הצלם ינאי טויסטר לא רוצה לספר לכם סיפור

טויסטר מטיל ספק בתפקיד המסורתי של הצילום. בתערוכת יחיד בגלריה דביר וכן בסדרה המוצגת במוזיאון פתח תקוה הוא מבקש לחקור את ההתבוננות, את התרגום שמשבש את הדבר המקורי

אלי ערמון אזולאי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי

התערוכה החדשה של ינאי טויסטר, שמוצגת בחלל התל-אביבי של גלריה דביר, נולדה מתוך מחשבה המעסיקה אותו זה כמה שנים על שילוב בין ארכיטקטורה לבין צבע ופורמליזם של צילום. התשובה לשאלה אם זו תערוכת צילום ללא תצלומים או תערוכת תצלומים ללא צילום נותרת פתוחה.

בהזמנה לתערוכה מופיע תצלום ממבט-על ובו נראה ספר פתוח על מרצפות שומשום. זהו ספר לימוד המציג טקסט לצד תרשימים ואיורי הדגמה. ספר זה, "Keepers of the Light", גם העניק לתערוכה את שמה. השם והתצלום הנלווה אינם מסגירים ולו ברמז את מה שיגלו המבקרים בביקור בתערוכה.

על קירות הגלריה משתלשלות כמעט מהתקרה ועד הרצפה במרווחים קבועים 21 רצועות נייר הדפסה בצבעים משתנים. העין קופצת הלוך ושוב מצבע לצבע ובחזרה למרחב הריק שנותר בגלריה. הדפים והצבעים כמו ממפים את החלל ומקנים משמעות לעיצוב הפנים שלו. הרצועות השונות תוחמות את מידותיו והגוונים המשתנים מתפקדים גם כמו מדחום הסורק את השינויים מאזור אחד בחלל למשנהו. כל אלה הן תופעות לוואי אפשריות העולות מרעיונותיו של טויסטר, שהתגבשו מתוך שני תהליכים מקבילים: האחד, הטלת הספק הבלתי פוסקת שלו בתפקיד הצילום, במנגנון המכונן אותו ובתצורתו הסופית; והשני, משיכה לארכיטקטורה, שהעסיקה את טויסטר גם בחלק מעבודותיו הקודמות.

המחשבה העומדת בבסיס תערוכה זו נוגעת לצילום המבוסס על התבוננות באובייקט ממשי אך מיתרגם ליצירה שבסופו של דבר אין בה ייצוג, כלומר - היא אינה מממשת את תפקידה התיאורי של האמנות. לכן הוא מוצא חשיבות רבה במושג תרגום - "תרגום כאמצעי של שיבוש ולאו דווקא כאמצעי של תיאור", כלשונו.

בין הופעה להיעלמות

טויסטר, בן 37, סיים תואר ראשון בצילום בבצלאל ותואר שני בקאל ארטס בלוס אנג'לס. הוא הציג כמה תערוכות יחיד בישראל ובחו"ל ולפני כשנה גם אצר תערוכה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. תערוכה זו נקראה "אור ראשון" וכמה צלמים הציגו בה עבודות שדחקו את ההפשטה כמעט עד לקצה, לעתים תוך כדי מאבק לשמור על פיסת דימוי מסוימת. רובן עסקו במנגנון הצילומי.

"אור ראשון" לוותה בטקסט שכתב טויסטר ונקרא "לקראת מניפסט קצר על צילום". הוא ניסה להציע בו אפשרות חדשה לצילום הישראלי. "בתנועת מטוטלת בין הופעה לבין היעלמות, כנוכחות בתוך תמונה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, כחלק וגם כיצרן - באמצעות העבודות שהיא מקבצת יחד מבקשת התערוכה להניח תשתית לקריאת השימוש בכלים של הפשטה בצילום לאו דווקא כיחס אל העולם האמיתי, אלא בעיקר כקונקרטיזציה של האפשרויות הפיקטוריאליות האצורות בצילום", הוא כתב.

בשיחה עמו הוא מבהיר: "איני חושב שתפקידי כצלם הוא לספר סיפור. התפקיד שלי הוא קודם כל, אם בכלל, לספר את הסיפור של הצילום, של ההתבוננות או המבט. יש רגע אחד שמעניין אותי מאוד: הרגע של התרגום. נדמה לנו שדבר מסוים מופיע בעולם כדי לסמן דבר אחר ובפועל, הוא מערער את קיומו של הדבר המקורי, משבש אותו או אפילו מוחק אותו. מבחינה זו, יש לצילום חשיבות תרבותית אדירה".

הלבן אינו לבן

במקביל לתערוכה בגלריה דביר משתתף טויסטר בתערוכה הקבוצתית "תורת השלבים" שאצר אורי דסאו ומוצגת במוזיאון פתח תקוה. הוא מציג שם סדרה שקדמה לזו הנוכחית אך קשורה אליה. הסדרה "ניסוי בתשעה דפים" מ-2006 מציגה גם היא "מצב של אין-דימוי", כדברי דסאו. היא מורכבת מתשעה ניירות צילום (המשמשים למדידת עוצמת האור בחדר החושך) שנחשפו לעוצמות שונות של אור בזמנים משתנים והודבקו בנפרד על נייר עיתון, שנחשף אף הוא לאור שמש, ומאותו רגע שניהם יחד ימשיכו להתהוות ביחס לאור שהם חשופים אליו באולם התצוגה. דסאו מפרש את מהלכיו של טויסטר כפעולה נגזרת מתוך "עמדה אתית המבקשת להימנע מהוספת דימויים על השטף החזותי המציף אותנו במשך רוב שעות היממה".

טויסטר מספר כי העבודה "ניסוי בתשעה דפים" היא דווקא תולדה של מקריות שהתרחשה בחדר החושך של המוסד שלמד בו בלוס אנג'לס. באופן כמעט סימבולי, היתה זו גם הפעם האחרונה שהדפיס בעצמו בחדר חושך. "שמתי לב במהלך העבודה שהניירות יוצאים עכורים והלבן אינו לבן", הוא מספר. "עשיתי את כל הבדיקות הדרושות בשבילן. למשך 98 שעות השארתי ניירות לא חשופים כאשר אם התאורה תקינה, הניירות יצאו לבנים, ואם היא אינה תקינה, הם אמורים להשחיר. כשמצאתי את הניירות, ראיתי שכל נייר קיבל גוון שונה בהתאם למרחק בינו לבין תאורת הביטחון. הבנתי שקרה לי איזה קסם".

העבודה המוצגת בפתח תקוה היא מונוכרומטית וקונצפטואלית לא פחות מזו המוצגת בגלריה דביר, אך משם הבין טויסטר ש"את התובנות ביחס לתכונות החומר ולאופן שתכונות אלה הן קודם כל מה שבונה משמעות בצילום אני יכול להכיל בכל צורה".

הצורה בעבודתו החדשה שואבת השראה מיצירתו של האמן יעקב אגם מ-1970 המתנוססת על חזית מלון דן בתל אביב. "זה סוג של פלא שדבר כזה מתקיים בתוך השממה הכרומטית שקיימת פה", אומר טויסטר. ואכן, מבנה זה, כמו המזרקה של אגם בכיכר צינה דיזנגוף בעיר, מתבלטים לנוכח המאמץ המיוזע להפוך את העיר ל"עיר לבנה". טויסטר מצביע על הזיקה בין העיר הלבנה לבין האסתטיקה של אגם וטוען כי שניהם הם תוצר של מסורת מודרניסטית. ההבדל, לדבריו, הוא ש"היצירה של אגם לא אומצה כאתוס בארץ והיא אינה מעניינת רבים, בעוד שאנחנו ואולי גם אני העדפנו את 'העיר הלבנה', את מעונות העובדים".

דרך ללא מוצא

המבקר והפסיכואנליטיקאי איתמר לוי מתח בעבר ביקורת חריפה על מינימליזם והפשטה. לפי לוי, "לכל אורך המודרניזם היתה הקבלה בין ערכים אסתטיים לערכים מוסריים. ההקבלה הגיעה לשיא וקיצוניות במינימליזם של שנות ה-70: פחות זה יותר, קישוט הוא חטא, השתיקה היא האמירה הטהורה והאמיתית ביותר. הערך האסתטי-מוסרי הזה מיצה את עצמו די מהר, ולא רק מפני שהוביל את האמנות למבוי סתום אלא גם מאחר שהתוקף המוסרי שלו התגלה כמפוקפק: במקום לסלק את הקישוטיות הפך המינימליזם ל'קישוט-עלי', לקוד מתנשא של טעם טוב, למגדיר מעמד חברתי".

טויסטר מקבל את טענתו של לוי. לדבריו, "אני מסכים שצמצום מוחלט יכול לרוקן את המקור וכן צריך משהו להתייחס אליו, אחרת זו אינה בחירה פוליטית אלא מניירה אסתטית. בתערוכה הנוכחית לא רציתי לרוקן לגמרי, רציתי ליצור חתיכת ארכיטקטורה באמצעות צילום ולהציע חוויה אסתטית בתוך הארכיטקטורה של הגלריה, שמתרגמת או מכילה ארכיטקטורה אחרת למשך שישה שבועות".

האם תהליך של צמצום והפשטה כמו שאתה עובר אינו מוביל לסוג של מבוי סתום, כמו זה שהמינימליזם בצורה מסוימת הגיע אליו או התעמת עמו?

"איני יודע מה יהיה הלאה, זה באמת סוג של 'דרך ללא מוצא'. יכול להיות שאני אצור את התרגומים שיצרתי עד עכשיו באמצעות ארכיטקטורה או פיסול".

מעבודותיו של טויסטר מתברר כי האמנות שלו נעה בין קוטב של פסימיות לבין קורטוב של נוסטלגיה. בהקשר זה, הוא מסביר ש"גם שם התערוכה מדבר על מה שלא יהיה יותר. גם אם סביר להניח שהאמצעים הטכנולוגיים שאני משתמש בהם היום לא יתקיימו יותר, זה בסדר גמור. אם מתרגמים צילום ברמה המילולית ביותר, זהו רישום באור, וזה כל מה שאני מציג בתערוכה בדביר: מכלי אור. יש לי על הקיר 21 רצועות שמחזיקות את האור שהן קיבלו ולא יותר מזה".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ