בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בניין הפירמידה בבאר שבע: נקודה ירוקה בלב המדבר

כיצד אפשר לחיות בשלום עם השמש העזה והרוחות של הנגב? אדריכלי בניין הפירמידה בבאר שבע, שהוקם בתור הזהב של הבנייה הציבורית בארץ, ניסו לפתור את השאלה הזאת. 50 שנה אחרי, מעט מאוד נותר ממנו

תגובות

אייקונים אדריכליים בסכנת הכחדה

שנים לפני שבנייה ירוקה נהפכה למלת באז משומשת ואדריכלים שיננו בהתלהבות את מעלותיהם של קולטנים סולאריים ורפפות מעוצבות, לאדריכלות הישראלית היו התנסויות מגוונות עם תכנון המותאם לאקלים קיצוני באזורים שונים בארץ. בתור הזהב של הבנייה הציבורית בשנות ה-50 וה-60 יזם משרד השיכון שורה של פרויקטים ניסיוניים למגורים שתכנונם התמקד בשמש, ברוח ובמי הגשמים, או יותר נכון - בהתגוננות מפניהם. המיקום היה על פי רוב בערי המדבר או בישובים בעלי טופוגרפיה דרמטית והמתכננים שהופקדו על העבודה התבקשו להציג פתרונות ייחודיים שיאתגרו את הקאנון החזרתי והמוכר של השיכונים.

בניין "הפירמידה" בשכונה ד' בבאר שבע הוא אחת הדוגמאות המרתקות לתכנון אקלימי בישראל. הוא הוקם באמצע שנות ה-60 על ידי צמד האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן, לא רחוק מאוניברסיטת בן גוריון שהחלה להיבנות באותן שנים. בתקופה ההיא באר שבע כבר צברה מוניטין כמעבדה אדריכלית של המודרניזם והברוטליזם. קנה המידה של הנגב, מעין לוח ריק ללא כל גבולות מוגדרים, העניק מרחב פעולה יוצא דופן לאדריכלים בשעה שהנראטיב הציוני-חלוצי של הפרחת השממה שימש כזרז אידאולוגי.

הפירמידה מבוססת על עיקרון פשוט של חצר פאטיו מוגנת. שני גושי בינוי מדורגים תוחמים את החצר משני צדיה ומגנים עליה מפני השמש העזה והרוחות. החלק הציבורי של הדירות (חדרי המגורים והמרפסות) פונה החוצה בעוד שהחללים "הרטובים" (המטבחים וחדרי השירותים) פונים כלפי פנים. סידור זה איפשר לשלוט ברמת הפרטיות ברחבי הדירה ו"ניקה" את החזיתות החיצוניות מתשתיות, צינורות וכבלים. החצר תוכננה כעולם עשיר, חצי פרטי וחצי ציבורי, שמורכב ממערכת מתוחכמת של גרמי מדרגות וגשרים תלויים. בסקיצות המקוריות אפשר לראות את החיים הקהילתיים שדמיינו האדריכלים בעבור דיירי הבניין - ילדים משחקים בחול, ואמהות בשמלות מגונדרות משוחחות ביניהן. מי בכלל זוכר שבחוץ מדבר.

מדיפה ריח עז

התכנון המפורט ניכר גם בפרטי הבניין. שני גגוני בטון קלילים הוצבו מעל גרמי המדרגות, גרסה ישראלית לגגוני הבטון המפורסמים שהניח המודרניסט לה קורבוזיה על גגות בנייני הממשל בעיר ההודית צ'אנדיגר. גם מרזבי הבטון, קורות התמך האופקיות, גדרות האבן וחללי הכניסה לדירות, תוכננו באותה תשומת לב. זהו ביטוי לחשיבות הרבה שהעניקו משרדי הממשלה והמתכננים לשיכון הציבורי בימים שבהם הדיון על תרבות המגורים בישראל לא הצטמצם לנתוני נדל"ן או מלות קוד כמו פנטהאוז, מרפסות שמש או מזגן מיני-מרכזי.

בביקור במקום 50 שנה אחרי, קשה מאוד לזהות את הפירמידה - מלבד אולי שלט הרחוב שהודבק לה: "בניין הפרמידה, אברהם אבינו 33" (טעות הכתיב במקור). הכל שבור, מטולא, מלוכלך ומוזנח. תוספות הבנייה החוקיות והפיראטיות השתלטו על הצורה המשולשת המיוחדת והחצר הפנימית ריקה מאדם ומדיפה ריח עז של שתן. בניין שהיה אמור להיות מודל ניסיוני לבנייה אקלימית נהפך למקרה סעד של שיקום שכונות.

בתחילה אוכלסה הפירמידה במורים ובעובדים סוציאליים, אולם אלה פינו את מקומם לעולים חדשים, ראשית מצפון אפריקה ולאחר מכן בשנות ה-90 מחבר המדינות ומאתיופיה. "אסור להאשים את האדריכלות הניסיונית במצב של הפירמידה משום שהדיירים אחראים לחוסר הטיפול המשווע בבניין", אומרת ד"ר הדס שדר, מומחית בהיסטוריה של הבנייה הציבורית בישראל. "מצד שני אפשר כמובן להבין אותם. שכונה ד' מאופיינת באוכלוסייה קשת יום שמעדיפה להשקיע את המשאבים שלה בדברים אחרים. שיכונים יש בבאר שבע וברמת אביב, אבל בכל מקום הם נראים אחרת. זה הכל עניין של מיקום ותחזוקה לאורך שנים".

עבודת הדוקטורט של שדר התמקדה בשיכון הציבורי בבאר שבע. היא מסבירה כי משרד השיכון היה מתכנן העל וקבלן העל של העיר ומשום כך הוא היה מסוגל להעניק מקום לניסויים אדריכליים. לדבריה הניסוי המפורסם ביותר הוא "השיכון לדוגמה" (שכונה ה') שנבנה ביוזמתו הישירה של ראש מנהל השיכון בשנות ה-50 וה-60, דוד טנא. זהו מרקם עירוני יחיד במינו שכולל בתי פאטיו שיוצרים שטיח צפוף של בתים וחצרות קטנות ושיכוני רכבת ענקיים שתוחמים אותם ומעניקים הגנה מפני הרוחות העזות.

רעיון מבריק

לופנפלד וגמרמן עצמם אחראים לבניין אקלימי ניסיוני נוסף בבאר שבע - מגדל "המגירות" שניצב בכניסה לעיר והיה במשך שנים אחד מסמליה המובהקים. האדריכלים התכוונו שהמגירות, מעין קופסאות זיזיות שבולטות מן הבניין, ישמשו כמרפסות מוגנות משמש ומרוח ובתוכן יציבו הדיירים עציצים וצמחייה. מרביתן נאטמו לבסוף ונהפכו לחדרי מגורים, ואולי דווקא בזכות יכולת ההתרחבות של הדירות נשמר המגדל במצב טוב למדי. "הפירמידה ומגדל המגירות היו ניסיונות נועזים לתת מענה לבנייה במדבר", מוסיפה שדר. "תחשוב על הפירמידה למשל כטיפוס בניין שמאפשר בתוכו תנועה עירונית, מעין פסאז'. זה רעיון מבריק למדבר. לופנפלד וגמרמן התכוונו אגב לקשור בין הפירמידה לבין המגירות באמצעות ציר עירוני בצד המערבי של כביש הכניסה לבאר שבע ולהקים עוד כמה בניינים מסוגם. הציר לא נבנה לבסוף ומשום כך גם ההמשכיות גוועה".

ברבות הימים לא רק האופי הניסויי של האדריכלות הבאר-שבעית גווע, אלא גם הבניינים עצמם. אף אחד מהבניינים או המרקמים המודרניסטיים של העיר אינו מוכרז כיום לשימור. הרשימה העירונית מסתיימת ב-1948 וכוללת בעיקר את המורשת האדריכלית העותמאנית של העיר העתיקה, ללא כל אזכור לשיכונים ולבנייני הציבור המודרניסטיים שנחשבים כיום לאבני דרך באדריכלות הישראלית.

האדריכלות "הירוקה" היא צו השעה ברחבי העולם, מדוע לא ללמוד מהדוגמאות הקיימות שנבנו כאן כבר לפני עשורים רבים? "אפשר ללמוד מהרעיון ואפשר ללמוד מהפתרון אבל השאלה המרכזית היא מדוע אין כיום בנייה ניסיונית בישראל", מקשה שדר, ועונה מיד: "המדינה הפסיקה לתכנן ולבנות ומשרד השיכון עבר לתפקיד של יזום. יש הפרטה וכיום קבלנים פרטיים בונים את הדירות. כקבלן אתה צריך לענות לסטנדרט, למכנה המשותף הנמוך ביותר".

האם לפירמידה יש מקום בתרבות המגורים העכשווית?

"הפירמידה התאימה לשנות ה-60, אבל לבנייה הניסיונית בוודאי ובוודאי שיש מקום. היום הדירות החדשות שמוצעות בשוק הן ביטוי של ההפרטה - הבא לי מטבח אמריקאי פתוח, לובי מפואר וחדר כושר שלא אשתמש בו. שכחנו איך עושים בניינים אוונגרדיים עם ערך מוסף לדיירים ולסביבה".



בניין הפירמידה, היום


בהדמיה משנות ה-60. באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו