בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ילדי הכאוס" מאת איתי אשר | פסגת הפחד

חיילים שלוקחים אקסטזי, בני נוער אבודים בכיכר דיזנגוף ואבות אלימים. איתי אשר, שכתב את ספר הביכורים שלו "ילדי הכאוס" בזמן שאשתו נאבקה במחלת הסרטן, מסביר למה הוא נמשך למקומות קיצוניים

2תגובות

בספטמבר 2004 קרסו חייו של איתי אשר בבת אחת. אשתו, דנה, שהיתה אז בהריון, אובחנה כחולת סרטן והרופאים יילדו אותה לפני הזמן כדי להתחיל לטפל בה. "הבן הקטן שלי עילי, שרק נולד, היה מונשם בטיפול נמרץ בקומה שלישית. היא היתה בטיפול נמרץ בקומה שנייה, והבן הגדול שלנו, רוי, שהיה בן שנתיים וקצת, היה אצל אמא שלי ולא ידע לאן כולם נעלמו לו. ואני עומד בבית החולים ושואל את עצמי לאן ללכת, לבן שלי שמונשם או לאשתי שמונשמת, או בכלל להיות עם הבן שלי שהיה אצל סבתא. עד אותם ימים הוא עוד ינק ויום אחד בום, אימה".

הרגשתי אז שאני חייב לכתוב, הוא מספר, "זה היה מין צורך. לא היתה לי מחשבה על ספר פשוט התחלתי לכתוב". אווירת השיגעון בספר הביכורים שלו "ילדי הכאוס", שיצא כעת בהוצאת זמורה-ביתן, מבטאת לדבריו את מצבו באותם ימים. "הייתי בטירוף כשכתבתי את הספר הזה, פחדתי ברמות שאי אפשר לתאר, היה לי פחד שהסרטן יחזור. אשתי לא פחדה, היא היתה עסוקה בלחיות ואני שיקשקתי. את הספר כתבתי תוך כדי השיקום שלה ושל החיים שלנו, החזרה לשגרה, למשהו נורמלי בצל הפחד שזה יחזור ובצל הניסיון להבין מה קרה בעצם, והניסיון לחזור להאמין בחיים האלה".

אחרי שלוש וחצי שנים הסרטן חזר והפעם אשתו לא התאוששה, היא נפטרה לפני שנתיים וחצי. אשר אומר שמאז השתנה מאוד. "אין לי תובנות על כלום. אחרי שאשתי מתה, אני יודע שאין לי מושג על שום דבר. קשה לי לצאת בהצהרות כי אין לי את זה. השתניתי טוטאלית, נחת זרועו של השם יתברך פגעה בי. ההסתכלות שלי על עצמי כבנאדם השתנתה, אני לא נחרץ לגבי שום דבר".

אשר, בן 39, עובד כעיתונאי ב"מעריב". במשך תשע שנים היה כתב חדשות, אבל אחרי מות אשתו עבר לתפקידי עריכה וכיום הוא ראש דסק חדשות. בספרו הוא מתאר את דור האינתיפאדה השנייה, את החיילים שמשתמשים באקסטזי במסע כומתה, ובסמים אחרים בשאר הזמן, ואת החבורות שמסתובבות בכיכר העיר, ילדים הרוסים ואבודים, את הנוער האנרכיסטי שמציל חיות נטושות, ואת האבות האלימים, האכזריים של כל הילדים האלה, האבות שהולידו את המצב הישראלי המפורק, הרקוב.

דוגמה לאבא כזה הוא אבא של ויקטור, אחד מגיבורי הספר. הוא שירת בצבא הרוסי ונהרג בצ'צ'ניה. אמו של ויקטור לא התאבלה עליו מפני שהיה מרביץ לה מכות רצח, אבל ויקטור אהב את אבא שלו, מחליט לנקום. הוא חושב ש"בישראל יש לו את הסיכוי הכי טוב להרוג ככה שיותר מוסלמים", ובגיל 18 עולה לארץ ומתגייס לצבא.

"במקור כל פרק בספר לווה בשיר מסייעת שלקחתי מהתקופה שהייתי כתב צבאי", הוא מספר, "וחלק אספתי מחיילים. כל השירים מדברים על סמים, אלימות וזיונים, אבל אני לא יודע אם זאת המציאות. הספר הזה לא דוקומנטרי, יש בו הרבה פנטסיה. בניגוד לעיתון שבו יש לך גבולות של אמינות, פה אתה יכול להתפרע לעשות מה שאתה רוצה, לגעת במחשבות הכי אפלות שלך".

ובכל זאת, חלק מהדברים שכתב הם פרי תחקיר שעשה לכתבות שונות בעיתון. "כתבתי על חבורה של פאנקיסטים בתל אביב. חלק מבוסס על תחקיר שעשיתי. כשאשתי חלתה נאלצנו לעזוב את תל אביב ולחזור לגור בכפר סבא ליד ההורים, במסגרת ההיפרדות שלי מתל אביב, הייתי מסתובב בכיכר דיזינגוף ועקבתי אחריהם. זה היה חלק מהכמיהה שלי לתל אביב".

אשר מסביר שעשה בחירה אמנותית שלפיה "אין בספר פלסטינים יש ערבים, אין פאנקיסטים יש רוסים, אין בירה יש גולדסטאר, אין וודקה יש אלסקה, אין גראס יש ירוק". כך נוצרת בקריאה תחושה קיצונית של ניכור וזרות אל מול הדור של אנשים שמדברים בשפה אחרת לגמרי. אולי זה גם מה שמבהיל כל כך בספר.

"אני לא סוציולוג", הוא אומר, "אבל הרוסים עברו פה דברים קשים. השפילו אותם, את ילדי הכיכר שפגשתי תקעו באיזו שכונה בלוד. בשביל הערבים הם היו יהודים, בשביל המזרחים הם היו אשכנזים. היום צעירים חשופים למה שקורה בעולם, החיים שלהם מאוד קוסמופוליטיים, אז הם הלכו לעשות פירסינג וקעקועים ויצאו לקרב".

אתה כותב על חיילים שלוקחים אקסטזי במסע כומתה.

"זה גם סיפור אמיתי, בזמנו כתבתי עליו בעיתון. הגישו כתב אישום נגד חייל שלקח אקסטזי במסע השבעה. זאת אחת הסיבות שכתבתי את הספר, הייתי חייב לכתוב את הסיפור הזה".

הוא לא מגזים, לדעתו, בתיאור השימוש בסמים של בני הנוער. "זה לא משהו יוצא דופן. מה שיוצא דופן הוא לכתוב על סמים וצבא, כי עד עכשיו לא התעסקו בזה יותר מדי. ככתב צבאי הייתי הולך לבית הסניגוריה הצבאית ביפו וכמעט שני שלישים מכתבי האישום היו על שימוש בסמים. אנשים בישראל מעשנים, בולעים, מסניפים בלי סוף. הספר מתעסק בחמישה מרכיבים בהוויה הגברית הישראלית: צבא, סקס, חיי משפחה, סמים קלים ואלימות. ארבעה מהמרכיבים האלה היו מאז ומתמיד בחיים בישראל וסמים זה משהו שנוסף ב-20 שנה האחרונות".

לטענתו, גבר ישראלי שהולך במסלול הרגיל נחשף להמון אלימות. "האלימות הזאת חילחלה ממה שקורה מעבר לקו הירוק והיא כבשה אותנו. הכיבוש הוא לא שם הוא פה. המקום שהגבריות הישראלית הצברית מקבלת בחוויה הישראלית הוא מקום מרכזי. עכשיו מנסים לגדוע אותו, ראי משפט קצב, אבל קצב פעל לפי הנורמה הישראלית המקובלת".

ככתב חדשות הוא היה רגיל לכתוב על דברים מזעזעים. "מפיגועים ועד אירועים פסיכים שקורים בשטחים. התקופה שיותר השפיעה עלי ככתב היתה כשהייתי כתב לענייני תל אביב. סיקרתי אולי 30 פיגועים, וזה אומר לא רק לבוא לשטח ולהתרשם מהזוועה, אלא ללכת למשפחות של ההרוגים ולבקש את התמונות שלהם. לפעמים גם שולחים אותך לאבו כביר לנסות להוציא את התמונות מהמשפחות כשהן באות לזהות את הגופות של יקיריהן המרוטשים".

ומצד שני, כעיתונאי, יש חוויות או התרשמויות שאתה לא יכול לכתוב עליהן.

"זה נכון שאתה מאוד מוגבל. עם זאת, אם אתה עושה את העבודה שלך כמו שצריך אז אתה כן מביא את זה. לפני שאשתי חלתה עשיתי כתבה שנקראה 'שרוטים' על פולחן המוות של חיילי צה"ל וגם זכיתי עליה בפרס. הדיווח השוטף בחדשות הוא לא כזה אבל אני כן ניסיתי. הגעתי פעם לפלוגה של גבעתי ליד רפיח וראיתי חיילים שמסמנים את הרובים שלהם באיקסים על כל הרוג. יש כתבים צבאיים שטסים עם האלוף במסוק ומדווחים דיווחים שהם דו"צניקים בעיקרם. מאחר שבאתי מ-50 שקל לידיעה, באמת מהתחתית, ולא באתי מגלי צה"ל, ומפני שאני מכיר את המטריה, כי שירתתי כקצין בצבא וחייתי באורח חיים הקרבי הזה - יותר עניינו אותי החיילים. הטקסים של הוותיקים מול הצעירים, להיכנס לעומקם של דברים. לראות איך זה עובד כל ההייררכיות הפנימיות, דברים שלא כותבים עליהם בדרך כלל אלא אם כן יש איזה מרד".

ובכל זאת ברור שהבמה שיש לעיתונאי בעיתון היא מוגבלת לעומת ספר.

"בספר אתה לא מחויב לאמת כמו בעיתון ואתה לא מחויב לתגובת דובר צה"ל. אתה רוצה לתאר את המציאות מזוויות אחרות. לא בניסוחים כמו 'לא היו נפגעים ולא נגרם נזק או כוח צה"ל פעל בדרום הרצועה', אתה רוצה להביא את האמת שמסתתרת מאחורי זה".

אשר טוען כי יש עיוות בכך שגלי צה"ל, גוף ששייך למדינה, הוא זה שמכשיר את העיתונאים. "מדווחים שיורים עלינו מטחים של שתי פצצות מרגמה. מטח זה עשרות פגזים", הוא אומר "כל מה שאנחנו יודעים זה מה שאנחנו מקבלים בחדשות ומה שאנחנו מקבלים בחדשות זה תמיד בהייררכיה הזאת של ביטחון, מדיני, פוליטי וכל השאר. חינוך ובעיקר בריאות זה בשולי החדשות".

בתפקידך כשראש דסק חדשות יש לך דרך לשנות את זה?

"בוודאי, זה דו שיח. העיתונות הכתובה לא הולכת עם המיינסטרים הזה. היא שונה. אנשים צורכים מבזקים באינטרנט והמבזקים האלה זה בדיוק הודעות דובר צה"ל. או ערוץ 2 וערוץ 10, זה הכל גל"צ. העורכים, המגישים, הם בכל עמדות המפתח בתקשורת".

הוא מספר כי ב"מעריב" התחילו לפרסם ידיעות רבות על מחלת הסרטן ולהצמיד להן את הלוגו "מגיפה". "מתעסקים בקאסמים או בתאונות דרכים הרבה יותר מאשר מתעסקים בגורם האמיתי לסבל של כל כך הרבה אנשים. המחלה הזאת משפיעה על מיליון איש במדינה ולא מדברים על זה. המדינה משקיעה סכום מגוחך בפיתוח של תרופות ומחקר, והחולים תלויים בחברת התרופות שיש להם אינטרס להפוך את המחלה הזאת לכרונית ולא לרפא אותה. ברגע שאהוד אולמרט שעמד בראש מערכת הבריאות של מדינת ישראל כראש ממשלה חלה בסרטן לאן הוא הלך כדי לקבל טיפול? נסע לאמריקה. הוא יודע את האמת".

הוא מסכים שיש לו משיכה לנושאים קשים, לקיצוניות. "מאז שדנה חלתה כתבתי ארבע כתבות. אחת על הפאנק, אחת על לוחמי פרי פייט שהולכים מכות בלי חוקים, אחת על באדי סספנשן, שזה אנשים שדוחפים קרסים לתוך הגוף שלהם ומרימים את עצמם, ואחת אחרי מלחמת לבנון, כתבה שקראו לה 'ניצחונות'. היא היתה על כל הקרבות שצה"ל ניצח בהם. עד אז הקטע היה להגיד שהפסדנו. לקח לדובר צה"ל חודשיים לאשר לי את הכתבה כי הם לא הבינו מה אני רוצה מהם. אמרתי שאני רוצה קרבות שבהם צה"ל ניצח את חיזבאללה. היו הרבה סיפורים כאלה שלא כתבו עליהם".

למה רצית לכתוב על זה?

"כי אני לא אוהב להיות במיינסטרים והמיינסטרים היה 'הפסדנו'. רציתי כתבה שיהיו בה הרבה תמונות של גופות של חיזבאללה, כי אתה יודע שהמציאות היא מורכבת וכולם היו בקטע ההיסטרי של הפסדנו וזה לא נראה לי הגיוני. הייתי בטוח שיש עוד זוויות, עוד דברים שקרו שם. זה כל כך גל"צניקי להגיד 'הפסדנו'. יש מלחמה ומתייחסים אליה כאילו זה פיגוע מתמשך".

הפרק האחרון בספר, "כיכר מלכי ישראל", יוצא דופן. מתוארים בו חלומותיו של הגיבור ובהם הוא מציל את רבין ומשנה את ההיסטוריה. "בתוך חודש יש שלום עם כל מדינות ערב... בתוך שנתיים גם ישראל וגם הפלסטינים נכנסים לאיחוד האירופי. בתוך שלוש שנים אפשר לנסוע באוטוסטרדה מכפר סבא לפאריס ומפתחים תרופה לסרטן".

רצח רבין הוא נקודת השבר?

"רצח רבין הוא אירוע שעדיין לא התאוששתי ממנו. ישראל ממשיכה להתנהל כאילו היא מדינה נורמלית. גם אף אחד לא אשם ברצח, רק יגאל עמיר".

למה אתה נמשך לנושאים קיצוניים כל כך?

"לצערי חייתי כמה שנים במציאות הארד-קור, לא יודע מה המלה המקצועית לזה, השלכה? שנייה אחרי שראיתי אותה מתה הייתי צריך ללכת להודיע לילדים שלי שאמא שלהם מתה. אין זמן להיות בדיכאון. בום בום בום. מישהו צריך להרדים את הילדים, לטפל בהם, יש לך ילדים קטנים וזאת התרפיה הטובה ביותר".

בזמן שאשתו חלתה התקרבו שניהם לדת. "לא רציתי לחשוב על המוות בכלל, סילקתי את המחשבות האלה, אנחנו היינו בספירה אחרת, לא היינו כאן, היינו בעולם אחר של אמונה, של אנרגיות. זאת היתה חוויה רוחנית חזקה".

הם היו יחד כמעט 16 שנה לאחר שנפגשו בצבא. היא מתה בגיל 34, אבל הוא בחר לחיות ובשנה האחרונה אף יש לו בת זוג חדשה. "אני אדם מבסוט, בחרתי ליהנות מהחיים, ממשיכים הלאה, בגעגועים אינסופיים אבל ממשיכים. גם קרה לי נס שפגשתי את מירי, זה לא דבר של מה בכך. כשקורה לך מה שקרה לי אז הקושי מקבל פרופורציה".

בת הזוג החדשה שלך היא רופאה, זה די סמלי, לא?

"לא. הייתי נדלק עליה גם אם היא לא היתה רופאה". *



איתי אשר. בספרות אין גבולות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו