בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור לחוק הקולנוע: מה הרווחנו ממנו?

כיצד הצליח חוק הקולנוע להחיות את תעשיית הסרטים בישראל, אילו מאבקים עדיין מתנהלים סביבו ומהם הליקויים הקיימים בו שפוגעים בסיכויי הקולנוענים המקומיים לזכות באוסקר

תגובות

מבחינת מספר הצופים, 1998 היתה השנה הגרועה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, נזכר המפיק כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי. באותה שנה עלו על המסכים עשרה סרטים ישראליים ורק 36 אלף צופים באו לבתי הקולנוע כדי לצפות בהם. זו היתה הצבעת אי אמון גורפת של הקהל המקומי בסרטים כחול-לבן. "הצופים בסרטים ישראליים היו שליש אחוז ממספר הצופים בכלל הסרטים שהוקרנו פה באותה שנה. רק שליש אחוז! בנוסף לכך, שום סרט ישראלי לא הוצג בחו"ל בשנה הזאת", הוא אומר. "היינו מחוסלים".

ענף הקולנוע המקומי נקלע אז למשבר. שלוש שנים קודם לכן הפסיק משרד התעשייה והמסחר את הזרמת התקציב לענף, והקולנוע המקומי נותר תלוי אך ורק בתקציבים הזעומים שהזרים אליו משרד התרבות. תקציב הקולנוע השנתי הממוצע בשנים 1995 עד 2000 היה כ-16 מיליון שקל והספיק לתמיכה בכמה מוסדות קולנועיים וליצירה של כעשרה סרטים בשנה בלבד - מספר שאינו יכול לקיים תעשיית סרטים סבירה. ראשי הענף החליטו שדרושה מהפכה ויצאו לבדוק כיצד מתקיימות תעשיות קולנוע במדינות אחרות. עם תום התחקיר החלה החבורה - שנמנו עמה בין היתר שחורי, יוסי אורן, רם לוי, מרק רוזנבאום, נפתלי אלטר, אורי ענבר ויורם חטב - לגבש מודל כלכלי שיכול להתאים לתעשייה המקומית וניסחו לפיו חוק.

ממש כמו בסרט "המדריך למהפכה", הבינו נציגי הענף שכדי לממש את חזונם הם חייבים לרתום לצדם כמה חברי כנסת, וגייסו לטובת העניין את ראובן ריבלין, יונה יהב ודדי צוקר. אלה השתכנעו שיש צורך אמיתי בחוק שיבטיח תקצוב לענף הקולנוע המקומי וב-1999 הצליחו לעשות את מה שנראה היה בלתי אפשרי: להעביר בשלוש קריאות בכנסת את הצעת חוק הקולנוע, שהבטיחה לענף תקציב שנתי שאמור היה להתקרב ל-100 מיליון שקל. התקווה הפציעה, העתיד נראה ורוד אבל פקידי האוצר נבהלו. הרעיון שסכום כה גדול יוזרם בכל שנה לתחום תרבות וייהפך ל"כסף צבוע", כזה שלא ניתן לגעת בו ולהעבירו ליעדים אחרים, הרתיע אותם. התוצאה: אף שאושר במליאה, חוק הקולנוע נקבר בחוק ההסדרים.

במקום לאבד תקווה, ראשי ענף הקולנוע החליטו להמשיך להיאבק. הם צירפו את חבר הכנסת יורי שטרן (שמת ב-2007) כדי לפעול שוב להעברת החוק וגייסו למאבק מנה נאה של יצירתיות, יוצרים ויצרים. "עזרנו לשטרן עם לובי מטורף", מספר שחורי. "העלינו לירושלים אוטובוסים מלאים בשחקנים, מפיקים, במאים ותסריטאים, חילקנו אותם לזוגות, וכל זוג התביית על חבר כנסת אחר כדי לדבר אתו ולשכנע אותו בנחיצות החוק. שר התרבות דאז, מתן וילנאי, שכב בשבילנו על הגדר בוועדת השרים לענייני חקיקה, ולבסוף, לקראת סוף שנת 2000, החוק סוף סוף אושר".

לפני עשר שנים, בינואר 2001, נכנס חוק הקולנוע לתוקף. לפני ארבעה חודשים, בטקס הפתיחה של פסטיבל חיפה, עלו על הבמה ריבלין ויהב (כעת ראש העיר חיפה) והזכירו כיצד פנו לראשי תעשיית הקולנוע לאחר שחוק הקולנוע אושר בכנסת ואמרו להם: "אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו חובת ההוכחה מוטלת עליכם".

אנשי הקולנוע לא הכזיבו. בעשור האחרון הם הובילו את הענף המקומי לשורה של הישגים מרשימים: סרטים ישראליים גרפו פרסים בפסטיבלים היוקרתיים ביותר בעולם, הוציאו לקולנוע הישראלי שם של אחת מתעשיות הקולנוע המסקרנות ביותר הפועלות כיום והחזירו לישראלים את החשק לצאת לבתי הקולנוע כדי לצפות ביצירה מקומית.

ב-2010 באו כמעט 1.2 מיליון צופים לבתי הקולנוע בארץ כדי לצפות ב-17 סרטים ישראליים שעלו על המסכים. הסרט "זוהי סדום" מבית היוצר של "ארץ נהדרת" שבר שיאי צפייה של עשרות שנים ולמרות הביקורות הלא מחמיאות, גרם ל-570 אלף בני אדם לקנות כרטיס קולנוע. "פעם הייתי" של אבי נשר סחף לאולמות 270 אלף צופים. "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן, "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי ו"המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר אמנם משכו לאולמות פחות קהל מהצפוי, ובכל זאת - זו השנה השלישית בעשור האחרון שמספר הצופים בסרטים ישראליים עלה על מיליון.

בהתחשב בעובדה שלצד המסחריות צמחה גם איכות, אפשר לקבוע נחרצות: הקולנוע המקומי חווה זינוק מרשים בשנים האחרונות וחוק הקולנוע הוא אחד האחראים הישירים לכך. במלאות לו עשור, מעניין לבחון אילו בעיות השכיל החוק הזה לפתור, ועם אילו הוא עדיין מתקשה להתמודד.

זוכים ונאבקים

נדמה כי ההישג הראשון במעלה של חוק הקולנוע הוא שינוי תדמיתו של הקולנוע בארץ. עד תחילת שנות ה-90 הועברה כל התמיכה לקולנוע הישראלי דרך משרד התעשייה והמסחר. המדינה ראתה בקולנוע אמנות פופולרית, נחותה מתחומי האמנות האחרים, והתייחסה אליו בהתאם. "המטרה שלנו היתה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הענף הזה, להוציא את הקולנוע ממעמד של בן חורג בתרבות הישראלית ולזכות אותו במעמד של בן לגיטימי", אומר שחורי. "תחומי תרבות אחרים היו מתוקצבים על ידי המדינה, היה להם אופק, הם נהנו מתמיכה ציבורית מסודרת, ורק אותנו לא ידעו איך לאכול".

המטרה הזאת הושגה. הממזר נהפך עד מהרה לבן אהוב במיוחד. חוק הקולנוע הזרים תקצוב שנתי נאה לתעשיית הקולנוע וההישגים האמנותיים לא איחרו לבוא. "אור" של קרן ידעיה ו"עטאש - צימאון" של תאופיק אבו ואיל זכו ב-2004 בשלל פרסים בפסטיבל קאן; "ביקור התזמורת" של ערן קולירין ו"מדוזות" של שירה גפן ואתגר קרת עשו זאת ב-2007; "אדמה משוגעת" של דרור שאול זכה באותה שנה בפרס בסאנדנס, "בופור" בברלין, "חופשת קיץ" בטרייבקה; "ואלס עם באשיר" גרף שנה לאחר מכן מספר גדול במיוחד של פרסים ברחבי העולם, ואחריו היה זה "עג'מי" שכיכב בפסטיבל קאן והשלים סדרה של שלוש מועמדויות ישראליות רצופות לפרס האוסקר לסרט הזר. במקביל לכל אלה, שורה של סרטי תעודה מקומיים גרפו אף הם פרסים יוקרתיים רבים מעבר לים, והקולנוע נהפך לאחד השגרירים המוצלחים ביותר של ישראל ולמקור של גאווה לאומית.

שתי מטרות נוספות של יוזמי החוק הושגו אף הן: מספר הסרטים הישראליים שנוצרו כאן גדל במידה ניכרת, וכאמור, הקהל הישראלי חזר לפקוד את בתי הקולנוע כדי לצפות בהם. מעשרה סרטי עלילה בממוצע בשנה, שהופקו בישראל ב-1996-2000, זינק המספר ל-19 סרטים בממוצע לשנה בחצי העשור האחרון. מ-23 סרטי תעודה ישראליים שהופקו בתמיכת הקרנות בשנת 2000 עלה המספר ל-66 סרטי תעודה ב-2010. הכמות, במקרה זה, אינה דבר של מה בכך, מכיוון שככל שנוצרים כאן יותר סרטים, לא רק שגדל הסיכוי שחלק מהם יהיו איכותיים או מושכי קהל (או שניהם גם יחד), אלא שגם יוצרים צעירים זוכים כך בהזדמנויות להוכיח את עצמם.

הישג זה יש לזקוף לזכות החלטתם של עו"ד אלי זהר, היו"ר הראשון של מועצת הקולנוע, ושל אנשי משרד התרבות, להפנות את רובו של תקציב הקולנוע להפקת סרטים. בחוק נקבע כי לפחות 60% מהתקציב יופנה להפקת סרטים, אך בפועל הוחלט כי 85% מהתקציב יופנה למטרה זו, כדי למהר ולהניע את גלגלי התעשייה. לפי נתוני משרד התרבות, בעשר שנותיו של חוק הקולנוע הושקעו 504 מיליון שקל בהפקת סרטי עלילה, דרמה ותעודה, והופקו כ-280 סרטים עלילתיים ו-500 תיעודיים. רק 15% מתקציב הקולנוע הופנו ליעדים אחרים, ובהם תמיכה בפסטיבלים, סינמטקים, שיווק סרטים, פרסים, ארכיונים ושימור סרטים, ולתמיכה באיגודים המקצועיים של יוצרי הסרטים.

בחוק נקבע כי תקציב הקולנוע יגיע מהתמלוגים שמעבירות למדינה זכייניות ערוצי הטלוויזיה המסחריים. 50% מהתמלוגים הללו יועברו לתעשיית הקולנוע, וגוף חדש שיוקם - מועצת הקולנוע - ייעץ למשרד התרבות כיצד לחלק את הסכום בין גופי הקולנוע השונים. לדברי זהר, על פי חישוב זה אמור היה תקציב הקולנוע ל-2001 להיות כ-100 מיליון שקל, אבל אז החליט האוצר לקצץ בתמלוגים, והתקציב ירד בסופו של דבר ל-73 מיליון שקל. עדיין, כאשר משווים את המספר לתקציב הקולנוע השנתי הממוצע ב-1995-2000, שהיה כ-16 מיליון שקל, מגלים כי מדובר בזינוק אדיר, של יותר מ-450%. תעשיית הקולנוע זכתה לאמון המדינה וקיבלה תנופה אדירה.

ואולם, עד מהרה התגלה כי המאבק לא תם בהעברת החוק וכי על אנשי הקולנוע לעמוד על המשמר תדיר. ב-2002 צנח התקציב ל-56 מיליון שקל; שנה לאחר מכן הוא טיפס ל-61 מיליון. הספק המתמיד שהטילו אנשי הקולנוע בדיווחי ההכנסות של זכייניות הטלוויזיה לצורך חישוב התמלוגים, והאיום התמידי לקיצוץ בשיעור התמלוגים, גרמו לאנשי הענף לצאת שוב למאבק מול האוצר, כדי להבטיח לעצמם אופק תקציבי יציב. ב-2004 נחתם הסכם ולפיו למשך חמש שנים יהיה תקציב הקולנוע השנתי 58 מיליון שקל - סכום שיהיה מוגן מפני קיצוצי רוחב. לפני שנתיים, כשהסכם זה הגיע לקצו, נאלצו אנשי הקולנוע לצאת למאבק מפרך נוסף מול האוצר. הפעם סוכם על תקציב שנתי של 67 מיליון שקל, למשך חמש שנים.

"החוק נתון בסכנה מתמדת, וכל פעם צריך לשנס מותניים ולריב עם האוצר, וכך, מלחמות פרלמנטריות מטופשות, מלאות אגו, המנוגדות לאינטרס של החוק עצמו, יכולות להפיל אותו", מצביע מוש דנון, יו"ר איגוד המפיקים, על אחת הבעיות ביישומו של חוק הקולנוע. אחרים, לעומתו, משלימים עם המצב. "זה לא סידור אידיאלי, אבל לפחות אתה יודע היכן אתה חי במשך חמש שנים, ובתקופה הזאת יש לך שקט ואופק תקציבי", אומר שחורי. "הייתי שמח אם היה גידול פרוגרסיבי של התקציב שלנו על פי הגידול במשק, אבל זו פשרה ששני הצדדים חיים אתה בשלום בינתיים". זהר מוסיף: "זה לא נורא. יותר גרוע להיות תלויים באוצר בכל שנה מחדש, כמו כל מוסדות התרבות האחרים".

תחרות בריאה

מאחר שכסף נמשך לכסף, אחת ההשפעות של חוק הקולנוע היתה שהתקציבים הגדולים שזרמו לענף היו מוקד משיכה למשקיעים נוספים. גופי שידור בישראל, המחויבים על פי חוק להשקעה בקולנוע, אמנם ניסו להתחמק שוב ושוב מהמחויבויות הללו, אך בסופו של דבר בכל זאת השקיעו בעשור האחרון סכומים ניכרים בסרטים מקומיים. לצד המחויבות, הם הבינו כי זו הזדמנות פז בעבורם להתהדר בשותפות לגל ההצלחה של הקולנוע הישראלי. לצדם, גם גורמים בחו"ל רצו ליהנות מפירות ההצלחה של הקולנוע הישראלי והחלו בשיתוף פעולה עם הפקות ישראליות.

"חוק הקולנוע נתן יציבות לכל מי שעושה קולנוע בישראל. הוא מאפשר לדעת שניתן לעבוד על דברים לטווח ארוך, והבסיס הכספי שהוא מעניק איפשר לגייס עוד כסף ממקורות נוספים", אומר המפיק אסף אמיר. "סביר להניח שבלעדיו גופי שידור מקומיים לא היו משקיעים בסרטי קולנוע, כי כשהמימון הגרעיני לסרט מגיע מחוק הקולנוע, גוף השידור יודע שהוא משקיע במשהו קיים, שיש בו כבר כסף. זה גם מה שמאפשר את הקו-פרודוקציות".

לפי נתוני משרד התרבות, בעשר השנים האחרונות השקיעה המדינה בהפקת סרטים (עלילה, דרמה ותעודה) 504 מיליון שקל, וסכום זה מינף השקעה נוספת ממקורות אחרים בסך של כ-900 מיליון שקל.

ואם כבר מזכירים את גופי השידור, אי אפשר שלא להתעכב לרגע על רייטינג. אילנה צור, שניהלה את פסטיבל "דוקאביב" לסרטי תעודה במשך 12 שנה, עד פרישתה בשנה שעברה, מציינת כי חוק הקולנוע "נתן אופציה לעשות סרטים שלא משיקולי רייטינג. בלעדיו, העשייה הדוקומנטרית האמיתית היתה נעלמת ושיקולי הרייטינג של ערוצי הטלוויזיה היו מכתיבים סוג מאוד מסוים של עשייה. התקציב של הקרנות איפשר משקל גדול יותר לדברים אחרים, ייחודיים יותר, וגם העניק דחיפה לפריפריה וליוצרים צעירים".

דוד פישר, שניהל עד לפני שנתיים את הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, התומכת בעיקר בסרטי תעודה, מציין שלולא חוק הקולנוע לא היה נוצר הסרט "ואלס עם באשיר". "זה סרט שהוא בן כלאיים. לקח לי הרבה זמן לשכנע את ההנהלה שלנו לתמוך בסרט הזה, והיה עלי להתמודד עם התנגדויות של איגודים ויוצרים. התמיכה בסרט הזה ברמה שעליה החלטנו - השקענו בו פי שלושה או ארבעה מסרט רגיל - לא היתה יכולה להתקיים לפני חוק הקולנוע. מבחינתנו, מה שהכריע את הכף, בין היתר, היה שנותר לנו תקציב באותה שנה לתמיכה בסרטים נוספים, וזה רק בזכות החוק".

פישר מציין עוד כי לאחר שהחוק עבר ותקציב הקרן גדל, "ניצלנו זאת כדי להגדיל את סכום התמיכה בסרטים - מתמיכה של 40 אלף דולר בסרט בממוצע עלינו לכ-70 אלף דולר, ויכולנו גם לתמוך בסרטי תעודה עם פוטנציאל להקרנה בבתי קולנוע. בנוסף לכך, החוק גרם לנו לתמוך ביוצרים חדשים וצעירים: לפחות שלושה מכל עשרה סרטים שלנו היו של יוצרים צעירים. לפני החוק נטינו להסתכן פחות. היתה הרגשה של מועדון סגור של יוצרים".

אחד השינויים המשמעותיים שחלו בעקבות חוק הקולנוע בתחום סרטי העלילה הוא כניסתה של שחקנית חדשה לתעשייה: "פרויקט קולנוע" של קרן יהושע רבינוביץ. עד שנת 2000 חלשה קרן הקולנוע הישראלי באופן כמעט בלעדי על התחום (היא תמכה ב-93% מכלל הסרטים הישראליים שהופקו), אבל לאחר הקמת מועצת הקולנוע הוחלט לשנות את המצב. "רצינו לתת תחרות לקרן הגדולה, שהיא קרן מצוינת, כדי שהיא לא תהיה הבלעדית בתחום", מסביר זהר. "האמנו שצריך תחרות כדי לעודד כל אחת מהקרנות לעשות את המיטב".

לשם כך החלה המועצה לתקצב את קרן רבינוביץ, שמנהל גיורא עיני, כך שתתמוך בסרטי עלילה. ב-2001 הוקצו לה לצורך כך כ-4 מיליון שקלים, ועם השנים גדל הסכום, עד שהגיע ב-2010 לכ-16.5 מיליון שקל. "התחרות בין הקרנות העניקה ליוצרים אפשרות בחירה עם איזו קרן לעבוד, ואצל הקרנות הגבירה את הרצון להצטיין", אומר עיני. תקציב הקולנוע הכולל של הקרן, התומכת גם בסרטי תעודה, דרמה וסטודנטים, גדל במשך השנים באופן דרסטי: מ-300 אלף שקל בשנת 2000 ל-21.5 מיליון בשנה שעברה. בנוסף לכך החליטה המועצה להעביר תקציבים גם לקרן גשר, שהוחלט כי תתמחה בתמיכה בסרטים ייעודיים, שייתנו ביטוי לרב-תרבותיות בחברה הישראלית.

תחרות בעייתית

כדי להסדיר את חלוקת התקציב לגופים השונים, הורה כאמור חוק הקולנוע על הקמתה של מועצת הקולנוע. "המועצה תפעל לשם עידוד הקולנוע הישראלי ותמיכה בו, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה", קובע החוק. את 25 חברי המועצה ממנה שר התרבות (על פי מפתח המפורט בחוק), ותפקידה לייעץ לו בנוגע למדיניות בתחום הקולנוע ולקביעת קריטריונים שלפיהם יחולק הכסף לגופים הנתמכים.

בתחילה תיפקדה המועצה היטב. חבריה, בהנהגת זהר, קיימו התייעצויות שוטפות עם ראשי הענף, ניסחו את הקריטריונים לחלוקת התקציב והיו חדורי תחושה של שליחות. בתחילת כל שנה קיבלה המועצה מהקרנות וגופי הקולנוע השונים דו"חות על פעילותם, המליצה למשרד התרבות כיצד לתקצב כל אחד מהם, וחברי המועצה פעלו בהתלהבות למען ביסוסה של תעשיית הקולנוע המקומית והמרצתה באמצעות חוק הקולנוע.

ואולם, בתוך כמה שנים התאדתה ההתלהבות הראשונית ושיבושים צצו בפעילות המועצה. הקדנציה של חברי המועצה הראשונה הסתיימה, היו"ר המוערך זהר פינה ב-2005 את מקומו לרוני מילוא, והגוף הביורוקרטי, שכל חבריו פועלים בהתנדבות, התקשה למלא את תפקידו. חלק מהחברים פרשו, אחרים לא תיפקדו, הדיאלוג עם הגופים הנתמכים הצטמצם למינימום והיו"ר לא זכה להערכה בענף.

בה בעת, התחרות שעודד חוק הקולנוע בין הגופים הנתמכים, ובמיוחד קרנות הקולנוע, עוררה מתחים בין מנהליהם (תחרות שגלשה לא פעם להשמצות ואף ל"גניבת" סרטים מקרן אחת לאחרת). חלק מהגופים הנתמכים הגישו ערעורים על החלטות המועצה בנוגע לחלוקת התקציב, הערעורים עיכבו את חלוקת הכסף, וקרנות וגופים נתמכים אחרים נאלצו להתנהל חודשים ארוכים מבלי שיידעו מה תקציבם השנתי. הפקות סרטים נפגעו, כסף למטרות שונות עוכב והשטח תסס וכעס.

כשהשר לשעבר מיכה חריש נכנס לתפקיד היו"ר בסוף 2007, חדור התלהבות ואמביציה, הוא נתקל בשלל אתגרים: היה עליו להאיץ מינוי של חברי מועצה חדשים, לגרום לה לשוב ולתפקד, לשקם את תדמיתה, להרגיע את השטח הרוגש, ואם כל זה לא מספיק - גם לצאת יחד עם ראשי הענף למאבק נגד האוצר על חידוש ההסכם אתו.

חלק מהביקורת המופנית תדיר כלפי המועצה היא כי מדובר בגוף וולונטרי ברובו, רופס, חלש ונטול סמכויות אמיתיות, שחבריו לא תמיד מפנים די זמן לפעילותם במסגרתו. "המועצה היתה צריכה להיות גוף דומיננטי יותר בכל הנוגע ליוזמות בענף, בהתמודדות עם פרלמנטרים, במלחמות נגד גופי השידור שלא עומדים ברגולציה ובתמיכה באקדמיה לקולנוע, שנתקלת בקשיים רבים בקיום הטקס השנתי שלה ושידורו", אומר דנון. "המועצה היתה צריכה להיות חוד החנית של התעשייה. במקום זאת, היא עובדת באטיות, מסורבלת ולא תמיד מורגשת. יש פער עצום בין האנרגיה והדינמיקה המדהימה של ההתנהלות של הקולנוע הישראלי לבין אופן ההתנהלות של המועצה".

בנוסף לכך, כניסתה של המועצה למציאות הקולנועית המקומית ניפחה באופן משמעותי את הביורוקרטיה המעורבת במנגנון הפקת הסרטים והכניסה אלמנטים חדשים למערכת השיקולים של הקרנות. "החוק גרם לסיאוב המערכות", קובע אמיר. "בשנים הראשונות, אם הגשת לקרן תסריט טוב, ידעת שדרכך סלולה. היום, לעומת זאת, המערכות התנפחו - יש מועצה, יש קרנות, יש התקשרויות ישירות בין גופי שידור לקרנות. המצב השתנה. היום הקרנות לא בהכרח בודקות איך הן יכולות לעשות את הסרטים הכי טובים, אלא מנסות לא פעם להבין מה עליהן לעשות כדי לקבל את המימון הכי גבוה מהמועצה. אם סרט דוקומנטרי מבקש את תמיכתן וגוף שידור כבר עומד מאחוריו, זה יכול להשפיע על שיקוליהן".

אנרגיות רבות מדי הושקעו בשנים האחרונות בתחרות בין הקרנות, שנוצרה כתוצאה מחוק הקולנוע. כשהמועצה החליטה להגדיל את תקציבה השנתי של קרן כלשהי, זה בא תמיד על חשבונה של קרן אחרת, ומנהלי הקרנות הרגישו לא פעם שהם נקלעים למלחמת הישרדות כואבת ונאלצים לנהל "קרבות גלדיאטורים" כדי לשכנע את המועצה שהם אלה שראויים לתקציב גבוה יותר. התחרות אמנם הפיחה אמביציה ועודדה מצוינות, אך גם הכניסה לענף רוחות רעות ותחושות קיפוח. ב-2006 הדברים הגיעו עד כדי כך שהקרן החדשה עתרה לבג"ץ נגד מועצת הקולנוע ומשרד התרבות כדי שיורה לבטל את המלצת המועצה לקצץ כ-35% מתקציבה בתחום התיעודי.

כמו כן, רבים בענף קובלים על כך שהצורך להגיש כל שנה דו"חות מפורטים על פעילות הגופים הנתמכים גוזל זמן רב מדי. "דבר שהעיק עלינו מאוד היה 'תחרות היופי' השנתית המוגזמת בין הקרנות, העובדה שבכל שנה היה עלינו לכתוב ספרים עבי כרס עם סיכום הפעילות שלנו בשנה הקודמת ובקשת התקציב לשנה הבאה", אומר פישר. "עכשיו, כשהמדינה כבר עברה לתקציב דו-שנתי, אני לא רואה מניעה שגם בתחום הקולנוע יאשרו תקציב לשנתיים-שלוש מראש". חריש מסכים שזה רעיון לא רע. "זה אפילו מתבקש, אם תקציב המדינה הוא דו-שנתי. אבדוק זאת עם אנשי האוצר", הוא מבטיח.

בעיה קשה צצה בשנים האחרונות בכל הנוגע לתמיכת המועצה בפסטיבלים ובסינמטקים. "יש באחרונה זילות של המונח פסטיבל", אומרת צור. "כל דבר שנמשך יום ורבע נקרא פסטיבל ואין הגדרה של מה נחשב פסטיבל סרטים. בכל שנה יש יותר פסטיבלים, אבל התקציב לתחום לא גדל והפסטיבלים המרכזיים מתקשים להתקיים".

כשאושר חוק הקולנוע, פעלו ארבעה פסטיבלים בישראל, ואילו כיום פועלים כבר 11 כאלה. חריש מבטיח שהמועצה תטפל בנושא בחודשים הקרובים, תוך התייעצות עם השטח, ומעריך שיוחלט לתמוך בפחות פסטיבלים וגם "לצבוע" את כספי התמיכה של המועצה, כך שלא ישמשו לאדמיניסטרציה אלא למטרות קולנועיות. החלטות דומות יצטרכו להתקבל גם בנוגע לסינמטקים, שאף הם הולכים ומתרבים באחרונה.

נושא נוסף שהמועצה דנה בו כבר חודשים ארוכים הוא הפריפריה. "אנחנו בודקים כיצד לעזור ליוצרים מהפריפריה לפרוץ דרך החוצה ואיך להביא סרטים למקומות שאין בהם בתי קולנוע. אפשר למשל להקרין סרטים במרכזי פיס, ואפשר לעודד יוצרים מערי פיתוח וגם מסקטורים מסוימים, דוגמת חרדים, ערבים ועוד", אומר חריש. "אחד הרעיונות שעלו הוא להקים חממות שיכשירו יוצרים מהפריפריה ויסייעו להם להגיש פרויקטים לקרנות. לשם כך, למשל, אני רוצה לגייס תקציב נוסף מהממשלה וגם מגורמים פרטיים". חריש מבטיח לפרסם את טיוטת המסקנות של המועצה בעניין בתוך חודשיים.

הוא מודה כי עבודת המועצה על ניסוח הקריטריונים החדשים נמשכת זמן רב מדי, אך אומר: "אין למועצה כלים לחלק מהדברים והיא צריכה ללמוד אותם כדי לקבל החלטות, בעזרת גורמים מקצועיים שיעשו סקרים, בדיקות, תחקיר. אין לי תקציב לזה. נכון שהעבודה על הקריטריונים נמשכת הרבה זמן, אבל האלטרנטיבה היא להפקיד את המלאכה בידיים של גוף ממשלתי, וזה בעייתי אפילו יותר".

חריש מסכים כי התקציב המוקצה כיום לארכיונים ושימור סרטים אינו מספיק ("אנחנו רוצים לשתף פעולה בנושא הזה עם משרד ראש הממשלה, במסגרת התוכנית לשיקום נכסי מורשת"), מודע לבעיה הקשה בתחום הדרמות, שגופי השידור אינם מעוניינים לשדר עוד, גורס כי יש להגביר את השקיפות בפעילות הקרנות ורוצה לקבוע כללים שיסייעו להתמודד עם הטשטוש בין סרטי תעודה לעלילה (שעורר באחרונה דיון ומחלוקות סביב התמודדותו של הסרט "המדריך למהפכה" על פרס אופיר לסרט עלילתי). כמו כן, הוא רוצה לחזק את שיווק הקולנוע הישראלי בארץ ובחו"ל. בכל הנושאים האלה אמורים לטפל הקריטריונים החדשים, שחריש מקווה לפרסם באפריל הקרוב.

נושא אחד שנדמה כי עדיין אינו מטופל מספיק הוא עידוד הפקות זרות ושיתוף פעולה עם תעשיות קולנוע מחו"ל. זהר מציע יוזמה שאפתנית, על פי מודל הקיים במרוקו: "אפשר להקים ערי סרטים בנגב ולבנות בהן אולפנים וגופים שנותנים שירותים להפקות כאלה", הוא אומר. "אם המדינה תיתן שורה של הקלות במס וניכוי מס למשקיעים בקולנוע, הנושא יוכל להיהפך למרכיב משמעותי בכלכלה הישראלית".

דנון, לעומת זאת, מתריע כי מודל הקו-פרודוקציות שהזרים מיליונים רבים לקולנוע הישראלי בשנים האחרונות נתון כעת בסכנה. "העולם משקיע לא מעט בסרטים שלנו, אבל אצלנו אין חשיבה על הדדיות, על השקעה בסרטים שנעשים בחו"ל, וזה עלול בסופו של דבר להוביל להפסקת שיתוף הפעולה", מזהיר דנון. "על המועצה להוביל מדיניות שתבטיח הדדיות בנושא הזה".

ואולם, למרות התחרות, המתיחויות והביורוקרטיה שהכניס חוק הקולנוע לענף המקומי, ועל אף הבעיות הרבות שעדיין מחכות לפתרון, אי אפשר להתעלם מהתנופה המרשימה שהוא הפיח בקולנוע הישראלי ומההצלחה המהירה שבאה בעקבותיו. "רצינו להשיג את עצמאותה של תעשיית הקולנוע וניתוק תלותה במרכיבים הפוליטיים של התמיכה בתחום, וכמובן להעלות את הקולנוע מז'אנר נמוך מבחינה תרבותית לז'אנר גבוה", מסכם זהר. "הקולנוע הוא תחום שבעולם כבר כבש לו מעמד, והבנו שגם אצלנו צריך לתת לו כבוד, לצד התיאטרון והתזמורת הפילהרמונית. בעיני, חוק הקולנוע צריך להיות מורה דרך לכל יתר התחומים. אני מאמין שצריך חוק תרבות ואמנות, שיטפל בכל התחומים ויבטיח את תקציבם, מתוך מחשבה שתרבות אינה יכולה להיות תלויה בתנודות פוליטיות".





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו