בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחזה "אריסטוקרטים" - חוויה רגשית חזקה

יחסים משפחתיים טעונים לצד מאבק בין המרכז לשוליים עומדים במוקד המחזה החדש של עדנא מזי"א. וזיואליות דלה ומשחק חזק

תגובות

מחזותיה ה"משפחתיים" של עדנה מזי"א סובבים בשני מעגלים בעלי מרכז משותף: האחד הוא המעבר של המשפחה היהודית מאירופה לארץ, ואחר כך למדינת ישראל, עם השמדת יהדות אירופה כאיום ("וינה על הים" ו"סיפור משפחתי") ופצע שאינו יכול להגליד ("סיפור משפחתי", "המורדים" ו"אריסטוקרטים").

השני הוא המשפחה, על הסתעפויותיה, המהווה מרכז העלילה בכל המחזות: הגבר והאשה לפני המיסוד המשפחתי ואחריו, יחסי אחים ויחסי הורים וילדים. את שני המעגלים האלה אופף - או חוצה - עוד מעגל נושאי אחד, והוא יחסי המרכז והשוליים, הנורמטיבי והחריג, המועדף והנזנח, הגלוי והמחתרתי.

בהקשר הראשון, היהודים האירופאים הבאים למצוא גאולה ולהקים מדינה בפלשתינה הם החריגים המוזרים, שלכאורה אינם יכולים להיקלט כאן כי הם לא שייכים לכאן: הם מתעקשים להביא פרוות לארץ החמה הזאת, כמו רודי, אחד מגיבורי "אריסטוקרטים", שעיסוקו אינו מטאפורה מופרכת אלא חלק ממציאות ישראלית. בשנות ה-50 היו בתל אביב הרבה חנויות פרוות.

בהקשר השני, המשפחתי, הנושא הזה מופיע בכמה רמות. למשל, הדמות הדומיננטית בין שני אחים (האחיות מרתה ואלמה ב"המורדים", ויאיר ורודי ב"אריסטוקרטים"), כשאחד מזוג האחים הוא "כבשה שחורה" בהקשר הנורמטיבי התנהגותי (אלמה החופשית בקשריה המיניים, ורודי ההומוסקסואל; דוד הומוסקסואל היה גם ב"סיפור משפחתי"); או ההעדפה במערכות יחסים של ה"ממוסד" לעומת ה"הרפתקני" (מרתה הבוחרת ביואל ולא בשאול ב"המורדים").

ההעדפה הזאת במערכות יחסים, המשאירה גורם אחד פגוע וכואב, חוצה ב"אריסטוקרטים" (ובמובן מסוים גם ב"המורדים") את שני המעגלים: ב"אריסטוקרטים" מתמסר יאיר - הילד הניצול מאירופה שהיה לקצין בכיר בצה"ל, עסקן פוליטי ואחר כך שר - לבניית המדינה על חשבון היחס לילדיו, דבר שיחזור אליו כבומרנג בחלקה השני של ההצגה. היחס בין המרכזי לשולי, הגלוי והמחתרתי מוצא את ביטויו גם בגיבורי "המורדים", אנשי לח"י לפני קום המדינה. ואילו דור הילדים ב"המורדים" וב"אריסטוקרטים" פונה למחתרת מן הצד השני של המפה הפוליטית ("מצפן" בשני המחזות).

ממד טרגי

אולי המשותף לכל מעגלי הנושאים האלה הוא הניסיון של דור ההורים - אלה שחווו את המעבר משם לכאן, מגלות למדינה, מנעורים להורות - לשלוט במציאות ולעשות את הדבר הנכון: לדכא את הסטייה בעודה באבה ולהכפיף אותה לנורמה; לעשות את הדבר הנכון למען הכלל, גם אם זה מחייב הקרבה של הפרט. וכך יאיר ב"אריסטוקרטים" נאבק לדכא את ההומוסקסואליות של אחיו, גם אם עליו להפעיל סחיטה כספית וכוח, דבר שעולה בחיי האח; וכך הוא ואשתו נוהגים כלפי ילדיהם, כי המדינה וצרכיה קודמים, וכך יאיר עצמו נוהג כלפי מעשיה של בתו, כשהדור הזה פועל באשליה שהוא מוכרח להציל אנשים מעצמם, והוא יודע איך.

לזכותם של מזי"א וניצן ייאמר שהם יודעים לטוות את הסיפור הזה בצורה יעילה ונכונה, ולספר אותו בכל פעם מחדש מזווית קצת אחרת, כשבכל פעם הם יודעים להפקיד את העלילה בידי הדמויות ולתת להן חופש פעולה כדי להאיר את המערכת הזאת מעוד זווית. מצד אחד המחזה נוטה להדגיש היבטים מגדריים של הציונות והיהדות (ויעידו על כך המאמרים בתוכנייה, הלקוחים מכתביהם של דניאל בויארין, מיכאל גלוזמן ואוטו ויינינגר). מצד שני הוא עוסק פחות בהשלמה, הפיוס והתיקון: הדמויות של ההורים, יאיר והגר, מקבלות מחילה חלקית בלבד: הגר מתעשתת לקראת הסוף, כשכבר מאוחר מדי, לפחות ביחס לבתה; יאיר משלם את המחיר במלואו, ומגיע להבנה מאוחרת רק מתוך שיתוק שלאחר שטף דם במוח, כשאין לו כבר יכולת לתקן מה שקילקל.

ועם זאת לא יכולתי שלא להרהר בכך שיאיר והגר בחרו בחברה ובמדינה על חשבון משפחתם לא רק מפני שהיו אטומים לרגשות אנוש, אלא שמבחינתם, בתקופה שחיו, לא היה אפשר אחרת, ואילו היו בוחרים אחרת (לא רק הם, אלא רבים מבני דורם) חיינו היום - בחלקים החיוביים שלהם - אולי לא היו מתאפשרים. ברמה זו יש בסיפור המלודרמטי הזה ממד טרגי: ייתכן שהסיפור המשפחתי-לאומי-פוליטי הספציפי למשפחה שמוצגת במחזה לא יכול היה להתפתח אחרת.

בעבודה שלו עם מזי"א, ניצן נוטה לוותר על יכולתו ונטייתו לחולל קסמים ויזואליים על הבמה. הוא מתרכז בעיקר בדמויות ובשחקנים וביחסים ביניהם. עד כדי כך שנדמה כי הקצין מדי בהצגה זו. התפאורה של אורנה סמורגונסקי היא פונקציונלית, כשמסכים גדולים המוסטים הצדה חושפים רקע, והמציאות נוצרת ממעט חפצים (מזוודות המתפקדות ככיסאות, שולחן או מיטה) ומדמיונם של הצופים. לעומת זאת, השימוש בהקרנות, שהיה עשיר ורב דמיון ב"המורדים", הוא סתמי וכמעט מפריע. הצד הוויזואלי של ההצגה הוא מינימליסטי, ולכן כל חריגה מכך נראית מלאכותית.

אבל כל מה שחסר בהקשר זה זוכה לפיצוי עשיר בזכות הליהוק, שבו שישה שחקנים מקבלים הזדמנות לצקת חיים בדמויות ולהפוך אותן למרכז ההתרחשות. כך הקהל חווה את ההצגה בהזדהות אנושית מיידית המסיטה את המשמעויות וההקשרים לרקע, לעיון וניתוח מאוחרים יותר, עם שוך החוויה הרגשית.

את דור הילדים מגלמים דינה סנדרסון ועידו רוזנברג: שניהם נדרשים לגלם גם בני עשר ובני כשלושים, ועומדים היטב בשתי המטלות: מבלי לגלוש לילדותיות בחלק הראשון ומבלי להיסחף לסטריאוטיפים בחלק השני; במאמר מוסגר ייאמר שעלילה דרמטית שבה למנהיגים פוליטיים יש ילדים "חריגים" גם מבחינת ה"נורמה" ה"ציוניות" - היינו חיים בניכר או בעלי זהות מינית שאינה סטרייטית - מהדהדת את המציאות באופן כמעט קרוב מדי. סנדרסון זוכה סוף סוף לתפקיד המאפשר לה לגלם דמות בוגרת. רוזנברג, גם אם אינו מחדש בגלריית הדמויות שגילם, והיו לו הישגים מרשימים יותר, מותיר זיכרון רגשי חזק בדמות הילד ובדמות הגבר שמצא את עצמו ויודע לתבוע מאביו שיתייחס אליו כפי שהוא.

יש משהו יפה בהפגשתן של הלנה ירלובה ולימור גולדשטיין על במה אחת: גולדשטיין החליפה את ירלובה בתפקיד חנה רובינא בהצגת "היה או לא היה" (עבודה משותפת של מזי"א וניצן שחרגה מההקשר המשפחתי). כאן ירלובה חוזרת לבמה לראשונה אחרי התאונה, והיא עוד יותר יפה ומקסימה. מרשימה יותר יכולתה ליצור נוכחות בעלת עוצמה וייחוד משברי תמונות, כשבכל אחת מהן היא מתפקדת כפיסה המשלימה בתצרף, וגם תזכורת מתמדת לפצע הפתוח מ"שם", שתמיד, עם כל מה שאנו סובלים כאן, אנחנו צריכים להתנצל בפניו, כי זה לא ישווה לסבל שהיה "שם". מכל מקום באולם נראות עיניה רבות ההבעה.

גולדשטיין, שגילמה את הצעירה הישראלית המורדת הנהפכת לאם ישראלית שגרתית ב"המורדים", ממלאת כאן בנוכחותה הנשית, הישראלית והבשלה את דמותה של הגר, אשתו של, בחיים מלאים. הרגע החזק שלה היה לקראת סוף המחזה, כשמתחת לדמות ה"מחליקה" את המציאות נחלצה עוצמה של אישיות היודעת לתבוע את שלה בצורה שאינה מוכנה לקבל סירוב, כפיצוי על נכונותה לציית לתכתיב החברתי.

גברי האליטה

אבל כשם ש"סיפור משפחתי" ו"המורדים" היה סיפורן של נשים, "אריסטוקרטים" הוא סיפורם של גברי האליטה הציונית; לא במקרה הגבריות של הציונות והיהדות עומדת בספק בטקסטים של התוכנייה. דמותו של ההומוסקסואל, החריג האירופאי, האח רודי שמאיים להכתים את הישראלי הגאה החדש, היא הצבעונית, החיה ובעלת השורות הטובות ביותר, האירוניות ביותר. יחזקאל לזרוב מסתער עליה ברעבתנות ומפיק ממנה את המרב; ניכר שהתפקיד המוחצן, המאפשר גם תנועתיות (הוא הרי התחיל כרקדן) וגם הפגנה של מניירה נשית, מאפשר לו להשתחרר וליצור דמות משכנעת ומרגשת.

התפקיד הקשה נפל בחלקו של גיל פרנק, שגילם את המורד והחריג, זה המודר מהמעשה הציוני המרכזי ב"המורדים". כאן הוא התגלמות הנורמה: מי שהפך את עצמו בכוח מפליט אירופאי לנציג החברה הישראלית החדשה, המסור כולו למעשה הציוני. פרנק מביא את הנחרצות הגברית בחלקה הראשון של ההצגה, את יכולתו להעניק לקולו את רוחב הצליל רווי הרגש ברגעים שבהם דמותו חשה, גם אם אינה מבינה את האסון הממשמש ובא; ואת יכולתו הייחודית להביא אל הבמה דמות שבורה, המתאמצת להחזיק במראית עין של העמדה הנכונה בתמונה האחרונה, שבסופה הוא מתמוטט.

אפשר לטעון כי המחזה וההצגה הם נוסחתיים. הרי הסיפור הזה - ולמעשה כל הסיפור המשפחתי-לאומי שמזי"א מספרת - ניתן לפיצוח וניסוח, אבל באותה מידה אפשר לומר שהסיפור הישראלי הוא כזה. אפשר למצוא בהצגה חסרים, בעיקר בצד העיצובי שלה, שיכול היה להיות עשוי בצורה מעובדת (ולאו דווקא עשירה) יותר. אבל אי אפשר לקחת ממנה את מה שעושה את עיקרה: עבודה של שחקנים מעולים, שזכו לדמויות שנכתבו באהבה והן בעלות רוחב מחיה, ובמאי שידע גם להניח להן לחיות, וגם להנחות אותן להביא לפנינו את סיפורם ולהפוך אותו לסיפורנו.



מתוך ''אריסטוקרטים''. מחפשים גאולה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו