בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצבים עובדים עם אוכל

מערכת כלים מקליפות פרי הדר, כפפות לידיים העשויות מחצילים ותכשיטים מחומרים אורגניים - אלה כמה מהמוצגים בתערוכה חדשה בחולון, שעוסקת בקשר בין אוכל לעיצוב. האוצרת מיה דבש אינה סבורה שהרעב בעולם צריך להפריע למעצבים להשתעשע בחומרי גלם כל עוד הם יוצרים מזון למחשבה

תגובות

כשהאכילה מיה דבש את בנה הקטן לפני שנים רבות, נתקלה גם היא מדי פעם בסירוב מצדו לאכול. כדרכם של הורים, מצאה את עצמה פונה למצפון שלו ואומרת לו שלא משחקים באוכל ושעליו לגמור את האוכל מהצלחת כי ישנם ילדים רעבים באפריקה. באחת הפעמים הביט בה בנה, גמר את הביס שהיה לו בפה ואמר: "זהו. עכשיו אין יותר רעבים". "זה גרם לי לחשוב: אם הילד שלי גומר את האוכל מהצלחת, האם זה הופך את העולם לפחות רעב?" היא מספרת בשיחה לקראת תערוכה חדשה שאצרה ובוחנת את נקודות המפגש בין עיצוב לאוכל.

התערוכה תיפתח בשבת בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון ואת שמה, "משחקים באוכל", אפשר לפרש בשני אופנים: האחד, אנשים שמשחקים באוכל; והשני, כצורת הרבים של שם העצם משחק. בצד מעצבים פעילים ומעצבי מסעדות מציגים בה בוגרים טריים של מחלקות לעיצוב תעשייתי. בין הסוגיות שהם מעלים: אוכל כחומר גלם לעיצוב (כלים עשויים מפרי הדר, תכשיטים מירקות); אוכל ככלי לביקורת חברתית (הפרכת מיתוסים ישראליים באמצעות אוכל, מכשירים חשמליים אפויים); הקשר בין אדריכלות לאוכל (מקומות שמציגים ומגישים מזון); ואוכל כמעורר חוויה (כלים שמעצימים את חוויית האכילה והעיסוק במזון).

"אוכל הוא אחד הדברים המשותפים לכולם", אומרת דבש. "אתה מתעסק באוכל בין שאתה שונא אותו ובין שאתה אוהב אותו. אנחנו מדברים על חברה בולמית, על הקאה, על חוסר יכולת לעכל דברים, על שפה רזה. אנחנו שואלים המון דימויים מעולם המזון. כמי שגידלה בן אני יכולה להגיד לך שאוכל זה אף פעם לא רק אוכל, זה הרבה יותר מזה. אנשים מעמיסים עליו הרבה מהשמחות ומהעצב שלהם. מדברים על אוכל מנחם, מייחסים לו הרבה יותר משקל ממה שאמור להיות לו. אוכל הוא הרי משהו שאמור בסך הכל להזין אותנו ולאפשר לנו לחיות".

אבל מה בין עיצוב לאוכל?

"בחלוף השנים, ככל שהתפקיד של עיצוב נהפך למהותי יותר ויותר, נקודת המפגש בין עיצוב לאוכל החלה לעלות. היו מעצבים שחיפשו חומרי גלם חדשים. למשל, רועי וספי ינאי יצר כפפות לידיים מחצילים. משתתפים אחרים עסקו במוסכמות ובסטריאוטיפים, בשבירה של מיתוסים דרך האוכל".

דוגמה לכך היא פרויקט הגמר של סתו אקסנפלד: מסעדת קונצפט בהשראת מגילת העצמאות של ישראל ושמה "המאכלת". אקסנפלד מבקשת לקעקע מיתוסים באמצעות מוצרי מזון בסיסיים כמו קפה נמס או הלוף הצבאי, תוך שהיא משתמשת בציטוטים ממגילת העצמאות ובמשחקי מלים כמו לוף בצלחת ו"אלוף בצלחת, לתפארת מדינת ישראל".

"יכול להיות שיש בזה גם התרסה מסוימת בכך שאני מרשה לעצמי לשחק באוכל במובן של 'הנה, אנחנו משחקים באוכל כל הזמן'", מוסיפה דבש. "אוכל יש רק למי שיכול להרשות לעצמו. אין מה לעשות - יש חלק של העולם שהוא שבע, שמשחק באוכל, ויש את רוב העולם שהוא רעב.

"יש בתערוכה אמירה על היכולת לשחק עם אוכל. התערוכה אינה עוסקת בעיצוב מזון אלא בעיצוב ומזון, בנקודות ההשקה ביניהם. עד היום צירוף המלים עיצוב ואוכל עסק במיוחד בעיצוב מזון, איך לגרום לאוכל שייראה יפה. אוכל מולקולרי, לדוגמה, עסק בעיקר בפירוטכניקה ובאסתטיקה, וזה באמת תוצר של עולם מאוד שבע, שרצה לשעשע את עצמו וממציא דברים לא לגמרי הכרחיים, אפילו דקדנטיים".

חברה נהנתנית

עיצוב ומזון הוא אחד הנושאים הטרנדיים שמעסיקים לאחרונה את עולם העיצוב. די היה להציץ בתערוכות הבוגרים של המחלקות לעיצוב תעשייתי בשנה האחרונה כדי להבחין במספרן הגדול של העבודות העוסקות בחוויית האכילה.

גם ביריד העיצוב של מילאנו היה אפשר למצוא לא מעט פרויקטים ומיצבים שעסקו במזון כחלק מהעיסוק הגובר בטבע. במתחם התצוגה של רוזאנה אורלנדי הציגו שני בוגרים צעירים של האקדמיה לעיצוב של איינדהובן, סימונה פארסין ואנדראה טרימארקי מסטודיו "Formafantasma", את המיצב "אוטרקי". המיצב, שעורר עניין רב בקרב מבקרי היריד, הציג מצב אוטופי ובו קהילה יכולה לספק את צרכיה בדרך ידידותית לסביבה. הוא כלל גופי תאורה וכלי קיבול שיוצרו מתערובת טבעית של קמח, פסולת חקלאית ואבן סיד, ונצבעו בעזרת פיגמנטים שהופקו מירקות, תבלינים ושורשים.

דבש, שעבדה בעבר כעיתונאית וכעורכת המגזין "בניין ודיור" ומשמשת כיום עורכת התוכן הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון, סבורה כי "הסטודנטים מאוד עוסקים בנושא, אולי מכיוון שהחברה נעשית יותר נהנתנית, או מפני שהחברה יכולה להרשות לעצמה לעסוק בכך. אנחנו כבר לא חברת צנע, אתה לא צריך להתבייש מזה שאתה נהנה, מההנאה שמתלווה לטקס. גם בעולם יש שתי מגמות דומיננטיות שאנחנו כל הזמן נעים ביניהן: ה'סלואו פוד' וה'פאסט פוד'. אנחנו נעים כל הזמן בין תפישות העולם ששתי המגמות האלו מייצגות, בין הבולמי והצרכני לבין הרגוע ומיצוי החוויה".

בין העבודות הבולטות בתערוכה החדשה: עמית פרבר לקח תצלומים של ירקות ופירות והציב אותם זה לצד זה על פי הצבע שלהם ("הוא יצר דחיסות מאוד גדולה, כמו מרקם של גוונים שונים של אותו צבע, שיוצרים יחד משהו כמו מין שמש שוקעת גדולה, כמו כדור של אש", מפרשת דבש); אורי זוננשיין חיפש במהלך העבודה על פרויקט הגמר שלו אחר חומר מתכלה, זול ומקומי, עד שהגיע לקליפות פרי הדר, שמנוצלות בצורה תעשייתית רק כברירת מחדל, כמספוא של בהמות. לאחר מחקר מעשי הוא גילה שהחומר קל משקל, זול בעלות ובאנרגיה, קשיח, עמיד ואינו רעיל. בנוסף הוא בעל פוטנציאל נרחב לשימוש. התוצאה: סט כלים בעלי אסתטיקה ייחודית שכולל בקבוק, צלחת, כד, כוס, קערית, כפית ומלחייה, כולם שמישים ומתכלים לחלוטין.

אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ, מבכירי מעצבי המסעדות בארץ, ידגימו כיצד רכיבי המזון במסעדה מיתרגמים לחומרי העיצוב. השניים יציגו בתערוכה סרטי וידיאו שמציגים מסעדות שעיצבו תוך שימת דגש על הקשר בן רכיבי המזון, התבלינים וחומרי הגלם לעיצוב הפנים - חומרי הריפוד, חומרי הבנייה וכן הלאה.

ציידים מודרניים

דבש גם קושרת בין מה שעולה מהתערוכה לבין "פוסט פוסיל", תערוכה שתיפתח בעוד כשבועיים במוזיאון העיצוב בחולון. בתערוכה זו יוצגו כ-120 עבודות של יותר מ-60 מעצבים עכשוויים מהארץ ומחו"ל, שימחישו איך העיצוב של העתיד מושפע מאסתטיקה פרה-היסטורית, מחומרים אורגניים ומתהליכים פואטיים שמקורם בעבר. האובייקטים ישקפו מגמות חדשות האופייניות למאה ה-21 ויציגו מגוון רחב של חומרים טבעיים ובני קיימא כמו עץ, עור, עיסה, סיבים, אדמה ואש, ובצדם - שימוש בטכניקות ובכלים פשוטים המעידים על אורח חיים צנוע ומרוסן. אוצרת התערוכה, לי אדלקורט, בדקה את השינויים שחלו בעולם העיצוב בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ואת אופני הביטוי שלהם: לא עוד עיצוב למען עיצוב והלכי רוח שאיפיינו את המאה הקודמת, אלא זן חדש של מעצבים, שמייצרים חפצים בעבודת יד, בחומרים צנועים הנבראים מהאדמה, וחוזרים אל תחילת הזמן.

"כשהתחלתי לעבוד על התערוכה, הבנתי יותר ויותר שבינה לבין התערוכה 'פוסט פוסיל' יש נקודות משיקות בכל הקשור לחזרה למהותנות", מבהירה דבש. "אוכל הוא אחד המקומות שזה בא לידי ביטוי מבחינת הצורך של אנשים לחזור לאדמה, לשורשיות, לבסיסיות ולטקסים מהעבר. לדוגמה, ב'משחקים באוכל' מוצגים הכלים שעיצבו דן הוכברג ואודליה לביא למסעדת 'שקוף' ביפו. סט הכלים שהשניים עיצבו מבטא את דרך המחשבה של השף על חזרה לאדמה, לטבע, לשורשיות. השניים השתמשו בחומרים טבעיים כמו חרס וזכוכית, ויצרו סט כלים שנראה כמו צלחת פטרי לגידול חיידקים ותרביות. על המגש ליד הם מניחים תערובת תבלינים ששמה 'אדמה' כי היא בצבע אדמה חומה, ליד מונח כלי קרמי שנראה כמו אבנים. כשאתה פותח את הכלי יוצא ממנו עשן. חזרנו לעידן הציידים והמלקטים".

זה לא קצת מתאמץ? מה רע בכוס זכוכית רגילה? למה צריך לייצר כפפות מחצילים או לעצב תכשיטים מירקות?

"זה חומר כמו כל חומר אחר: מעצבים מחפשים כל הזמן חומרים חדשים. זה קצת חוצפה לבוא ולהגיד למעצבים שיש זכוכית, יש עץ, יש פלסטיק, תעשו. התפקיד שלהם הוא לבדוק, לחקור ולבחון; לנסות ליצור מחומרים שאנחנו לא מצפים שישתמשו בהם, ובמקרה הזה השימוש באוכל מצדיק את עצמו. עדיף ליצור דברים מחומרים מתכלים מאשר הרבה חומרים אחרים. ברגע שאתה מייצר טבעות מירקות, הן לפחות חוזרות לאדמה. זה הרבה פחות מזיק".

ובכל זאת, זה לא קצת גימיק?

"יכול להיות שחלק מהעבודות יכולות להיתפש כגימיק אבל איני חושבת שיש בתערוכה עבודות שהן גימיק לשם הגימיק. יש שם סוגים שונים של התנסויות. זה דומה לשאלות מי צריך עוד כיסא, מי צריך עוד שולחן, מי צריך עוד עיצוב? אולי אף אחד אינו צריך. הרי אפשר להישאר עם הדברים הבסיסיים או עם מה שיש לך כבר. התפקיד של תערוכה כזו הוא להעלות לדיון ואולי גם לקומם. בסופו של דבר, אם מחפשים, אפשר למצוא התחסדות בכל מקום. יש דברים הרבה יותר חשובים מעיצוב, מה לעשות. אם זה גורם לך להתעכב, לשאול שאלה או לחשוב לרגע, התערוכה עשתה את שלה".



מיה דבש. חומרים לא צפויים


סתו אקסנפלד, ''הזמן הצהוב'', 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו