא אכל דייסה" מעוצבת סביבת פעולה קרנבלית - מוגדרת היטב בזמן ובמרחב - שנשברים בה באופן מודע ויזום כללים והיררכיות ישנות. בהתאם לאווירת הקרנבל, רוב המשתתפים בעלילה אינם מזוהים בשמותיהם. כאן הם מוגדרים באמצעות תפקידיהם במארג המשפחתי וגילם: הילדה, אמה, אביה וסבתה. עד מהרה נוטלות הגיבורות זהויות שאולות של תינוקות, תופעה המתחדדת לעומת דמויות אחרות בספר, המשמרות את זהותן (האב והרופאה המוזעקת לחוות את דעתה על המקרה).

עד כאן זוהי פרקטיקה ספרותית נפוצה למדי. סמיט בחרה ללכת צעד נוסף ביוצרה עולם נקי ככל האפשר מרעשי רקע שמקורם במציאות המוכרת. כבר בפתיחת הספר מוצג רצף של קביעות, שנועדו להבניית האוטופיה: כך, היא קובעת כי "תמיד כשנולדים תינוק או תינוקת כולם שמחים" וכי גם "כשתינוקות גדלים והופכים לילדים כולם שמחים". עוד היא מעידה כי כשגיבורת הספר גדלה היא "אוהבת להיות ילדה" ו"כמובן יודעת לדבר".

ואז מופיעה המלה לא

העולם הבראשיתי המעוצב בתחילתו של הספר הוא גן עדן ילדי-הורי, קרוב לשלמות, מנופה מתחושות תסכול ועגמומיות, שאין בו רמז לקשיים התפתחותיים או התבגרותיים. זהו עולם נחמד מאוד למראה ומה חבל שאין הוא עולה בקנה אחד עם המציאות הקיימת.

ואז מופיעה המלה לא. "לא, מתוקה", משיבים ההורים פה אחד לילדתם המבקשת לחזור ולהיות תינוקת, "זה בלתי אפשרי". לכאורה, מתבקש להבין את המפנה כמבחן מנהיגות הורי, שלא במקרה בא לידי ביטוי בשימוש במלה הטעונה "לא". ואולם, זוהי קריאה דלה במקצת של העלילה. למעשה, מנסים ההורים לחלוק עם בתם את האופן שבו הם מבינים את העולם.

האיור מציג היררכיה משפחתית "מסודרת" ומוכרת. הילדה שרועה במיטתה ואילו הוריה מטיפים לה מחוכמתם ומניסיונם. הסדר והניקיון המופיעים בציור הזה ישתנו עד מהרה לבלי הכר. הילדה, כך נדמה גם באיור, אינה מתרשמת מנאום הוריה. היא מחליטה לחזור בזמן ועושה זאת בגיבויה של סמיט, המעידה כי בוקר אחד היא "פשוט חזרה להיות תינוקת".

האם מסתגלת בסבלנות מרשימה לילדה שחזרה להיות תינוקת. "איזו תינוקת חמודה", היא מצהירה, מחבקת את הילדה-התינוקת ומאזינה לקריאותיה "גו גו גו דה דה דה". התפקיד שמייחסת סמיט לשפה בהבניית הזהות והשלב ההתפתחותי הוא אולי ההיבט העמוק (גם אם המוצנע ביותר) בספר, ויהיה לו חלק בהתרת התסבוכת העלילתית.

בסדרת האיורים המוקדשים למשחקי הילדה-התינוקת והאמא בולט אובדן העניין של האם במשחק. היא נוקטת פעולה לא שגרתית ומתחילה להתנהג בעצמה כתינוקת. ביקור הסבתא גורר טקטיקות ידועות של סבתות ספרותיות: זו פונה לבשל דייסה ואף כי התינוקות אוכלות ממנה, אין הן מראות סימנים של חזרה לבגרות.

הופמן מתעכב על שרטוטם של פריטים מסוימים ומזניח אחרים. התמצות שהוא נוקט מצליח להעביר לצופה תחושה כי הוא הוכנס אל תוך מרחב הבית. לבסוף מתייאשת גם הסבתא ומצטרפת אל שכבת גילן המדומה של בתה ונכדתה.

האיור מציג את אחד משיאי פריקת העול המשפחתית כשהשלוש משתוללות בחדר השינה של ההורים. הרהיטים שמעצב הופמן הם מוליכי רגשות מובהקים. לא רק שהם מיטיבים לייצג בלגן לעומת סדר ושלווה, אלא שהתמונות על הקירות, למשל, עוקבות אחר המתרחש בשעשוע מהול בתימהון.

שולחן עם שלוש רגליים

שלוש תינוקות ובלגן עצום מצפים לאב עם שובו הביתה והוא אינו מהסס ומזעיק עזרה רפואית. האבא מסרב להירגע גם כשהרופאה הבודקת את התינוקות נוזפת בו ואומרת שאין שום בעיה. הוא הולך לישון מודאג וקם מודאג מאוד.

בבוקר נכנס האב למטבח. הוא מכין לעצמו ארוחת בוקר טעימה ומגוונת ואילו לתינוקות הוא מבשל דייסה. עתה מתעורר קונפליקט בין רצונן של השלוש לשמור על תפקידן החדש כתינוקות לבין מקסמיו של עולם הבגרות - שבמקרה זה מתבטא בקפה, בביצה מקושקשת ובזיתים.

השולחן שמשרטט הופמן ניצב כמעט תמיד על שלוש רגליים בלבד - תכונה המוסיפה לתחושת הארעיות הכללית. שלוש התינוקות מושיטות את ידיהן אל המאכלים האהובים עליהן מאוד, כל אחת לפי דרכה, ואילו האב מרחיק אותם בהעירו כי "תינוקות אוכלות דייסה".

השלוש צועקות "לא!" ועד מהרה מסגלות לעצמן את היכולת לדבר ("אבא יאכל את הדייסה", הן אומרות), המעידה על התבגרותן. הטמעת השפה משליכה אותן אל מחוץ לגן עדן המדומה של הינקות. השלוש חוזרות "למוטב", כלומר להתנהגות המצופה מגילן הביולוגי והחברתי - כסבתא, אמא וילדה. והאבא? הוא נשאר במטבח, לאכול את הדייסה שבישל.



איורים של עמר הופמן מתוך ''אבא אכל דייסה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו