בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כנופיית ניו יורק: "דה בנדה" הולכים על רגוע

מה קורה כששלושה מחברי "בלקן ביט בוקס" מצרפים אליהם את הסולן של "מופע הארנבות של ד"ר קספר"? פגישה עם ההרכב החדש, "דה בנדה", רגע לפני שהם עולים יחד על הבמה לראשונה. הפעם יהיה רגוע

תגובות

כשהנכדים היו מציקים לסבתא הפולנייה של אורן ברזילי, היא היתה קוראת להם "דה בנדה" (הכנופייה) ומתפללת לקצת שקט. זיכרון הילדות הזה הוא הבסיס לשם הלהקה החדשה שלו, שחברים בה גם תמיר מוסקט, תומר יוסף ואיתמר ציגלר. "חבר סיפר לי שככה קוראים גם למאפיה היהודית באודסה", אומר יוסף, "כך שהרווחנו עוד משמעות לשם. עלו עוד רעיונות לשמות כמו 'קרובים קרובים'. אבל אז היינו צריכים לצרף גם את יהורם גאון לחבורה", הוא אומר וכולם צוחקים.

"דה בנדה" אינה להקה שגרתית. התיאור ההולם והמחייב יותר הוא סופר-גרופ. במופע הראשון של הלהקה, שיתקיים מחר ב-15:00 ברוטשילד 12 בתל אביב (מופעים נוספים יהיו שם ב-28 בחודש וב-4 וב-18 בפברואר), תנגן הרביעייה, יחד עם הקלידנית תום דרום והגיטריסט דן זייתון, שירים מאלבום הסולו של ברזילי "Sorrow Demons, Joy Blizzards", מאלבומו האחרון של ציגלר "Memories of Now", ומהחדש של יוסף שעתיד לצאת בקרוב.

אף ששלושה מחברי ההרכב (ציגלר, יוסף ומוסקט) מנגנים יחד בסנסציה הצוענית-אלקטרונית-עולמית "בלקן ביט בוקס" ואילו ברזילי חבר באחת מלהקות הרוק האהובות והשמחות בארץ, "מופע הארנבות של ד"ר קספר", הרי שההופעה של "דה בנדה" מתרחקת במכוון מהילולת הבחרובקה, ניתוץ כלי חרסינה וקפיצות אקסטטיות באוויר. "יש פה קו יחסית רגוע שלא בא לתת בראש", מסביר יוסף. "משהו מאוד אישי. זה לא כמו קספר ולא כמו בלקן וזה גם לא כמו האלבומים הקודמים שלי". "אני חושב ששלושתם נמצאים בשלב מאוד אינטימי וספציפי בכתיבה שלהם ולכן הדבר הזה מתאפשר", מחדד מוסקט.

יוסף, בן 35, שאלבומיו הקודמים התאפיינו בצליל רגאיי-Fאנק מרקיד והפקות ביטים מושקעות, מספר שהאלבום החדש שלו יהיה בעיקר אקוסטי. "לקח לי המון זמן לכתוב את התקליט הזה", הוא מתוודה. "הוא מאוד פנימה ולא החוצה כמו בדרך כלל. עבדתי עליו בתקופה שהקמתי בית; הכרתי את אשתי ונולדו לנו שני ילדים. פתאום גיליתי שאני כותב על עצמי, על העבר שלי. לרוב אני לא אוהב לעשות את זה אבל זה יצא באופן טבעי".

אצל ברזילי, בן 36, הסיבות לשינוי המוסיקלי היו אחרות. באלבום הסולו שלו, "Sorrow Demons, Joy Blizzards", הוא שר על סגולותיהן של תרופות מרשם במקום לשאוג שהוא "שמח סתם פתאום", מפני שב-2008 לקה במחלת שרירים נדירה ששיתקה את כל גופו. זה שנה וארבעה חודשים שהוא מופיע עם שירי האלבום בסלון ביתו מול קומץ אנשים, לצד גיחות למרכז סוזן דלל בתל אביב. באחרונה אף נסע לפאריס וללונדון והופיע שם בבתים פרטיים בהזמנה ("זה היה אותו דבר רק שהמונולוגים היו באנגלית והאוכל היה יותר טעים"). מחר תהיה הפעם הראשונה שהוא מבצע את השירים עם להקה ולא לבדו עם גיטרה ומחשב. "אני בהיסטריה מההופעה", הוא אומר. "במשך שנה ומשהו לא הייתי מוכן לצאת מהריבוע הזה של לנגן לבד בתיאטרון הקטן שלי, וזו ההצעה הראשונה שהסכמתי לה כי היא פשוט כל כך סקסית, כל כך רומנטית".

"בסט של אורן כולנו נשים סדינים על הראש כדי שהוא ידמיין שהוא לבד", צוחק ציגלר. "אולי נביא גם כמה דברים מהבית שלו כדי שהוא ירגיש בנוח". מחר תהיה גם הפעם הראשונה שברזילי יופיע עם להקה שאינה הקספרים. "זה היה לי מאוד מוזר ומאוד מאוד קשה בהתחלה, אבל לאט לאט אני נכנס לדמות. כשאתה כותב שיר, די ברור לך לאן אתה הולך, מה המהלך הבא, ובכתיבה של איתמר ותומר ובמהלכים שתמיר מכתיב יש שם היגיון אחר, בנייה אחרת. זה שביל אחר לגמרי בשבילי" (החיוך שנמרח לו על הפנים כשניגן את אחד השירים של יוסף בחזרה שהתקיימה ימים מעטים לאחר הראיון מעיד שהחשש נעלם, או לפחות נרגע).

אלבומי הסולו של ציגלר, בן 34, תמיד היו שקטים ונוגים, אבל נדמה שהאחרון נוגה מכולם. הוא הוקדש לאביו, ראובן, שנהרג בתאונת מטוס ב-2008. בדף האלבום באתר של ציגלר רשום כך: "המוות הפתאומי של אבי, הולדת בתי, המלחמה בעיראק, המלחמה בעזה, המלחמה בלבנון - האירועים האלה משמשים כרקע לאלבום הזה". ציגלר, גיטריסט ובסיסט מחונן (התפקידים שהוא מנגן בסשן בחדר החזרות אינם מפסיקים לרגע לעניין את האוזן), עבר לניו יורק ב-1996 ומאז הוא שם, מתגורר ויוצר במכה של האינדי רוק וההיפסטריזם - שכונת וילאמסבורג שבברוקלין.

את פעילותו המוסיקלית החל, לצד אחיו יובל, בלהקת "סייד אפקט", מחלוצות ההיפ-הופ בארץ. בניו יורק הוא כותב פסקולים לסרטים ומנגן בכמה הרכבים, בהם "פינק נויז" (שאת אלבומם האחרון הפיק דייוויד סיטק מ"טי-וי און דה רדיו"). בעבר הלא רחוק הוא גם ייצר ביטים לתוכניות באם-טי-וי (למשל, בתוכניות המופת "Pimp My Ride" ו"Date My Mom", אף שהוא עצמו אינו מתגאה בחלטורה הזאת).

בדומה לברזילי, ציגלר מעולם לא ניגן את חומרי הסולו שלו עם להקה, אך בשונה ממנו הוא לא הופיע אתם כלל, גם לא לבד. "בשביל הפרויקט הזה הייתי צריך ללמוד את השירים שלי, כי לא תיכננתי בכלל להופיע עם פרויקט ההקלטה שלי, שככה גם קראתי לו", הוא אומר. "הקלטתי אלבומים, למגירות בעיקר, ואני מופיע עם הרכבים, אבל הפרויקט הזה שיכנע אותי לתת לזה צ'אנס".

"מה שהכי מעניין בפרויקט הזה הוא שכל אחד עושה בו משהו שהוא לא עשה אף פעם", מציין מוסקט. "הבנדיט הזה", הוא אומר ומצביע על ברזילי, "לא הופיע אף פעם עם החומרים שלו עם להקה. הוא (ציגלר) לא הופיע בחיים עם החומרים שלו, וזה (יוסף) שולף תקליט שמעולם לא נוגן ולא יהיו להיטים מהעבר. לכל אחד יש יציאה קטנה מהארון בפרויקט הזה, זה בעצם הסיפור".

ומה היציאה מהארון שלך בפרויקט?

"אני סתם פה במקרה".

אבל מוסקט ממש לא שם במקרה. כמו בכל כנופייה, גם במקרה של "דה בנדה" יש מנהיג. מוסקט (שהפיק השנה את המיני אלבום "אה אה אה אהבה" של אפרת גוש) הפיק את אלבומיהם של ברזילי ויוסף והשפיע בשלט רחוק גם על זה של ציגלר, והוא ללא ספק היד המכוונת בפרויקט. "לתמיר יש אינפוט בכל הדברים שאני עושה", מעיד ציגלר. "גם אם זה לא מוחשי, תמיר הוא השפעה שנשארת והוא באמת החוט המקשר בין כולנו".

כיצד עבודת ההפקה תתורגם לבמה?

"הרעיון הוא להביא לבמה את מה שכבר קיים באלבומים", אומר מוסקט. "הפיצוח כבר נעשה. לכל אחד מאתנו יש היכולת והרגישות להבין את ההפקה של האחר ואת הרוח של הדברים. אף אחד לא צריך לנצח על זה. כולנו נעשה את זה יחד".

ואם תמיר הוא המנהיג, אז מה התפקידים של שאר החברים בכנופייה?

"אורן מביא את הפרנויה, איתמר את הפרפקציוניזם ותומר את האנרגיה", אומר מוסקט וגורר פרצי צחוק מכולם, שמתחלפים בשתיקה והנהון להסכמה, גם מצד ברזילי. "אני עשיתי לתמיר משהו כמו ארבעה ראיונות עד שהסכמתי שהוא יפיק לי את התקליט, כי הייתי כל כך לא בטוח", הוא מספר. "וזה אחרי שגנזתי עשרות תקליטים".

מיזמי הסולו שלכם מעולם לא הצליחו כמו ה"בלקן ביט בוקס" ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר". האם זה לא ניסיון לקדם אותם תחת מעטה מפתה יותר של להקה?

"ברור שיש בקונסטלציה הזאת כוח, אבל לא משם זה הגיע", אומר מוסקט. "והעובדה היא שלא קפצנו על הופעות במקומות גדולים יותר כמו בארבי. זו מעין מעבדה בשבילנו שנוצרה מתוך חיבור אמיתי וסקרנות לבדוק איך הדבר הזה יכול להישמע".

יש סיכוי שתכתבו יחד חומרים? אולי תהפכו ל"צליל מכוון" גרסת 2011?

"אי אפשר לדעת. זה יכול להוביל לאלף דברים. גם איתמר וגם אורן עושים אמנות פלסטית ובהתחלה חשבנו לקחת לופט נטוש ולעשות משהו הרבה יותר רחב מהופעה, ואני מקווה שזה יגדל לזה. אני מאמין שהפרויקט הזה יגדל למקום שבו נוכל למנף כל מיני דברים שאנחנו אוהבים בכל מיני צורות. ובעיקר בצורות אלטרנטיביות, בלי יותר מדי לחץ".

דפיקה בדלת

שבוע לפני מופע הבכורה נפגשת הרביעייה בביתו של ברזילי במרכז תל אביב. אף שמקצתם מכירים כבר שנים רבות, זו הפעם הראשונה שהם נמצאים יחד באותו החדר. "אני האאוטסיידר בחבורה", אומר ברזילי. "יש להם בדיחות שאני לא מבין, אבל הם מאוד מנומסים ונחמדים אלי. אף שאני בטוח שהם מרכלים עלי כשאני לא נמצא".

ציגלר ויוסף הכירו כשהיו בני 17, עוד בגלגולו הקודם של יוסף כקומיקאי. "בזמנו הייתי מופיע עם גורי אלפי, ואיתמר היה מגיע להופעות כי הוא היה חבר שלו", משחזר יוסף. "שמעתי שהוא מוסיקאי ונורא אהבתי מוסיקה תמיד, אז פשוט הצעתי לו חברות. הזמנתי אותו לדייט בהארד רוק קפה בדיזנגוף ושאלתי אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי". "גם לי תומר הציע חברות", משתף מוסקט. "הוא פשוט דפק לי על הדלת בניו יורק ואמר לי, 'הי, אני חבר של איתמר, אני כותב שירים' וזהו, התחלנו לעבוד יחד".

ניו יורק היא חלק בלתי נפרד מהסיפור של "דה בנדה". כל אחד מהחבורה שהה בה פרק זמן משמעותי, שעיצב אותו מבחינה מוסיקלית ונפשית (יוסף שנתיים, ברזילי שמונה שנים, מוסקט 12 שנים וציגלר מ-1996 ועד היום). שם נולדה "בלקן ביט בוקס", שם התבשל אלבום הסולו הראשון של יוסף "תגיד משהו" ושם התהדקה החברות בין מוסקט, ציגלר ויוסף (השניים האחרונים אף ניקו יחד בתים והופיעו בצוותא ברכבת התחתית).

"ניו יורק זה בית הספר הכי גדול שיש", טוען יוסף. "דווקא המורים שלי היו ישראלים אבל זה היה חתיכת בית ספר למוסיקה". "אצל תומר זה היה מדהים", מוסיף ציגלר, "הוא היה שם שנתיים ולא ממש הצליח לעשות מוסיקה ובעיקר התעסק בהישרדות ואז הוא חזר לארץ והכל יצא. אבל זה לגמרי קשור לחוויית ניו יורק".

"לי יש תיאוריה די ברורה בנוגע לאנשים שיוצרים בניו יורק, לא רק ישראלים", גורס מוסקט. "אין שם זמן לנוח על זרי הדפנה, זה לא משנה איזה הצלחות יש לך, מאיזה סוג ומאיזה גודל, אתה תמיד תקום בבוקר ותחשוב איך אתה מרוויח כסף לשלם את שכר הדירה הבא. 12 שנים הייתי שם ובאיזשהו שלב כבר הצלחתי לעשות דברים גדולים ועדיין לא השתחררתי מהתחושה הזאת ואפילו התמכרתי אליה. זה היה הפחד הכי גדול שלי לחזור לארץ, כי יש משהו ממכר בחוויה הזאת שאתה אף אחד. פה אתה עושה משהו ומיד אתה בעניין של נכנס לפלייליסט/ לא נכנס לפלייליסט, מכרת כרטיסים להופעה/ לא מכרת - בניו יורק אתה לא משחק את המשחק הזה. נקודת המוצא היא שהחדר יהיה ריק כשאתה מנגן ואז אם יש 20 אנשים, אתה מאושר.

"וזה עושה הבדל עצום להתפתחות האמנותית שלך, מפני שאתה מנטרל מיד במודע או לא במודע את כל התגמול של היצירה שלך", הוא מוסיף. "זו יצירה לשם יצירה. אני פחות מדבר על אנשים שבאים לכבוש את אמריקה כמו בסיסט שבא במטרה לנגן עם דייוויד בואי (הוא רומז ככל הנראה ליוסי פיין שניגן ב"Outside" של בואי וחי בניו יורק הרבה שנים, ל"פ). אני מדבר על אנשים יוצרים שיש להם מוח קריאטיבי. מעבר לזה החשיפה לתרבויות, לאנשים ולשפות היא עצומה".

"אתה יכול לשבת בבר ולדבר עם אנשים משבע ארצות ולאכול טאקו ולשמוע סלסה ופשוט הכל נפתח", אומר ציגלר. "גם אם אתה לא הולך להופעות ולא שומע מוסיקה, אתה עדיין סופג את ההשפעה הזאת".

עד שג'יי-זי נכנס

למוסקט יש רשמים נוספים מניו יורק שעשויים לפוגג כמה אשליות של מוסיקאים ישראלים: "אפשר להרגיש את החוויה הניו-יורקית באיכות המוסיקלית של הבנאדם. בפתיחות, ביכולת האלתור, ואני לא מתכוון לנגינה. אין סאונד צ'ק בניו יורק. אתה עולה לבמה ואתה יודע להוציא את הסאונד שלך, ונגנים שעבדו בניו יורק יודעים להוציא את הסאונד שלהם בצ'יק. יצא לי להיות נוכח בסאונד צ'ק של להקות בארץ. וואו, איזה מפונקים. 'תן לי ריוורב, תני לי פה, תן לי שם'. בנאדם, איפה אתה חי? אתה רוצה ריוורב? תשתיל ריוורב".

בניגוד לסיפורים הרומנטיים של מוסקט, ציגלר ויוסף, ניו יורק של ברזילי היא ניו יורק אחרת, מייאשת בהרבה. הוא נסע לשם ב-1996, אחרי שאלבומם השלישי של הקספרים, "הו הו", נכשל; כישלון שברזילי לקח באופן אישי. "פרשתי מעסקי הרוקנרול והייתי חייב לברוח מכאן, אבל לא הסתדרתי שם", הוא מספר. האבסורד הוא שבחלוף השנים, השירים מהאלבום הזה, ובהם "תראו אותי" ו"אחלום לנצח", הטביעו את חותמם אף יותר משיריה הקודמים של הלהקה. השאלה הבלתי נמנעת היא מדוע הוא נשאר בניו יורק שמונה שנים.

"נשאבתי לחלום האמריקאי", הוא מתוודה. "ובסופו של דבר, אחרי שמונה שנים הבנתי שאני מין עכברון שרץ בגלגל כזה. גם לא ממש התעסקתי שם במוסיקה. בשנה וחצי הראשונות עבדתי בבתי קפה. הייתי ברמן כושל, הכי כושל שיש. רק בסוף איכשהו התגלגלתי להתמחות בדף ג'אם (הלייבל החשוב בהיסטוריה של ההיפ-הופ, ל"פ), ושם נכנסתי קצת לעולם של ההיפ-הופ ולעולם של אחורי הקלעים, אבל לא עשיתי מוסיקה. הייתי רודף כל הזמן אחרי ליאור כהן, שהיה הבוס בחברה. אני והוא היינו הלבנים היחידים וכל הזמן רדפתי אחריו להשמיע לו את הביטים שלי והוא אמר לי תמיד: 'אין לי זמן אבל תמשיך לדפוק לי על הדלת'. יום אחד דפקתי על הדלת והוא אמר לי: 'Come on Jew Boy' ונכנסתי, הכנסתי את הדיסק, באתי ללחוץ פליי ואז ג'יי-זי נכנס וליאור אמר לי שאני צריך ללכת. יש לי חשד שיומיים אחר כך פיטרו אותי מפני שהצקתי לליאור".

למרות התמונה העגומה שמצטיירת מדבריו של ברזילי, מוסקט משוכנע שניו יורק השפיעה עליו רבות כמוסיקאי: "ניו יורק היא כמו אוניברסיטה. לא כל אחד לוקח אותם קורסים, לא כל אחד עובר אותה חוויה, לא כל אחד מצליח, לא כל אחד גומר את התואר בכלל, אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר זו חוויית הלימוד".

בחדר החזרות ברזילי בגיטרה קלאסית, יוסף על הפרקשן, מוסקט בתופים וציגלר על הבס. הביצוע ל"Dear Mother" לא מתיישב טוב לכותב השיר, ברזילי. לא ברור אם זו הגמישות הניו-יורקית שמוסקט דיבר עליה, אך שיחה קצרה ונינוחה על תיקון תפקיד הגיטרה ותוספת קטנה לקלידים מובילה לגרסה חדשה ומדויקת יותר. "הרבה יותר טוב", אומר ברזילי והם מדלגים בקלילות לשיר הבא. כמה ימים אחרי פגישתם הראשונה הם כבר נשמעים כמו להקה מגובשת. יש מצב לסופר גרופ.



חברי דה בנדה: תום דרום, תומר יוסף, איתמר ציגלר, אורן ברזילי, תמיר מוסקט ודן זייתון


בלקן ביט בוקס ב-2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו